דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

לקובץ מוכן להדפסה - לחץ כאן

 

 

הקרבנות: מכם? מן הבהמה?

מה כתיב למעלה מן העניין ? 'והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה' ואחר כך 'זאת תורת העולה'. אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזול לאדם כלום. למה? כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה? כשתנקה ידך מן הגזל. אמר דוד: 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב'. ומתחילת הקרבנות אתה למד 'אדם כי יקריב- מכם'

 אמר הקדוש ברוך הוא: כשתהא מקריב לפני, תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם.

(ילקוט שמעוני ויקרא פרק ו, סימן תפ)

 

'אדם כי יקריב מכם': מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

 (רבינו בחיי ויקרא א , ב)

 

כתיב (ירמיהו י"ט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'.

'אשר לא צויתי' - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה'.

'ולא דברתי' - זה יפתח.

'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם.

(בבלי תענית ד ע" א.)

 

 

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה' (ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי דהנה, מן הסתם, באם לא חטא אדם הראשון, היה עניין הקרבת קרבן באופן אחר כעניין מלאכים בדרך רוחני, כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני מבקש', לזאת כתיב מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על דרך זה, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

 

 

ויקרא אל משה - ומי שמע?*

פנחס לייזר

רש"י, בעקבות חז"ל (יומא ד, ע"א), מדייק בלשון הכתוב:

"ויקרא אל משה" - הקול הולך ומגיע לאוזניו של משה וכל ישראל לא שומעין".

השאלה המעניינת בהקשר זה היא: במי תלויה השמיעה? ב"משמיע" או ב"שומע"? או בשניהם גם יחד? (בהקשר זה, קשה שלא להיזכר בהלכה, כפי שהיא מנוסחת ברמב"ם (הלכות שופר ב, ד ), לגבי תקיעת שופר: 'לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע.')

בנוסף לכך, מהו הכלי שדרכו 'שומעים' את קול ה'? ומהו אותו "קול ה'"?

רש"י מוסיף דבר מה בפירושו העשוי לשפוך אור על סוג הקול והשמיעה, וכך לשונו:

"מאוהל מועד - מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאוהל"

מכיוון שלא שמענו שאוהל מועד היה מוקף בקיר אקוסטי אטום ובמערכת בידוד משוכללת, ואף תקרה לא היתה לו, יש להניח שמדובר כאן ב'קול' וב'שמיעה' מאיכות אחרת.

ומדרש התנאים ספרא (ה) אף מבאר את הדברים:

"יכול מפני שהקול נמוך? תלמוד לומר: 'את הקול'; מה הקול המתפרש בכתובים 'קול ה' בכח, קול ה' בהדר; קול ה' שבר ארזים'; אם כן, למה נאמר 'מאוהל מועד'? מלמד שהיה הקול נפסק".

אם כן, הדבר המונע את שמיעת הקול איננו בעיית שמיעה או מגבלה אקוסטית, אלא הדבר תלוי ברצונו של 'המשמיע' או ביכולתו וברצונו של ה'שומע' או בקשר בין השומע למשמיע.

ישעיהו ליבוביץ (ב'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע') מביא את דברי בעל "המדרש הגדול" בנושא זה, המציג קריאה מסוימת בדברי הספרא, המובאים על ידי רש"י:

"... יכול שהיה [הקול] נמוך? תלמוד לומר: "הקול" המפורש בכתובים; ואם כן, מה זה (משה) שומע וזה (עם ישראל) אינו שומע? אלא כל שהקב"ה רוצה בו שיישמע, הוא שומע, והשאר אינם שומעים"

על פי תפיסה זו, שמיעת הקול תלויה אם כן בחסד אלוהי והקב"ה בוחר את אלה שישמעו את קולו.

לעומת גישה זו, ניתן לקרוא את דברי רבי חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים' גם בדרך אחרת, וכך לשונו:

"ויקרא אל משה - אולי שיכוון הכתוב להודיע תעצומותיו יתברך, שיקרא בקול גדול ולא ישמענו זולת את אשר יחפוץ, והוא אומרו 'ויקרא אל משה', שהגם שקרא, לא נשמע הדיבור אלא אל משה ולא למי שלפניו"

האם הכוונה ב"אשר יחפוץ" היא אשר יחפוץ בו ה', כדברי בעל המדרש הגדול? או שמא מתכוון בעל אורח חיים לומר שכל מי חפץ לשמוע את קול ה' יוכל לשמוע אותו, ואין הדבר תלוי אלא באדם עצמו?

