שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

(שמות כ, ט)

 

 

 

ששת ימים תעבוד - בעסקי חיי שעה שהם עבודת עבד בלי ספק, שרוב עניינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו. ועשית כל מלאכתך - ההכרחית למסתפק.

(ספורנו שם, שם)

 

ועשית כל מלאכתך - הרבה ממלאכתך, דוגמא את כל מגפותי.

(חזקוני שם, שם)

 

עוד ירצה לצוות לבל יחשוב במלאכת חול בשבת, והוא אומרו ששת ימים וגו', ויהיה בעיניך כאילו עשית כבר כל מלאכתך שיש לך לעשות, והוא על דרך אומרם ז"ל (רש"י פסוק ט) 'שבות כאילו מלאכתך עשויה', שזולת זה יחשוב מחשבות לכונן מלאכתו, ואשר יחסר מהמלאכה לעשותה בחול, וצא ולמד ממעשה החסיד שקנס עצמו על אשר חשב לגדור גדר נפרץ בשבת לבל יבנהו עוד וכו' (שבת קנ, ע"ב).

(אור החיים שם, שם)

 

תעבוד. עבודה היא מלאכה שמביאה לידי פרנסה כעובד אדמתו או עובד אדוניו. וכל אדם עבד לעצמו. כלשון חז"ל בב"ר עה"פ ויהי האדם לנפש חיה והיינו דכתיב ביו"ט כל מלאכת עבודה. היינו מלאכה שבא לפרנסה ולא לתענוג לצורך אותה שעה. ועשית כל מלאכתך. היינו מלאכה שבאה לתענוג כמו אפיה ובשול וכדומה.

(העמק דבר שם, שם)

 

וי"ל בזה ע"ד הלצה הא דאמרו (שבת קיח, ע"א): 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' - שתעשה השבת בחול, שיהיו כל ימי החול עשיה לשם שבת, ומכח זה נותנים לו נחלה בלי מצרים ואל תצטרך לבריות.

(כתב סופר שם, שם)

 

"אחר שלוחיה": משפחתו של משה כקרבן לשליחותו

פנחס שיפמן

יתרו, חותן משה, מבקש להחזיר למשה את משפחתו: ציפורה אשת משה "אחר שלוחיה" (ביטוי שלפי פשוטו מתקשר לגירושין, לפי לשון הכתוב "ושלחה מביתו" דברים כ"ד, א) , וכן את שני הבנים, גרשם ואליעזר, המוצגים כבניה של ציפורה. משה שמח לקראת חותנו, אך לא מפגין שום שמחה כלפי אשתו-גרושתו, או ילדיו. חותנו שרואה את העומס המוטל על משה מייעץ לו לאצול מסמכויות השפיטה שלו לאחרים, אולי מתוך תקווה שבכך הוא יוכל להתפנות במעט גם למשפחתו, אך אין שום רמז לכך שהקלה בעומס המוטל על משה הביאה אותו לחידוש קשרי המשפחה שלו. לאחר שמשה שמע לעצותיו של יתרו, הוא משלח גם אותו, לארצו (שמות י"ד, כ"ז). לא ברור אם ציפורה ובניה הצטרפו ליתרו. מכל מקום, הרושם המתקבל הוא שהמנהיג המוקדש לשליחותו נשאר פרוש מאשתו ומרוחק מילדיו.

