וכותב וחותם, וסופר ומונה

ותזכּור כל הנשכחות

 ותפתח את ספר הזכרונות. (מתוך פיוט "ונתנה תוקף)

 

 

רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?

כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.

והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה:

דע מה למעלה ממך; עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.

(משנה אבות ב , א)

 

 

יונה ואנשי נינווה בספינה אחת

מנחם קליין

שתי עובדות בולטות בפתיחתו של ספר יונה. ראשית חסרה מסגרת זמן האומרת מתי התרחש הסיפור. אין אנו יודעים מתי ובימי איזה מלך חי ופעל הנביא יונה. על יד כך הופך ספר יונה לעל-זמני. באופן פרדוכסאלי הניתוק מכל הקשר קונקרטי הופך את ספר יונה לספר רלבנטי לכל עת.

שנית, ספר יונה מתחיל בסיפור הכתוב בסגנון כרונולוגי - עובדתי, יבש, המתאר מעשה המתרחש בסביבה מוכרת ומעשים מחיי היומיום. הדיבור עם האלוהים אמנם נראה לנו היום יוצא דופן, אך לא כך הוא בעולם התנ"ך. שמיעת קול ה' היא עניין יומיומי במקרא, וודאי אצל הנביאים. יונה הולך ליפו, קונה כרטיס לאוניה השטה בדיוק לכיוון ההפוך מזה שאליו הצטווה ללכת, ומתחוללת סערה. בעולמם של יורדי הים הסערה הייתה התנסות תדירה. הסיפור מתחיל עם חומרי מציאות מוכרים ולכן הוא כובש אותנו, הקוראים. מה גם שבכל אחד מאיתנו מתחבא משהו מיונה: גם אנו מעדיפים לעיתים להתחמק מאחריותנו לזולת, ולהתעלם מקולות הקוראים לנו לצאת לשליחות בשם אידיאלים נעלים. גם אנו מעדיפים לעיתים להסתגר בד' אמותינו כאשר מסביב סערה רבתי, ולהכחיש שיש לנו בה חלק והיא לא תשכך אלא אם נכניס עצמנו לעין הסערה ונרגיע אותה.

אך בכך לא תם ספר יונה ולא נשלם המסר שלו. לאמתו של דבר זו רק הפתיחה לשורה של מסרים עליהם ננסה לעמוד בעזרת הכתוב והמדרש.

המלחים אינם מסוג האנשים אותם אנו מצפים למצוא במקצוע זה. לא-יהודים ששמעו על העברים ואלוהיהם. ספנים שחיי אדם יקרים מאד בעיניהם, גם אם מדובר בנוסע נמלט בן לאום ודת אחרים משלהם. אפילו כאשר הוא תבע זאת מהם, המלחים סרבו לבקשתו של יונה להקריבו על ידי הטלתו הימה כדי להציל את עצמם ואת יתר הנוסעים. על פי חז"ל המלחים ניסו כל דרך אפשרית אחרת כדי להציל את הספינה ונוסעיה. "נטלו כלים שבאוניה והשליכום לים להקל מעליהם ולא הועילו, רצו לחזור ליבשה ולא יכלו, נטלו את יונה והעמידוהו על ירכתי ספינה... הטילו אותו עד ארכובותיו והים עומד מזעפו. נשאו אותו אצלם והים הולך וסוער" (ילקוט שמעוני בשם פרקי דרבי אליעזר). וכאשר לא נותרה ברירה אלא להשליכו לים הסוער, הם התפללו אל ה' שלא יזקוף לחובתם את הקרבת האיש.

על פי המדרש המלחים שחרדו כל כך לחיי אדם בורח בן דת אחרת ובן עם אחר, זכו לראות את הדג מקיא את יונה אל היבשה. ההתנסות הזו החדירה כדברי ספר יונה "יראה גדולה" בלב המלחים. על פי המדרש (שם) לאחר שראו את הדג מקיא את יונה אל היבשה הם חזרו ליפו, עלו למקדש בירושלים והתגיירו. ויונה? האם חרדתם של המלחים לחיי אדם עשתה עליו רושם והוא היה מוכן עתה ללכת לנינווה ולהציל את חייהם של רבבות תושביה? לא. הוא לא למד את הלקח מהיחס של המלחים אליו. הוא גם לא למד את הלקח של רגעי האימה שעברו על נוסעי האוניה.

