וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים

 וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם.

 וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם. (שמות יט, כד- כה)

 

 

ירידה ועליה הם שני שמות אשר נקבעו בלשון העברית לנחיתה ולהתרוממות. כאשר גוף נעתק ממקום כלשהו אל מקום נמוך ממנו אומרים: 'ירד', וכאשר הוא נעתק ממקום כלשהו אל מקום גבוה ממנו אומרים: 'עלה'. אחרי-כן הושאלו שני שמות אלה לרוממות ולגדולה; כך שבשעה שיישפל מעמדו של איש יאמרו: ירד וכאשר מעמדו יגבה ברוממות יאמרו: עלה. אמר יתעלה: הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד [מטה מטה] (דברים כ"ח, 43), ...בדרך זאת משתמשים (בפעלים אלה) גם בשעה שהעיון הופך נחות יותר והאדם מפנה מחשבתו אל דבר שפל מאוד, אומרים: 'ירד'. כמו כן בהפנותו מחשבתו אל דבר רם ונכבד אומרים: עלה. ומאחר שאנו, קהל בני-האדם, שפלים שבשפלים מבחינת המקום ומבחינת מעמד המציאות ביחס למקיף, ואילו הוא יתעלה עליון שבעליונים במציאות לאמיתה, ברוממות ובגדולה, לא עליונות מבחינת מקום, ומכיוון שהוא יתעלה חפץ להעביר ידיעה ממנו ולהשפיע התגלות על מקצתנו - הביע את נחיתת ההתגלות על הנביא או את שרייתה של שכינה במקום כלשהו במלה ירידה, והביע את הסתלקות אותו מצב של נבואה מהאיש או את הסרת השכינה מן המקום במלה עליה. מכאן שכל ירידה ועליה שאתה מוצא אותן מוסבות על הבורא, מכוונות למשמעות זאת בלבד. ואילו דבריו 'ומשה עלה אל האלהים' (שמות י"ט, 3) הם במשמעות השלישית, בנוסף לכך שהוא גם עלה אל ראש ההר, אשר ירד עליו האור הנברא, ולא שיש לאל מקום שאליו עולים וממנו יורדים. הוא נעלה עליונות רבה על דמיונות הבורים.

(מורה נבוכים א, י בתרגום מיכאל שוורץ)

לזכרה של בת אחותי רות בת רחל ובן שנפטרה בכא' שבט - תשע שנים לפטירתה

'ויחן' - 'ויעמדו מרחוק'; בין אחדות לקנאה

שלמה פוקס

חתימת פרשת בשלח "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז', טז') ופתיחת פרשת יתרו "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח', א') מלמדות אותנו שישנו שבט כעמלק וישנם פרטים כיתרו, ולכן: אין לומר 'העולם כולו נגדנו'!

שואל רבי חיים בן עטר (אור החיים שמות יח', כא')

וראיתי לתת לב, איך זכה יתרו, שתיכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כיבד משה עבד ה', והנה שכרו שכיבדו ה', אלא היה ה' יכול עשות לו דרך כבוד אחֵר, לא בדרך זה שיֵרָאה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה', עד שבא כהן מדין והשכילם.

כלומר הפרשה בה מתואר מעמד הר סיני נקראת על שם יתרו ולא על שם משה, מדוע? האין אפשרות לכבד את ה'אחר' בצורה פחות פוגעת במשה?

תשובתו של ר' חיים בן עטר אינה פחות מפתיעה, ואֵלו דבריו:

ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל, לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו, הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה' בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות, ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה בא (ילק"ש רמז רסח), כי נתחכם ה' על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל אף על פי כן אותנו הביא ה' אליו ובחר בנו, ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו, גם למאן דאמר (שם) אחר מתן תורה [בא], יש טעם במה שסדר ביאתו קודם, להראות הכוונה הנזכרת, שזולת זה אין הכוונה הנזכרת נגלית, והבן.

ר' חיים בן עטר שחי במרוקו ועלה לא"י בשנת 1700 מודע לחכמת העמים ומחייב אותנו לברר על שום מה נבחרו בני ישראל; אין הבחירה נובעת מ'שכל' עם ישראל אלא 'חסד עליון ואהבת האבות', מהו חסד זה או מדוע זכינו לאהבת האבות? זאת עלינו לברר בכל יום ויום.