לשם הבנת העניין, יש לחזור אחורה לפרשת שמות (ג', י"ח-כ"ו). אחרי סרבנותו הממושכת של משה לקבל עליו את התפקיד, התרחשה הפרשה המסתורית של "חתן דמים". משה מרכיב את אשתו ובניו על החמור בדרך מצרימה, אחרי שה' אומר לו כי "מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שם, י"ט), אך בדרך במלון מתחוור לו שהסכנה הנשקפת לו היא מידי שמים דווקא: הוא נפגש בה' המבקש להמיתו¹. ציפורה המלה את בנה מצילה את משה ממיתה. לפי אחת הדעות בתלמוד, העונש על משה בא לו לא מפני שנתרשל מן המילה, אלא מפני ש"נתעסק במלון תחילה" (נדרים ל"א, ב), וכדברי רבי יצחק ערמאה "שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים" (עקדת יצחק, שער שלושים וחמישה). לאחר שה' מבקש להמית את משה, הוא מבין שעליו לוותר על חברת האישה והבנים. אמנם ציפורה שהודפת את האיום על חייו של משה, פונה אליו ואומרת לו "חתן דמים אתה לי": הצלתי אותך בדם בננו. דם המילה בא במקום דמך. בזה חזרת והפכת להיות לחתני פעם שנייה. היא מתחננת לפניו שישוב להיות שלה - "אתה לי", אבל קריאתה לא נענית לאחר שמשה ראה עצמו מוקדש כל-כולו לשליחותו, ולא נותר ממנו שיור לקשרי אישות ומשפחה. תוחלתה של ציפורה נכזבה. החתן היחיד שנותר לה הוא בנה, הוא "חתן הדמים למולות", כאמור שם. במאבק בין השליחות למשפחה, גברה השליחות התובעת את משה כולו לעצמה. משה משלח את ציפורה לבית אביה.

מעמד הר סיני משמש למשה אישור מחדש להחלטתו. בני ישראל האמורים להתקרב במעמד זה אל ה' נצטוו שלא להתקרב באותם ימים אל אישה: "היו נכנים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות י,ט, ט,ו). משה מסיק מכאן שהוא הקרוב תדיר לה', חייב בפרישות לצמיתות. זו אחת ההחלטות שמשה מקבל מדעתו, והסכים הקב"ה עמו (שבת פ"ז, א'). התקרית עם מרים בסוף פרשת בהעלותך (במדבר י,ב, א'-ט"ז), מעלה נושא זה פעם נוספת. רוב הפרשנים מייחסים את "האישה הכושית", שמשה לקח ושעליה דיברו מרים ואהרן, לציפורה ממנה התגרש משה. התוכחה של ה' כלפיהם מתקשרת יפה לפירוש זה: קירבתו של משה לה' היא קרבה אינטימית - "פה אל פה אדבר בו" - ממש כמו בין בני-זוג, וקרבה זו דורשת בלעדיות וייחודיות. לכן, אומר המדרש (מובא ברש"י שם) שההתגלות למרים ואהרן הייתה "פתאם", בהיותם הם עצמם עסוקים ב"דרך ארץ", כלומר ביחסי-אישות. כל זאת ללמדם שאין הם פנויים להתגלות קבועה, ומצד שני פרישותו של משה מן האישה הייתה פרי של הצורך של משה לקרבה אינטימית ומתמדת עם ה'. פרישות זו היא מעשה של יחיד-סגולה: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה', כ"ז- כ"ח), כלומר הכול שבו לביתם, כשמשה נשאר לבדו עם ה'.

אין צריך לומר שבנצרות הפכה הפרישות לאידיאל לא רק ליחידים. אך גם במקורותינו אנו עדים למתח בין מי שמבקש להקדיש עצמו ללימוד תורה לבין החפץ לשאת אישה. מתח זה מגיע לשיאו בדמותו של בן-עזאי הדורש שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, אך הוא עצמו אינו נאה מקיים. בהיותו חושק בתורה, הוא נמנע מלשאת אישה באומרו שאפשר לו לעולם שיתקיים על ידי אחרים ( יבמות ס"ג, ב'). אך מרובים הסיפורים על נשים שנזנחו בידי בן-זוגם בהתמסרם ללימוד התורה. העוול הנגרם לאישה, והעונש המוטל על מי שתורתו משכה אותו עד כדי ויתור על מגע עם אשתו, נרמז לא פעם (כסיפור על אשתו של רב רחומי בכתובות ס"ב, ב). אך דווקא בדמותו של משה, אין אנו שומעים צליל של הסתייגות מן הפגיעה שנגרמה לציפורה, אף שלפי דברי חז"ל, ציפורה מביעה את דאגתה לנשותיהן של אלדד ומידד שהחלו להתנבא במחנה, שסופן יהיה כסופה, דהיינו להיות פרושות מבן-זוגן (ספרי צ"ט, ורש"י על במדבר, שם).

