כִּי הִנֵּה כְּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח, בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח.

כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ, אֵל טוֹב וְסַלָּח.

 לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר. (מתוך תפילת ליל יום הכיפורים)

 

 

הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה',

הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

(ירמיהו, יח, ו)

 

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלוש מקראות הללו - נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל (=ישראל בלשון סגי נהור): חד, דכתיב: 'ואשר הרעתי', וחד, דכתיב: (ירמיהו י"ח) 'הנה כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל'; וחד, דכתיב: (יחזקאל ל"ו) 'והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. רב פפא אמר, מהכא: (יחזקאל ל"ו) 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו'.

 (בבלי ברכות לב ע"א)

 

 

עוד אקבץ עליו לנקבציו

שמואל הר

מן השבת שאחרי תשעה באב ועד ראש השנה אנו קוראים שבע הפטרות של נחמה - כולן לקוחות מחלקו השני של ספר ישעיהו.¹ לאחר שבת שובה אנו קוראים ביום הכיפורים בבוקר הפטרה שוב מחלק זה של ישעיהו, אבל הפעם אין המדובר עוד בהפטרת נחמה. בחלקה השני של ההפטרה הנביא מבקש 'לקרוא בגרון' ולא לחשוך מעמו תוכחה קשה על פשעם ועל חטאתם.

מה ראו אבותינו לתקן קריאה של נבואת תוכחה כזו ביום שכולו אהבה ושלום גדול בין ישראל לאביהם שבשמיים? תמיהה זו מתגברת עוד כשמתברר מה טיבו של הפשע שהנביא מדבר בו. פשע זה קשור ישירות בצום. לכאורה, צריך היה ללכת הביתה, להפסיק לצום ולהתחיל לעשות צדקה וחסד.

העם מסתפק בצום ואיננו מבין שהעיקר טמון במקום אחר - עשיית צדקה ומשפט.

קריאת הפטרה כזו ביום הכיפורים בבוקר היא מעין טקס 'אנטי טקסי', או טקס המבקר את עצמו. המתפללים בבית הכנסת מכריזים ומודיעים שהם מבינים את הפער בין המסגרת לבין התוכן.

טקס כזה מאפיין מאוד את עולמם של חז"ל. וכך אנו מוצאים גם במשנה במסכת תענית - 'הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין - אחינו לא נאמר באנשי נינוה (יונה ג') וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ובקבלה הוא אומר (יואל ב') וקרעו לבבכם ואל בגדיכם'. אבל הרי כל משנת תענית עצמה היא תיאור מפורט של פרטי טקס התענית. נדמה לי, שדרשתו של הזקן במשנה אינה פונה רק לאנשים המתענים, אלא היא פונה בראש וראשונה ללומדי המשנה עצמה בטקסט רפלקטיבי, שמאיר את המשנה עצמה באור ביקורתי.

זוהי תרבות למדנית של שאילת שאלות והטלת ספק וניתן להביא לכך עוד דוגמאות רבות אחרות.²

ואולם נדמה שיש כאן הרבה יותר מזה. הביקורת של הנביא איננה סתם על צביעות ועל חוסר הבחנה בין עיקר לטפל. אין המדובר כאן רק בפער בין מסגרת חיצונית לתוכן פנימי. הנביא פונה אל אנשים שדורשים את ה' יום יום ומבקשים את קרבתו באמת. אנשים כאלה באמת ובתמים אינם מבינים מהי הבעיה, ובתשובה לשאלתם המזעזעת 'למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע', מטיח בהם הנביא - 'הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע'. יש סוג של צום ושל בקשת קרבת אלוהים, שבמקום לפתוח את הלב אל הזולת, סוגרים אותו בתוך בית הכנסת ברגשות של צדקנות עצמית ועיוורון. בקשת אלוהים כזו מובילה את יונה מן העיר הגדולה והאנשים שבה אל הקיקיון. במקומה יש לפתוח את הלב. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'ותפק לרעב נפשך', 'אמור לו תצא נפשי עליך...'. פתיחת הלב הזו הייתה פוקחת את עיניו של יונה לראות שעולמו של הקדוש ברוך הוא איננו רק עולמם של קנאים החוסים בצלו של קיקיון.

החסד האלוהי איננו יכול להיות מוגבל והוא משפיע על הבריאה כולה.

ובאמת מלוא משמעותם של דברי הנביא תתברר לנו רק אם נקרא אותם בהקשרם הרחב יותר. סמוך לסוף התפילה אומר הש"ץ פסוק מנבואה אחרת של ישעיהו 'והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'. פסוק זה לקוח מנבואה סמוכה מאוד לנבואה שלנו. הנביא מבטיח שה' יביא אל הר קודשו נכרים.

