וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ

 וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב

 וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (בראשית לד, כה-כו)

 

 

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.

(בראשית מט, ה-ו)

 

היתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור? הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים. יצאה דינה לראות בבנות המשחקות ושללהּ (=שכם לקח לו אותה כשלל) והרתה וילדת את אסנת, ואמרו בני ישראל להרגה, מה עשה יעקב? הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה לה על צווארה ושלחהּ והלכה לה. ירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת.

 (פרקי דרבי אליעזר, פרק לח)

 

 

בין בן אוני לבנימין

נַחֵם אילן

בפרשת 'ויצא' מסופר על אחד עשר בנים ובת אחת שילדו ליעקב שתי נשותיו ושתי שפחותיהן. לאה ורחל קבעו מה יהיו שמותיהם. על פי פשוטם של המקראות לא היה ליעקב חלק בתהליך בחירת השמות ומכל מקום קיבלם כפי שהם. והנה, משנולד בנו השנים עשר מספרת התורה כבדרך אגב כי 'וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי, וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין' (בראשית לה, יח). מילת המפתח בפסוק - 'אוֹנִי' - היא עמומה, שכן היא יכולה להיגזר מן אָוֶן ומן אוֹן. אין לדעת למה התכוונה רחל כשבחרה לקרוא לבנה השני בן אוֹנִי, ומה עורר את יעקב ליטול יוזמה, לנקוט צעד כה חריג בעבורו ולשנות את השם לבנימין. אף אין התורה רומזת אם השינוי נעשה עוד בחיי רחל ואם ידעה עליו. נראה ששאלות אלו נחשבו לשאלות בלתי חשובות אצל המספר המקראי, לעומת עצם שינוי השם, אשר נראה לו ראוי לתיעוד.

למילה 'אָוֶן' יש שתי הוראות במקרא, שתיהן שליליות: א. חטא, עוון, עוולה, רע, שקר, רֶשַע; ב. רע, אסון (מנחם צבי קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן תשס"ו, עמ' 18-17). גם למילה 'אוֹן' יש שתי הוראות, האחת חיובית והאחרת שלילית: א. כוח, עושר; ב. אֵבֶל (שם, עמ' 18). בהערה בשולי הערך 'אָוֶן' (עמ' 18) הציע קדרי כי אפשר שהיא נגזרת מן 'אוֹן' בהוראת אבל.

ובכן, ממה נגזר השם 'בן אוֹני'? ולאיזו הוראה התכוונה רחל? בהעדר מידע כלשהו בפסוק נפתח כאן פתח רחב להבנות מגוונות של פרשנים ודרשנים.

אונקלוס והתרגום הארמי המיוחס ליונתן סברו כנראה שמקור השם הוא 'אָוֶן' ולכן תרגמו 'בן אוני' - 'בר דויי'/'בַּר דְווּיִי'. כך הציע גם הדרשן האנונימי בבראשית רבה, שהסביר כי מובן השם הוא 'בן צערי' (פרשה פב), ובעקבותיו הלכו רס"ג ורש"י.

פרשנים אחרים סברו כי מקור השם במילה 'אוֹן' בהוראת 'אֵבֶל'. בלשון חריפה הובע הרעיון בחיבורו של ר' משה הדרשן, בן המאה האחת עשרה:

'בני בנימין למשפחותם' (במדבר כו, לח) - והלא עשרה בנים היו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר 'ובני בנימין בלע ובכר' וגו' (בראשית מו, כא), ולמה חסרו מחצה? לפי שאתה מוצא כשנתקשית אמו בלידתה אותו וחשבה שהוא ימות, שלא יהיה בן של קיימא, וקראה אותו 'בן אוני', כלומר שהיה מתאונן והולך, אבל אביו קרא לו 'בנימין' - בן מיומן (מדרש אגדה, מהדורת שלמה בובר, וינה תרנ"ד).

כך הבין את השם גם ר' אברהם אבן עזרא אשר פירש: '"בן אוני" - בן אבלי, וכן "כלחם אונים" (הושע ט, ד), "לא אכלתי באוני" (דברים כו, יד)'. במגמה זו הלך גם בפירושו לדברים, שם כתב: '"לא אכלתי באוני" - כמו "בן אוני" (בראשית לה, יח) ו"לחם אונים" (הושע ט, ד). (...) וטעם "אוני" - כמו "אבלי", כי אם הייתי אבל, לא אכלתי (קודם) (ס"א: קודש) המעשר'. בפירושו לתורה הלך הרמב"ן בעקבות ראב"ע תוך שהתפלמס עם הגישה שנקטו העורך של בראשית רבה ורש"י. מעניין שבחיבורו 'האמונה והבטחון' הסביר הרמב"ן שהשם נגזר דווקא מן ההוראה הראשונה של 'אוֹן': 'אחר שנולד יוסף נולד בנימין. וקראה אותו בן אוני, כלומר בן כֹּחִי' (פרק כד).

