לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה'

אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ

 אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. (ישעיהו א, יח)

 

 

תני רבי אליעזר אומר: 'אם יהיו חטאיכם כשנים' וגו' כשנים שבין שמים לארץ, כשלג ילבינו; יתר מיכן, כצמר יהיו.

רבי יהושע אומר: 'אם יחיו חטאיכם כשנים' - כשני אבות, כשלג ילבינו ; יותר מיכן, כצמר יהיו. אמר רבי יודן בר פזי: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' - בראשון, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו - בשני.

ורבנן אמרי: אם יהיו חטאיו של אדם כפי שניו, כשלג ילבינו; יותר מיכן, כצמר יהיו.

אמר רבי יודן ענתדרייא: בשעה שעונות קלין, כשלג ילבינו; בשעה שהן כבידין, כצמר יהיו.

 (ירושלמי שבת פרק ט, ה"ג)

 

 

 

הגורל, הכפרה והחתימה

שלמה פוקס

"דתניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר (איוב ז) "ותפקדנו לבקרים".

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר (איוב ז) "לרגעים תבחננו"." (בבלי ראש השנה טז' ע"א)

לדעת ר' מאיר ור' יהודה יום כיפור הוא יום גזר הדין, יום בו האדם עומד לגורלו, כלשון הכתוב "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". (דניאל יב', יג'). ביום זה האדם מצפה ומייחל ליום של החלטות גורליות. נצביע על העובדה שיום זה מאופיין ב'הגרלות', הפיס במלאכת המקדש בעבודת הכוהנים, הגרלת השעירים 'מי לה' ומי לעזאזל', וכן בהפטרה של מנחה, יונה העולה בגורל.

מה בין גורל לגורל?

אחד ממאפייני חובת היום הוא הוידוי, האמור להסביר את 'גורלו' של האדם, וכלשון הרמב"ם (הלכות תשובה א', א') "כל מצות שבתורה בין עשֵה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.

כיצד מתודין?

אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי,

וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה, הרי זה משובח".

אף המוּצָא להורג בבית דין מחויב בוידוי, כנאמר במשנה (סנהדרין ו', ב'): "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התודה, שכן דרך המומתין מתודין. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא...

ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו: אמור, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.

רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם (כלומר הנאשם יודע שמשפטו היה בעלילה), אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, חוץ מעון זה.

אמרו לו: אם כן, יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן.

תפקידו של הווידוי הוא להביא לאדם כפרה וחיי עולם הבא. לדעת ר' יהודה, לווידוי פן נוסף, בו ניתנת לאדם ההזדמנות האחרונה להציג בפני בית הדין ובפני הבורא את אי הבנתו, על מה ולמה הוא נפגע.

האם על המתוודה לפרֵט את חטאיו' או רק להצהיר הצהרה כללית? התלמוד (בבלי יומא פ"ו, ע"ב) מוסיף על מחלוקת התנאים בתוספתא ואומר:

וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", כלומר אין צורך לפרט את החטאים...

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר (במדבר כ): "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה (זנתה) ואחת אכלה (נוסח אחר 'גנבה') פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה.

התלמוד מדגים את מחלוקת התנאים בדבר דרך הוידוי בעזרת משה ודוד וממחיש את סיבת פירוט החטא במשל 'שתי נשים שחטאו', מה רוצה משל זה ללמדנו.

פרופ' ש. ליברמן כתב (בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125, על ביטויים שלא הובנו): "החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו על הזדקקות לאישה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין... מקובל היה במשפט היווני - רומי ש"רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאווה לפני זמנו".

פרופ' דניאל שפרבר (סידרא ז' 1991) מביא הסבר נוסף: "ואולם מצינו מצב שבו אישה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם - היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביוון העתיקה, ובייחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות - בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

וכותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזיכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות להרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשנייה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום".

ברצוני להמשיך את טענתם של פרופ' ליברמן ופרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל, האחד חטא ומעוניין להסתיר את חטאו ואילו השני מעוניין שייכתב סורחנו, זאת באמצעות סמל הנוהג של תליית פירות בוסר על צווארו, ובכך לחדד את הטענה ולרמוז "לא עשיתי דבר", כלומר הגמרא מנסה למצוא דרך עדינה לומר בפי משה 'הרי אני כשעיר לעזאזל'.

השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות, עליה מנסה גם משל זה לענות, הלא היא 'מדוע דרך רשעים צלחה' או 'מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו'.

הסוגיה דנה בשאלה 'האם צריך לפרֵט את החטא', ומביאה משל, על מנת להעיז ולומר: לא תמיד יש לנו חטא לפרט, לא כולם קלקלו, יש והגורל משקף מציאות של 'קרבן שעיר לעזאזל' ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", ומשה בנמשל טוען הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

על פי גישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו! בגדנו!... אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה המציינים את רשימת החטאים, אלא, אולי האמירה מלווה בתוספת סימני שאלה כלומר: אשמנו?... חטאנו? תהליך המחייב כל אחד בבירור 'על מה ולמה'? אם חטאנו, ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו?

מכאן למהותה של 'כפרה'.

מילה זו כמילה 'גורל' משלבת כיסוי ככפורת עם כפירה, כופר, כלומר יש לברר האם מהותה של הכפרה מניחה את אפשרות כיסוי העבר ופתיחת דף חדש, או שבכפרה טמונה מחיקת העבר, כדברי בית שמאי בתקנת השבים שיש 'לקעקע את הבירה' ורק אח"כ לפתוח דף חדש מן היסוד.