לא במקרה פותח הנביא את הנבואה הזו במילים 'אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה'.

הנביא יוצא כנגד מגמות של הסתגרות והתבדלות, ומציג את תורת ה' כפונה לכל בני האדם וכבעלת משמעות לכל בן אנוש. כנגד מגמות ההתבדלות מבטיח הנביא בשם 'מקבץ נדחי ישראל' - 'עוד אקבץ עליו לנקבציו', כלומר, בנוסף לעם ישראל ולגויים שנקבצו עמו לציון יבואו עוד הרבה גויים נוספים.

אי אפשר לו לקורא בן ימינו שלא ירגיש שדברים אלה אמורים גם בנו. כמה עמלו חכמים במאתיים השנים האחרונות להראות לנו את פניה היפות והאנושיות של התורה. נדמה שבדור האחרון נזנח עמל זה כאפולוגטיקה חסרת שחר, שאולי הייתה מתאימה ליהודים שישבו בגלות והיו צריכים לרצות את הגויים. במקומה טורחים חכמים בימינו לגלות לנו סוף סוף את פניה ה'אמיתיות' של התורה. והנה, להוותנו, הם מתגלים שחורים כשולי קדרה. פנים סגורות וחתומות של חוק שבטי, שכל עניינו להגן על האינטרסים של הקבוצה שמחזיקה בו.

האומנם דווקא במדינת ישראל הבעיה שאנו עומדים בפניה היא נכרים המשחרים לפתחנו ומאיימים להציף אותנו? האם הפיתרון הוא להקיף עצמנו בעוד ועוד גדרות?

או שמא מרוב גדרות נישאר מסוגרים, חס ושלום, בחלקה צחיחה ומקוללה, וכל בן אנוש ובן אדם הגון המבקש קרן אחת של אור ילך בדרך אחרת.

לפני למעלה ממאה שנה כתב פילוסוף רוסי אורתודוכסי בשם סולוביוב כתב הגנה נלהב על התלמוד. סולוביוב הכיר היטב את כל המימרות הבדלניות ושונאות הגויים בתלמוד. הוא טען בצדק שאם מחטטים, אפשר למצוא בכל תרבות אמירות כאלה. ואף כמובן, גם בתרבותו שלו, התרבות הנוצרית, אלא שהן כבר אינן רלוונטיות. כנגד זה הביא עשרות ציטוטים שופעי אהבת אדם מסוגיות אחרות בתלמוד. הוא ודאי לא העלה בדעתו שיותר ממאה שנה אחר כך יידבקו רבנים דווקא בהלכות ובציטוטים אלה שראשונים ואחרונים עמלו כל כך להשכיחם ולפרשם מחדש.

אלה לא מותירים לנו ברירה אלא להכריע האם לשמוח שמחה גדולה בקיקיון או להפנות פנינו אל האדם.

1. לשאלת אחדותו של חלק זה ראו: ש"מ פאול, ישעיה פרקים מ-סו, בסדרת מקרא לישראל, תל אביב, תשס"ח, עמ' 6 - 11.

2. מהמובהקות שבהן המשנה בסוף פרק רביעי של סנהדרין המתנגדת לעונש מוות. והלא זהו הנושא המרכזי של המסכת.

שמואל הר מלמד במכון שלום הרטמן בירושלים

 

 

הקב"ה חס על כל בריאותיו ובעיקר על האדם, שהוא כבודו

'ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון': ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו, כמו שכתוב 'מלא כל הארץ כבודו' וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב 'ולכבודי בראתיו' ואף על פי שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר כמו שאמר 'יצרתיו אף עשיתיו', אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל.

'אשר לא עמלת בו ולא גדלתו': הדבר שיעמול בו האדם הוא עצב יותר באבדו ואעפ"י שהאל יתברך לא עמל ביצירת הנבראים, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים.

 (רד"ק יונה פרק ד)

 

 

"אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים - עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו"

וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?! (יונה פרק ד, י-יא)

אלוהים חס על האדם ועל הבהמה, הוי אומר, על האדם כעל הבהמה, וזה מזכיר לנו את הפסוק המקביל בתוכנו: "אדם ובהמה תושיע ה" (תהילים לו, ז). כלומר, רחמי ה' וחסדיו אינם תלויים כלל באדם ובמעשיו, כלשון הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבתיכם ולא דרכיכם דרכי... כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נה, ח-ט)

יחסו של אלוהים אל האדם ואל העולם אינו אלא מה שנקרא "העניין האלוהי", שהוא נעלה מכל מעשי האדם, מכל התנהגותו, ואפילו ממעשה התשובה שהאדם עושה.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 193)

 

 

ב"כל נדרי" מתנתקים מכבלים

לפני חשיכה, סמוך ליום הכיפורים, אומרים "כל נדרי".