משנזרק הימה עובר יונה התנסות הפוכה מזו שעבר על הספינה. לפי המדרש הנזכר לעייל, השהות במעי הדג החלה בנעימים והייתה מעניינת ומחכימה. יונה זכה לדיור מרווח במעי הדג וראה "כל מה שבימים ובתהומות". דמותו של יונה מתחת למים מתוארת במדרש כהפוכה מדמותו על פני הים. בעוד שבספינה הוא אדם פסיבי, ישן ובורח, מתחת לים הוא מפעיל את כושר ההשפעה הרב שאפיין אותו בטרם שם את פניו תרשישה. ביבשה היו ליונה כריזמה וכושר השפעה על לא יהודים ועל אנשים שלא הכירו אותו קודם לכן. הוא היה האיש הנכון שנועד להשפיע על הגויים תושבי נינווה כולם, מהמלך ועד לאחרון העבדים, לעשות תשובה תוך קצת יותר מחודש. על פי המדרש, מתחת למים הוא חזר לעצמו והרתיע את הלוויתן מלטרוף את הדג שארח אותו. במילים אחרות, מתחת לים חזר יונה להיות הנביא בעל היכולות כפי שהיה על פני היבשה בטרם הצטווה ללכת לנינווה. אבל יונה הותיר את הציווי מאחוריו.

בתמורה להצלת הדג המארח שהייתה בעצם הצלת עצמו ומי ששרת אותו, הראה לו הדג את האוקיינוס, ואת "שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם... ומקום שמשברי הים אליו יוצא... ועמודי ארץ במכוניה... ושאול תחתיות... וגיהינום... והיכל ה'... וראה שם אבן שתייה קבועה בתהומות וראה שם בני קורח עומדים ומתפללים עליה. והיה יונה שלושה ימים ושלושה לילות במעי הדגה ולא התפלל" למרות כל מה שראה ולמד עליו. מתחת למים מגיע יונה למקומות רבים ולהשגות עמוקות מאלו שהגיע אליהן ביבשה. האופקים החדשים שנפתחו בפני האיש בעל היכולות המיוחדות לא מביאות אותו לפנות לה'. יונה לא מקבל עליו את השליחות להציל את אנשי נינווה למרות מה שלמד. רק כאשר ה' מעביר אותו לדגה מעוברת והוא נאלץ לחלק את מעיה עם "שס"ה אלפים רבבות דגים קטנים... והיה בצער גדול, מתוך הדוחק ומתוך הטינוף, מיד כיוון ליבו בתפילה". הדוחק והצער שלו עצמו הביאו את יונה לקבל את השליחות לנינווה. מצבו של יונה דומה למצבם של אנשי נינווה משעה שהם מתוודעים לסכנה המאיימת עליהם. שניהם מונעים על ידי סכנה הנשקפת להם עצמם. זו תגובה אנושית מאד אך יונה לא למד את הלקח ולא הזדהה עם אנשי נינווה.

כפי שמורה המשך הספר, יונה הלך לנינווה ופעל בה בלב ולב. הוא הצליח להפעיל את כושר השפעתו המדהימה אפילו תחת האילוץ של ה' ובלי שהיה שלם עם מה שהוא עשה. הודות לכך חזרו אנשי נינווה בתשובה. אולם יונה התקומם נגד מידת ה' שנענה בחיוב לתשובה שנעשתה תחת לחץ של איום קיומי. יונה מתקומם על ה' למרות שהוא עצמו הלך לנינווה רק לאחר הפרק המר בהתנסותו התת-ימית.