ר' יצחק אברבנאל צירף את הצער לאבל וכתב:

וספר הכתוב למה נקרא שמו כן ואמר, שמפני שהמילדת אמרה לה 'אל תיראי כי גם זה לך בן', לכן ידעה רחל שהיה בן זכר. ובצאת נפשה קְרָאָתוֹ 'בן אוֹנִי', כלומר בן צערי ואבלי. אבל יעקב לא רצה שיקראו לו שם רע, לפי שזה בלבד נולד לו בארץ הקדושה, ופירש 'בן אוני' שהוא מלשון כח, כמו 'ראשי'(ת) אוני' (בראשית מט, ג), 'ולאין אונים עצמה ירבה' (ישעיה מ, כט), ולכן קְרָאוֹ 'בנימין', כי צד הימין הוא היות'(ר) חזק, וכמו שכתב הרמב"ן.

אברבנאל לא דקדק מבחינה לשונית, שכן עירב אָוֶן עם אוֹן, אולם דומני כי הציע קריאה חודרת ורגישה מבחינה ספרותית ופסיכולוגית כאחת. לקורא את הפסוק כפשוטו מבלי להעמיק בו נדמה שיעקב חולל בשם שינוי כפול: צורני (מילה אחרת) ותוכני (משמעות שונה). בא אברבנאל והציע כי השינוי הוא מתוחכם ממה שנדמה. אכן יש כאן שינוי כפול, והוא מחושב ומכוון. יעקב ניצל את כפל המשמעות של אוֹן והמיר את המשמע השלילי ('שם רע') בחיובי. לפי הקריאה שהציע אברבנאל יש במהלך של יעקב מחווה של כבוד כלפי רחל דווקא מתוך אי הסכמה עמוקה עמה.

ובכן, מדוע לא ביארה התורה מדוע קראה רחל לבנה השני בן אוֹנִי, כפי שנהגה באחד עשר הבנים שקדמו לו? קשה להניח שהסיבה היא מפני שהשם נהיר מתוכו, שהרי אין אלה פני הדברים בעליל. מתבקש אפוא להניח כי העמימות במקרה זה היא מכוונת. בלשון ברורה יותר: היא נועדה לאתגר את הקורא. יתירה מכך. כל שמות בני יעקב שניתנו עד כה מביעים תקווה, הכרת טובה או שמחה, גם אם מובעים בהם גם כאב, תסכול או קושי. האומנם רחל המשיכה כאן את המגמה שהסתמנה עד כה, או שמא בהיותה על סף מותה חרגה ממנה וביטאה רק את תסכולה או את חששותיה?

על הקורא הסקרן לנסות לחדור אל תוך עולמה הפנימי של רחל וממנו לפענח את המשמעות של השם בן אוֹנִי. יש לעשות זאת מתוך קריאה מדוקדקת בלשון הפסוק ומתוך השוואה להתנהגותו של יעקב כשניתנו שמות לילדיו הגדולים יותר. הקריאה הזאת מלמדת שיעקב הביע מחאה כששינה את השם לבנימין. האם המחאה מבטאת הבנה נכוחה של כוונתה של רחל, או דווקא 'קצר' בתקשורת בין שניהם? במילים אחרות: האם המחאה מוצדקת או שמא היא מלמדת משהו על יעקב ועל חוסר הבנתו או חוסר רגישותו כלפי רחל?

אכן, לא דנתי ככאן בפירושים השונים לשם בנימין, אולם מן ההקשר ברור שמשמעותו היא חיובית. הפירושים השונים שנסקרו כאן אינם מקרבים את הקורא אל תודעתם של רחל ושל יעקב, אולם הם מאפשרים לחשוב על השיקולים האפשריים שהניעו אותם לבחור בשמות בן אוני ובנימין ולהתוודע למקצתם. עוד הם מלמדים פעם נוספת על עוצמת הדחיסות של הטקסט המקראי ועל העושר הגדול הטמון בו לקורא הנותן את דעתו לפרטי הסיפור המקראי והמתחקה על השאלות שהם מעוררים.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

 

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם

ורבים ישאלו: ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי? והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"ד) ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו:

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם?...

ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו? והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) 'על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו'', לא תלמד לעשות וכו' (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם, וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם, ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר 'כלי חמס מכרותיהם' (להלן מט ה).

(רמב"ן בראשית לד, יג)

 

...וכבר פירשתי (לעיל לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם, ומן הנפש אשר עשו בחרן. ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד. וזה טעם 'בסודם אל תבא נפשי' - התנצלות שלא היה בסודם בענותם במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום. ולכן יקלל אפם ועברתם.

(רמב"ן בראשית מט, ה)

 

שני בני יעקב שמעון ולוי - תיבת שני מיותר. ובנדב ואביהוא כתיב 'ויקחו בני אהרן נדב וג''. ובא ללמדנו דאע"ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה. מכל מקום היו שנים. היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה. אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו. המביא לאש כזה והוא אש זרה כידוע. וא' בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה ורצון היה אש שלהבת יה. ומכל מקום, מאש כזה ג"כ יש להזהר הרבה לכוין המקום והזמן. ובלי זה היא מקלקלת הרבה. ויעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה ולא הסכים גם לאש המעולה כאשר יבואר בפ' ויחי (והנה ישעיה הנביא אמר 'למה התענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך למצער ירשו עם קדשך צרינו בוססו מקדשך. ואיתא ברבה להלן פ' פ"ד. ר' יהושע בן ביתוס א' בשם ר"י בר"ס כתיב למה תתענו וגו' כשרצית נתת בלבם לאהוב. וכשרצית נתת בלבם לשנוא. פי' לאהוב הוא במעשה דינה שאהבה יתירה הראו לדינה. ולשנוא הוא במעשה יוסף. והעירו בזה דשני מעשיות הנפלאים מעשה שכם ומעשה יוסף אע"ג שנחשב לחטא וגם נענשו על זה בכל זאת המה עבדי ה' לא היו ראויים לזה. אם לא שבעיקר שני הענינים היה בהשגחה ורצון עליון יתברך שיהיה כך. וזה העיר בלבם באותה שעה אהבה ושנאה יתירה כזו.

 (העמק דבר בראשית לד, כה)

 

...ואולם אמרנו גם שיש להקשות על הקב"ה. הן יתכן שיבוא מי שיטען: הן התרוה עצמה מצדיקה את מעשיהם, כי מה כתוב שם לאחר המעשה?

...וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. (לה, ה)

האין בנס זה שקרה להם ראיה מוכיחה כי רצה ה' במעשיהם?

ולזה יש לומר: עדמנו כבר לא אחת בעיונינו על כך, שהתורה הדגישה וחוזרת ומדגישה שאין הנס, האות - הוכחה לאמת. גם החרטומים הצליחו בלהטיהם, גם נביא השקר (דברים יג) עלול לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ "ובא האות והמופת", גם רואים אנו יום יום ובמשך כל ההיסטוריה האנושית כי יד השקר רוממה - ואין מזה כל ראיה, ולא נוכל ללמוד כאן מן הפחד בפני החרב אאש נפל על העמים - אשר רק על חרבם יחיו ולעתיםן רק לשון זו מובנת להם - על צדקת המעשה, וכי טוב הוא בעיני האלוהים. כי - כמאמר חכם בן דורנו - אין בין שמותיו הרבים והשונים של הקב"ה המעידים על מידותיו, גם השם "הצלחה".

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר בראשית עמ' 268)

 

 

מדרשי צפון - מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (לב, כט)

זהו שכתוב "ויפגעו בו מלאכי אלוקים... ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (לב, ב-ג)

וכתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלקים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (לב, לא)

וכתוב "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סוכות" (לג, יז)

אין מחניים אלא ראש השנה, שבו מונה הקב"ה מחנה מעשים טובים ומחנה העבירות, וחונן את ישראל.

אין פנואל אלא יום הכיפורים, שבו נכנס כהן גדול לפני ולפנים ורואה בשכינה, ומציל נפשותיהם של ישראל.

אין סוכות אלא חג הסוכות, שבו עוזבים ישראל בתיהם ודרים בסוכות, ונקראו ישראל מקנהו של הקב"ה, שנאמר "עם זו קנית" (שמות טו, טז).

ולמי כל מועדים הללו ומי קראם? אינם אלא לישראל, שנאמר: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל.

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.