כמו כן אין אנו שומעים צליל של הסתייגות מהתנערותו של משה מאחריותו כלפי ילדיו. לפי דברי המדרש, הדבר החל עוד מן השבועה שנשבע משה ליתרו. בעוד שהשם אליעזר מבטא את הכרת התודה של משה על הצלתו: "כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה", השם "גרשם" מביע מעין-התנצלות: "כי גר הייתי בארץ נכריה" (שמות י"ד, ג'). ואולי נקשרים הדברים לאותה שבועה שנשבע משה ליתרו, לפי דברי המדרש, לפיה יוקדש בנו הראשון לעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דעמלק, א'), ולכן רק ציפורה הייתה יכולה - על ידי המילה - לשחרר את משה מאותה שבועה. אמנם אותה שבועה או אלה הנרמזת בביטוי "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב', כ"א), חוזרת באותו לשון בפרשת פסל מיכה, "ויואל הלוי לשבת את האיש" (שופטים י"ז, י"א), כשהפסל נעשה על ידי "יהונתן בן גרשם בן מנשה" (שם, י"ח, ל'), תוך רמז שמנשה איננו אלא משה כי ה"נון" היא נון תלויה, וספק אם היא חלק מן השם. הכול ללמדנו ששבועתו של משה לחותנו, המשיכה לרדוף את צאצאיו. מכל מקום, בניו של משה לא המשיכו בדרכו של אביהם. המדרש רואה ב"נער" שקרא למשה לכלוא את אלדד ומידד שהתנבאו במחנה (במדבר י"א, כ"ו- כ"ז) את גרשם (תנחומא בובר, בהעלותך כ"ב), ותשובתו של משה אליו - "המקנא אתה לי", מלמדת שתגובתו של הנער לא הייתה ראויה. התופעה של ילדים שאינם הולכים בדרכי אביהם ידועה יפה במקרא (למשל בני עלי שהיו "בני בליעל",שמואל א', ב', י"ב, כמו בני שמואל שנטו אחר הבצע, לקחו שוחד והטו משפט, שם, ח', ב'-ג'), ומתעורר החשש אם לא היה זה חלק מן המחיר ששילמה משפחתו של הנביא על התמסרותו הטוטאלית לשליחותו.

1. קריאה אלטרנטיבית של הטקסט תייחס את בנו הבכור של משה כצפוי למות. לפי פירוש זה לפנינו רצף אסוציאטיבי: ישראל הוא בנו בכורו של הקב"ה; פרעה ממאן לשלח את עם ישראל. לכן, כמידה כנגד מידה, בנו בכורו של פרעה צפוי למות (רמז מטרים של מכת בכורות); בנו בכורו של משה שלא נימול צפוי למות, וכשם שהדם אשר בסף הציל את בכורות ישראל ממות, כך דם המילה הציל את בנו-בכורו של משה. המילה מתקשרת למדרש שיובא בהמשך לגבי שבועתו של משה ליתרו.

פנחס שיפמן הוא פרופסור לדיני משפחה. ספרו "שפה אחת ודברים אחדים – עיונים במשפט, הלכה וחברה", יצא לאחרונה בהוצאת מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר-ספרים

 

 

"הר האלהים": אין קדושה מהותית בשום עץ, אבן, הר או נברא אחר

'הר האלהים': ששם קבלו ישראל אלהותו של הקדוש ברוך הוא.

(שמות רבה פרשה ב)

 

...וזה שכוונו חז"ל דבאמת כל עיקר הדת היה לעקור מלבות בני ישראל ענייני עבודה זרה, ולהראות להם כי לא ראו כל תמונה,כי אין קדושה בשום נברא רק להבורא יתברך, וזה שאמר שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש ובסיבתו נגלה השם עליו, לא כן בני ישראל. כי "במשוך היובל המה יעלו בהר" - והוא מעון חיות ובהמות. רק כל זמן שהשכינה עליו הוא קדוש מסיבת קדושת הבורא יתברך שמו, לכן אמר כי "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו" (תענית כ"א, ע"ב) וזה רעיון נכבד. ולכן בבית עולמים שקדושתן לעולם, לכן שלא ידמו שיש קדושה בעצם הבניין, לכן מותרים ליגע כל הטמאים אף טמאי מתים מאחוריו... להראות דרק ממי ששכן שמו בתוך הבית הזה אתה ירא, ובפנים ממנו קודש, לא מאחוריו שמפנים הלוחות והעדות ומשכן הכבוד.