פרופ' ישעיהו ליבוביץ מנסה להציע מכנה משותף לשתי התפיסות וטוען שבכל מקרה, בין אם קול ה' מגיע ליחידי סגולה הנבחרים על ידי האל בלבד, ובין אם הוא מגיע רק לאדם הבוחר לשמוע את הקול, שמיעת הקול איננה תלויה בקול, אלא היא תלויה במהותו של האדם אליו מגיע הקול. ליבוביץ מסיק מכך שבכל מקרה עבודת ה' על ידי קבלת עול תורה ומצוות היא היכולה להביא את האדם לשמיעת הקול ולא להפך. דבר זה תואם במידה רבה את תורת הנבואה של הרמב"ם.

מדרש התנאים ספרא, ובעקבותיו בעל "אור החיים", דורשים גם את המילה 'לאמר':

"בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא בשביל עצמו, שלא היה דיבורו למשה זולת בשביל ישראל"

משה, גדול הנביאים, משמש אם כן צינור להעברת "קול ה'" לישראל. דבר זה מזכיר את הכתוב אחרי עשרת הדברים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת." (שמות כ, טז)

והרשב"ם מפרש: 'דבר אתה עמנו' - ואילמלא שאמרו כך, יש לומר שהיה אומר להם הקב"ה כל המצוות מפיו'.

תיווכו של משה, שיכול היה "לשמוע", התבקש מכיוון שבני ישראל לא היו מסוגלים 'לשמוע'.

ניתן להסיק מכך שמדובר במהות שונה של שמיעה, שאיננה תלויה במערכת השמיעה האקוסטית.

ומהם אם כן הדברים המושמעים בפרשה זו, הפותחת סדרה של פרשיות העוסקות בעבודת ה' באמצעות קורבנות?

ידועה גישתו של הרמב"ם במורה הנבוכים לעבודת הקורבנות, הרואה בה מעין התחשבות בנטיות האליליות שאינן ניתנות להכחדה ותיעולן לעבודת ה', בצורה מדוקדקת, תוך כדי הקפדה על מקום ההקרבה ועל כללי הקרבה קפדניים ביותר.

בניגוד לרמב"ם, הרמב"ן ואחרים, רואים בעבודת הקורבנות דרך להתקרב לקב"ה, כאשר האדם מקריב באופן סמלי את הבהמיות שבו על ידי הקרבת הקורבנות.

נראה לי שבסופו של דבר, המשותף לגישות השונות הוא שקול ה' מצווה על ריסון ואיפוק ועל שליטה מרבית ביצרים, תוך כדי התחשבות בקיומן של יצרים אלו.

האם מילות התפילה או לימוד פרשיות אלו יכולות לשמש תחליף נאות לעבודה קשה זו של השתלטות התבונה, המוסר, וקול ה' על יצרים חזקים המתעוררים בנו בעתות מצוקה? האם בתי הכנסת ובתי המדרש משמשים היום מקום בו מתחנך ציבור המשליט את קול ה' על אש זרה ואלימה?

ייתכן ששאלה זו מצריכה התבוננות מתמדת ואולי תלוי הדבר באיכות השמיעה של אותו קול, או האם, כפי שניסח זאת ליבוביץ בצורה מליצית, השומע והמשמיע את קול ה' נמצאים בתוך אוהל מועד או מחוצה לו?

 * דבריי מבוססים במידה רבה על דבריו של פרופ' י. ליבוביץ ב'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע' עמ' 438-441 ותפילתי היא שבבוא הזמן יביאו גאולה לעולם פצוע ומדמם.

פנחס לייזר , עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל' כאן?

יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל: האם הדור - זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת בתקופה מסוימת - האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)? או הנשיא לפי הדור (המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש הדבר שחטא הכהן הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם חוטא? כלומר, חטא הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת שגם הכהן המשיח חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

 ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה? ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

 (מתוך: י. ליבוביץ: "הערות לפרשיות השבוע")

 

מיהו האדם המקריב?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר- מכן ) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א , ב)

 

"על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים"

מעשה באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו - בר קמצא. עשה סעודה, אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר-קמצא. בא [בעל הסעודה] ומצאו [לבר-קמצא] יושב. אמר לו: הרי אתה שונא אתה לי, ומה-לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי-הניחני, ואתן לך דמי כל-מה-שאוכל ואשתה. אמר לו: לא... אתן לך כל דמי סעודתך - לא! תפסו בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר-קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו - מכלל שנוח להם - אלך ואלשין אליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים... אמר לו הקיסר: מי יאמר?

אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר-קמצא מום בניב-שפתים, ויש אומרים - בדוקין שבעין, מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם רבי זכריה בן אבקילוס: יאמרו, בעלי-מומים קרבים למזבח?!

אמרו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

(בבלי גיטין נה, ע"ב ונו, ע"א - תרגום לעברית ע"פ ספר האגדה)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.