כמחלוקת הגמרא בשיטת בית הלל, האם הקב"ה כובש עוון או נושא עוון? וזה לשון הגמ' (ב' ר"ה טז' ע"ב)

בית הלל אומרים: ורב חסד, מטה כלפי חסד. היכי עביד?

רבי אליעזר אומר: כובשו, שנאמר (מיכה ז) "ישוב ירחמנו יכבש עונתינו",

רבי יוסי בר חנינא אמר: נושא, שנאמר (מיכה ז) "נשא עון ועבר על פשע"".

שני הפסוקים המצטטים כל אחד מן החכמים הם דברי הנביא מיכה (פרק ז) והם שנבחרו לחתום את קריאת ספר יונה:

מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (יונה י"ח-כ)

כלומר הקב"ה נוהג לעיתים ככובש עוון ולעיתים כנושא עוון. ובהמשך לדברינו לעיל 'עת לפרוט את החטא' ו'עת לשאת את החטא', עת להודות, כדוד האומר לנתן הנביא 'חטאתי' ועת להטיח כלפי מעלה כחנה וכמשה (ב' ברכות לא ע"ב, לב' ע"א).

הפסוק האחרון מייחס אמת ליעקב וחסד לאברהם, יחס המחייב הבנה עמוקה להתנהגותם של אבות האומה יעקב ואברהם. אמירה שמלמדת שרק מי שהתמודד עם דבר יכול ורשאי ללמד את הדבר.

דומה שניתן להוסיף ולקרוא - 'תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, שלום לפנחס, שליחות ליונה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם'.

הבנת הגורל ומהות הכפרה מחייבות יותר ממשמעות אחת.

מבחן הכפרה הוא בחתימת היום, כדברי המשל של ר' שמחה בונם מפשיסחא

בא אל הרבי ר' בונם אחד מחסידיו והסיח לפניו את לבו, שזה ימים רבים הוא עוסק בסיגופים וצם צומות כדי להתעלות ולהגיע אל המדרגות העליונות, ולבסוף אין הוא חש שהדבר הועיל לו במשהו.

נענה הרבי ר' בונם וסיפר לו מעשה: יום אחד ציווה הבעש"ט לרתום את הסוסים ויצא לדרך, מכיוון שהדבר שלשמו יצא היה דבר נחוץ מאוד, ורצה להגיע למחוז חפצו מהר ככל האפשר, עשה את דרכו בקפיצת הדרך, והסוסים טסו כחץ מקשת...

פורחים הסוסים באוויר על פני הדרכים, ותמהים ותוהים שאין נעצרים ליד האכסניות, שרגילים היו בחניות, ושבכל חניה וחניה יהיו נותנים לפניהם מספוא ומים. עלה בדעתם של הסוסים, שמא אין הם עוד סוסים, אלא בני אדם, ולכשיגיעו לעיר, ודאי יערכו להם סעודה כדרך שעורכים הבריות.

אבל הנה הם טסים וחולפים על פני עיר ועוד עיר ואין נעצרים. עלתה בהם המחשבה, שמן הסתם אין הם עוד בני אדם, אלא מלאכים, והמלאכים אינם צריכים לאוכל.

לאחר מכן, משהגיע הבעש"ט למקום, והכניסו את הסוסים לאורווה, התחילו חוטפים ואוכלים כדרך הסוסים.

בצום בלבד - סיים הרבי ר' בונם בפנותו אל החסיד ואמר: "עדיין אין אדם נעשה מלאך. העיקר הוא, איך הוא נוהג לאחר הצום".

ואכן, הכפרה, במשמעויותיה השונות, תלויה במידה רבה בנכונות האדם להשתנות, וליישם את ההשתנות בחיי היום יום.

נברך ונתברך ב'חתימה' טובה, חתימה שתעיד על שינוי ותיקון.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרוייקט צה"ל בבית מורשה.

 

 

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול?! איני (הרי הדברים אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות', שנאמר (יחזקאל לג) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'? לא קשיא; כאן מאהבה כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

 

התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה" לראי"ה קוק זצ"ל, ע"א)

 

התשובה הגורמת לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים - היא תשובה של כפרה.

(מתוך "על התשובה" לרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל)

 

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעבֵֵרות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחבֵרו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, שצריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך לו פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו, שימחול לו, ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו צריך לפייסו עוד - והני מילי (כך אמורים הדברים) לחבירו, אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס - ואם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו, ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חבֵרו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם.

(טור אורח חיים, סימן תרו)

 

 

חנה סנש - וידוי

בערב יום הכיפורים 11.10.1940 כותבת חנה סנש את השורות הבאות ביומנה האישי, שהתפרסם אחרי מותה:

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים, זאת אומרת למדוד את חיי, מעשי לעומת האידיאל הגבוה, הטהור ביותר אשר עומד לפני, להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה.

אתחיל את הוידוי בשם האנושיות. אין חטא בעולם שאינו נכנס השנה לתוך העוונות, שבעתיים יותר מאשר כל השנים... והתכנית לשנה החדשה - לימוד והתעמקות במקצוע, בשפה, וחיפוש הדרך. להיות בן אדם.

אני ירֵאה שלדבר האחרון התנאים פה קשים מאוד אך אשתדל. כי זאת הדרך היחידה שכדאי ללכת בה. אבל איך ?

אחרי שנה אראה אם הצלחתי.

אני רוצה עוד לרשום ניסיון של שיר (שירה העברי הראשון)

 

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מבעירה את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני ?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדליקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.