עתה לא הדג, ולא הים, ולא המלחים ילמדו את יונה, אלא ה' בכבודו ובעצמו. ה' ייעשה זאת לא באמצעות העמדת יונה על סודות הבריאה ועוצמתה, ולא באמצעות הליכה בנתיבי קריעת ים סוף או מפגש עם בני קורח שהאדמה בלעה אותם, וגם לא באמצעות אבן השתייה שבקודש הקודשים. השיעור יינתן במקום שאין בו כלום מעוצמת הטבע. הרחק מארץ ישראל, מחוץ לבית המקדש, במקום חשוף ממזרח לנינווה, ובאמצעות תולעת קטנה ועץ לא מרשים, הקיקיון. בסיום הספר טמון מסר העולה בקנה אחד עם פתיחתו האל-זמנית. אין צורך לחכות לנס, להיות במקום קדוש או לצפות בתופעות טבע נדירות כדי לעמוד על דרכי ה'. הסביבה המיידית והפשוטה מספיקה כדי ללמוד את הלקח המרכזי העומד בשיאו של ספר יונה. זאת ועוד. יונה מבקש את נפשו למות מרוב חום וצער על כי יבש עץ הקיקיון. יונה לא הצטער על בני האדם החיים בנינווה שסכנת מוות ריחפה עליהם, אלא על עץ בו השתמש. הוא לא גידל את העץ ולא טיפח אותו אלא רק השתמש בו לזמן קצר. אולי אם אנשי נינווה היו משמשים אותו הוא היה מצטער גם עליהם. ה' לעומת זאת חס על אנשי נינווה למרות שרוב ימיהם הם מרדו בו, ורק תחת איום קיומי עשו תשובה. ה' קיבל את התשובה המאולצת של אנשי נינווה כפי שקיבל את התשובה המאולצת של יונה משום שמדובר בבני אדם, ובתגובות אנושיות מאד. בזה חזרנו בסוף הספר אל פתיחתו העל-זמנית, העל-לאומית והכלל-אנושית ואל זווית הראייה אותה ה' מעריך.

דר' מנחם קליין, חבר מערכת "שבת שלום" ומועצת " עוז ושלום-נתיבות שלום", מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

תשובה מאהבה ומיראה

אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול?!

איני (הרי הדברים אינם כפי שנאמרו?!) והאמר ריש לקיש: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות', שנאמר (יחזקאל לג) 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה'?

לא קשיא; כאן מאהבה כאן מיראה.

(בבלי יומא פו, ע"ב)

 

התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפלויות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים. אותן הנטיות של החטא הן מזדככות בו. הרצון העז, הפורץ כל גבול, שגרם לחטא, הוא בעצמו נעשה כוח חי ופועל גדולות ונשגבות לטובה ולברכה.

(מתוך "אורות התשובה" לראי"ה קוק זצ"ל, ע"א)

 

התשובה הגורמת לטרנספורמציה רדיקאלית של כל דרך החיים, ללידה מחדש של האישיות, היא תשובה של גאולה; תשובה אחרת שאינה עושה זאת, אלא מכוונת היא נגד חטא מסוים - היא תשובה של כפרה.

(מתוך "על התשובה" לרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל)

 

ויתן כל אדם אל לבו בערב יום הכיפורים, לפייס לכל מי שפשע כנגדו, דעברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, ושבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שיפייסנו, ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, שצריך לפייסו וצריך לילך לו ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך לו פעם שניה ושלישית, ובכל פעם יקח ג' שיפייסנו, שימחול לו, ואם אינו מתפייס בג' פעמים, אינו צריך לפייסו עוד - והני מילי (כך אמורים הדברים) לחבירו, אבל לרבו צריך להרבות עליו רעים עד שיתפייס - ואם מת, מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו, ועושין כן כדי שיהא לב כל ישראל שלם כל אחד עם חברו ולא יהיה מקום לשטן לקטרג עליהם.

(טור אורח חיים, סימן תרו)

 

"אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים - עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו"

 

וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?! (יונה פרק ד, י-יא)

אלוהים חס על האדם ועל הבהמה, הוי אומר, על האדם כעל הבהמה, וזה מזכיר לנו את הפסוק המקביל בתוכנו: "אדם ובהמה תושיע ה" (תהילים לו, ז). כלומר, רחמי ה' וחסדיו אינם תלויים כלל באדם ובמעשיו, כלשון הנביא: "כי לא מחשבותי מחשבתיכם ולא דרכיכם דרכי... כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם" (ישעיה נה, ח-ט)

יחסו של אלוהים אל האדם ואל העולם אינו אלא מה שנקרא "העניין האלוהי", שהוא נעלה מכל מעשי האדם, מכל התנהגותו, ואפילו ממעשה התשובה שהאדם עושה.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 193)