מה אומרים בכל נדרי? "כל נדרי ואסרי... וקונמי וקונסי וכינויי...". כל ההתקשרויות, הכינויים, ההשתייכויות, התוויות וההגדרות ששמתי על עצמי, ושאולי אשים על עצמי - "כולהון יהון שרן...בטלין ומבוטלין", כולם יהיו מותרים, בטלים ומבוטלים. מעתה אני משחרר את עצמי מכל אלה, מהעבר וגם מהעתיד, מיום כיפורים זה ועד ליום הכיפורים הבא עלינו לטובה. אדם מכנה את עצמו בכל מיני כינויים: שהוא אינטלקטואל, שהוא חסיד, שהוא לא-חסיד, או שהוא לא מתרגש בקלות. אדם כובל את עצמו: שלדבר מסוים הוא אינו מסוגל, שיש נושאים שעליהם לא מדברים ולא חושבים, ושלעניינים כאלו ואחרים הוא בכלל לא שייך; וממילא, כאשר הוא סוגר את עצמו היטב בקליפותיו - אין דבר שיוכל להשפיע עליו.

כדי שאדם יתכסה בקליפות, לא מוכרח שיהיה מבוגר, מכובד, מקומט וקצת שמן, כי אפילו נער בן ארבע עשרה יוכל להתכסות בקליפה שכזו, ששום דבר כבר לא חודר אותה.

(הרב עדין שטיינזלץ: אור פני מלך- מובא במחזור "ממך אליך" בעריכת יונדב קפלון)

 

 

שלוש עשרה מידות אינן חוזרות ריקם

"וַיַעֲבוֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא" (שמות לד) - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב, אִי - אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ - צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לפָנַי, יַעֲשׁוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶה, וַאֲנִי אֶמְחוֹל לָהֶם עֲוֹנוֹתֵיהֶם. (שמות לד) "ה' ה'" - אֲנִי הוּא קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם, אֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא אָדָם וְיַעֲשֶׁה תְשׁוּבָה. "אֵל רַחוּם וְחַנוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְאֱמֶת". אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית" וְגוֹ'.

(בבלי ראש השנה יז, ע"ב)

 

נמצא כתוב ב"ספרי יראים": "הרי אנו רואים הרבה פעמים בעוונותינו, שאנו מתעטפים בטלית ואומרי שלוש-עשרה מידות ואין אנו נענים; אבל הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם ולחנֵן דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד אלה עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם ז"ל: 'כל המעביר על מידותיו מוחלים לו כל עוונותיו', אז הם (ישראל) מובטחים שאינם חוזרםי ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת שלוש-עשרה מידות הם ניתפסים'; כללומר לא זו בלבד ש'יג מידות' איננו אצמעי מאגי לכפרת עוונות, אלא הזכרת מידות הקב"ה שאין האדם משתדל לקיימן היא המזכירה את עוונותיו, ולא זו בלבד שאין נעתית לאדם תקנה, אלא נהפוך הוא והיא נעשית לו תקלה.

על הטקסים והגינונים של אמירת 'סליחות' ומלמול וידויים וכיומא בזה שהם הביטויים החיצוניים של התושבה, אומר הרמב"ם בהקשר ליום הכיפורים: 'כל אלה המעשים כולם, והתעניות, משלים (כלומר סמלים) להביא היפעלות בנפש, עד שתתפעל בתשובה'; והרמב"ם כולל בזה גם את הקורבנות המובאים למקדש על השגגות, וכל אלה אינם מעשה התשובה עצמה, אלא הם כאמור סמלים העשויים לעורר את לב האדם לתשובה.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדין, עמ' 185)

 

 

אימתי היא נעילה?

רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ורבי יוחנן (זוהי מחלוקת בין רב לרבי יוחנן). רב אמר: בנעילת שערי שמים ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל.

(ירושלמי ברכות פרק ד, ה"א)

 

וכן תיקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפלה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

(רמב"ם הלכות תפילה א, ז)

 

עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל, כשעושין תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

('זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ, מובא ב "י עגנון: "ימים נוראים" , עמ' שסב)

 

כל-כך הרבה פתוח ששוב לא יסגר, כל-כך הרבה סגור שלא יפתח לעולם...

שכוח, זכור, שכוח

פתוח, סגור, פתוח.

(י. עמיחי: ., מתוך : פתוח, סגור, פתוח)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.