(משך חכמה שמות יט, יג)

 

 

עצת יתרו והשפעתה על משה

'וישמע משה לקול חותנו' - ודאי 'ויעש כל אשר אמר' - כל אשר אמר לו חתנו, דברי ר' יהושע.

ר' אלעזר המודעי אומר: וישמע משה ויראה ויעש ככל אשר אמר לו אלהים.

(מכילתא יתרו מסכת עמלק פרשה ב)

 

...יש הבדל בין שמיעה בקול לבין שמיעה לקול, ששמיעה בקול מורה שקיבל דבריו, ושמיעה לקול מורה ששם לב אל דבריו ושקל אותם בפלס שכלו, ולכן אמר "ויעש כל אשר אמר", שאם היה אומר וישמע בקול, לא היה צריך לומר שעשה ככל אשר אמר, אבל ממה שכתב ששמע לקול שהוא נתן לב לדבריו לא נודע עדיין שעשה כדבריו, ופירש שעתה שם לב לדבריו, אבל לא יכול לעשות כן, כי עדיין לא ניתן להם פרשת משפטים ומשה לא רצה שישפטו לפי סברא ואומדן דעת, רק אחר כך שכבר לִמד להם פרשת משפטים, אז עשה ככל דבר.

(מלבי"ם שמות יח, כד)

 

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.

(שמות יח, כ)

 

תני רב יוסף:

'והודעת להם' - זה בית חייהם (רש"י: "ללמוד להם אומנות להתפרנס בו")

'את הדרך' - זו גמילות חסדים

'ילכו' - זה ביקור חולים

'בה' - זו קבורה

'ואת המעשה' - זה הדין

'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין.

(בבלי בבא מציעא ל, ע"ב)

 

...שכל הפעולות האלה ודומיהן נכנסות תחת מצוה אחת מכלל המצוות האמורות בתורה בפירוש, והוא אמרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך".

(מתוך הקדמה לספר המצוות לרמב"ם)

 

"והזהרתה": בהֵ"א בסוף, המורה שאם לא אתה, לא תועיל פעולת אחרים, דפירושו של ה' יתירה שאם אין אתה, לא בא אחר, דבלא כוח אלוהי של משה לא יהיה נעשה כראוי. וגם בזה הוסיף לא כמו שאמרת דרק את החוקים ואת התורות יש לך להודיע, מה שאין כן הליכות דרך ארץ ומנהגים טובים יש בכוח חכמי וגדולי ישראל להנהיג בלעדיך, לא כן הדבר, אלא "והודעת להם את הדרך ילכו בה" וכל זה נתבאר בגמרא (בבא מציעא ל, ע"ב), שכל זה הליכות דרך ארץ.

(העמק דבר שמות י"ח, כ)

 

והזהרתה - מלשון 'והמשכילים יזהירו' (דניאל יב, ג), שיברר וילבן להם את החוקים ואת התורות עד שיהיו להם זכים ומאירים כעצם השמים, ובזה הודה גם על מה שאמר 'והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות יח, כ)

 

 

"כי חרבך הנפת עליה ותחלליה " - מזבח וחרב הם תרתי דסתרי

...וכן הוא אומר [באבני מזבח] (דברים כז) 'לא תניף עליהם ברזל' ובמקום אחר הוא אומר: (שמות כ) 'כי חרבך הנפת עליה ותחלליה'; מה נשתנה ברזל להיות פסול למזבח מכל מיני מתכות? לפי שחרב סימן קללה ומזבח סימן כפרה ומעבירין סימן קללה בשביל דבר כפרה, והרי דברים קל וחומר; ומה מזבח אבנים שאינן לא רואות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות, ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה 'לא תניף עליהם ברזל' בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה! וכן הוא אומר (דברים כז) 'אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלקיך' - אבנים שמטילות שלום בעולם, והרי דברים קל וחומר; ומה אבנים שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות ולא אוכלות ולא שותות ועל שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים יהיו שלימות לפני בני תורה שהם כפרה לעולם, על אחת כמה וכמה יהיו שלימים לפני הקב"ה.

(מסכת שמחות ח, ב)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.