אוסיף שאלה להבנת מעשה יתרו - כיצד חשב משה לקיים ולהשתתף במעמד הר סיני ללא אשתו? יתרו הבין זאת, בוודאי אם מניחים - בהתאם לסדר הפסוקים - שיתרו מגיע לפני מעמד הר סיני וגם אם נניח שהגעת יתרו הייתה אחרי המעמד, הרי שהכתוב מֵגֵן על משה, מלמד על חשיבות התא המשפחתי בבואנו לשחזר את מעמד הברית.

לאחר שלמדנו על מבטו של ה'אחֵר-יתרו', נתבונן במבט פנימי וביקורתי על מעמד הר סיני.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד ...וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. (שמות יט'-כ' בדילוגים)

ידוע המדרש האומר:

"ויחן שם ישראל" - כל מקום שהוא אומר ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר". (מכילתא דר"י, דבחדש א')

האומנם ? האם יש לראות במעמד הר סיני מצב אידיאלי, אחדות שלימה וקבלת התורה על ידי כל העם והפנמת הערכים המצוינים בה?

נתבונן בהמשך הכתוב "וכל העם רואים את הקולות... וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" נשים לב שהכתוב חוזר לתאר את המעמד בלשון רבים וכמו כן, העם 'נע ונעמד מרחוק'. מה גרם לעם להתרחק?

זאת לאחר שבתיאור המעמד נאמר "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט', יח') כיצד ב"אש קודש" יש עשן? לו יצויר שהיה עשן כעשן הכבשן, הרי גם משה לא היה יכול לשהות בהר.

כמו כן, יש להבין מה קרה בשיא המעמד שגרם לעם לומר למשה "דבר אתה עמנו ונשמע ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות".

שאלות אלו הביאו את רבי שמחה הכהן מדווינסק לבאר ב"משך חכמה" על פי דברי ר' חנינא כל מי שעיניו צרות בעולם הזה בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם (לא קנאת סופרים) מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא. כלומר קיים "עשן" מסוג אחר, לא עשן הנובע משרפת האש כי אם "עשן קנאה", על פי דברי ר' חנינא ניתן להסביר, כיון שראו "את ההר עשן" התבוננו ישראל והבינו כי לבבם לא טהרה מקנאה ואינם ראויים לראות כבוד אלוהי באור הבהיר, רק יש עשן ולכן "וינועו ויעמדו מרחוק". העשן שראו ישראל על ההר לא נבע מהאש הטבעית שהרי ב"אש אלוהי" לא יתכן שיהיה עשן אלא צריכים היו לראות מעין "הסנה בוער ואיננו אוכל", העשן אם כן היה בעיניהם בלבד, "עשן הקנאה" עיניהם היו צרות איש ברעהו, כל אחד הסתכל על חברו ושאל: האם הוא ראוי להיות במעמד זה כמוני? ולכן יש לפרש את הפסוק "וינועו ויעמדו מרחוק" העם הבין בפנימיותו שאכן עומד הוא מרחוק. אין מדובר בתיאור פיזי של תזוזה, אלא בהבנתו שאותה אמירה "כל אשר דבר ה' נעשה" אינה נובעת מ"ויחן שם ישראל" שהעם עומד כאחד, אלא הפירוד קיים, פירוד הקנאה בין איש לרעהו הוא, הוא העשן.

העם הבין שהם רחוקים משלימות להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מה' לכן אמרו למשה, דבר אתה, משה, עמנו ולא ה', מפני שאין אנו ראויים לדבר ה'.

ראינו אם כן שאמנם היה רגע של אחדות כנאמר "ויחן ישראל" אך הייתה גם צרות עין שהביאה לראיית עשן ולהבנה שהם עומדים מרחוק ועדיין אינם ראויים לשמוע את דבר ה' מפי ה'.

עיון בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים פ"ה, מראה שבהר סיני אין עשן כי אם אש, ערפל וענן:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי. וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם.

תיאור זה של מעמד הר סיני, 'יחד אך לחוד', מועצם בדברי הגמרא המתארת את מעמד הר סיני:

"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט) - אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.

אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא.

אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב (אסתר ט) "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". (בבלי שבת פח' ע"א)

מה מביא את המדרש לומר שמעמד הר סיני היה בכפייה ומכאן התירוץ לכל אדם לומר 'אנוס אני'? וכן מה מוסיפה הגמרא באומרה שרק בתקופה הפרסית, בימי אסתר ומרדכי קבלו את התורה, כלומר שלאורך כל תקופת בית ראשון קיום התורה היה בכפייה?

עיון בבבלי מגילה (ז' ע"א) ילמד על ייחוד תפיסתה של אסתר:

 אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות !

שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות.

שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן: שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות.

שלחו לה: (משלי כב') "הלא כתבתי לך שלישים", שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז') "כתב זאת זכרון בספר", "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

כתנאי: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, "זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה, "בספר" - מה שכתוב בנביאים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, "זכרון" - מה שכתוב בנביאים, "בספר" - מה שכתוב במגילה.

אסתר מלמדת שיש לקבוע או לכתוב לדורות את סיפור המגילה, דומה שהמיוחד במגילה הוא קבלת אחריות ועשיית מעשה. כלומר, לא הסיפור כסיפור אלא הסיפור כמורה דרך להתנהגות רצויה. אסתר יכלה להישאר בארמון המלך ולחכות ש'רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', אך היא החליטה להיענות לבקשת מרדכי ולסכן את נפשה. כך יש לנהוג וכך יש להבין את 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם'. מעמד הר סיני מרצון פירושו 'קבלת הברית מחייבת מעורבות אישית', רק התחייבות על גבול ההקרבה האישית, יש ותבטל את הקנאה בתוך העם ואת קנאת העמים, נחזור להיות במעמד של 'ויחן ישראל', כגוף אחד, ללא שיפוט האחֵר.

אחדות פנימית לא תקים עלינו 'עמלק', ואז (אולי) ימצא 'יתרו'.

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרויקט צה"ל בבית מורשה.

 

 

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.

(שמות יח, כ)

 

'והזהרת' מן ולא נזהר (יחזקאל לג, ה), וטעמו 'נשמר'.

(אבן עזרא שם, שם)

 

'וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם' - מלשון 'והמשכילים יזהירו' (דניאל יב, ג), שיברר וילבן להם את החוקים ואת התורות עד שיהיו להם זכים ומאירים כעצם השמים, ובזה הודה גם על מה שאמר 'והודעתי את חֻקי האלהים ואת תורותיו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

'לא תעשה לך פסל': פירוש: שלא יפסול את עצמו.

(אור החיים שמות כ , ד)

 

'אל נא תקברני במצרים' למה? ...שלא יעשוני עבודה זרה.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק מז סימן קנו)

 

ונדבר עתה מן הכעס. הנה יש הרגזן שאמרו עליו: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", והוא הנכעס על כל דבר שיעשו נגד רצונו ומתמלא חימה, עד שכבר לבו בל עמו ועצתו נבערה, והנה איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל, והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות, ועליו נאמר (איוב ח'): "טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ", והוא קל ודאי לעבור כל מיני עבירות שבעולם אם חמתו תשיאהו להם, כי כבר אין לו מניע אחר אלא כעסו, ואל אשר יביאהו ילך.

(מסילת ישרים פרק יא בפרטי מדת הנקיות)

 

ויש בכלל העבודה הזרה הגדולה הגדולה המצויה היום בעולם מציאות חזקה והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם אנו נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוה ממעל.

(מובא בשם "בעל העקדה" ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל בעיונים בספר שמות, עמ' 234)

 

השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציביליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד - הנה לפניך סקירה בוודאי מקוצרת, בלתי שלימה של פנתאון האלים של בן זמננו. ומי יכחיש את מציאותם של אלים אלה?

ומעולם לא סגד "עובד אלילים " לאלילו ביתר הקרבה, ביתר אמונה, מאשר בן זמננו לאלים הנ"ל... ולכן קיימת המלחמה בלב האדם בין עבודת האחד לעבוד הרבים עד היום, ותוצאתה של מלחמה זו אינה בטוחה.

(מתוך: "Franz Rosenzweig: Jehuda Halevi, Anmerkungen" - תורגם ומובא ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)