וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה' ,

 וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

 

הקורבן כמסמל את אופו ההתקרבות לה'

ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בוא וראה כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל -

אמר להן: מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר אם עולה קרבנו, ואם לא מצא מן הבקר יביא כבש אם כבש, ואם לא מצא מן הכבשים יביא מן העזים ואם עז, ואם לא מצא מן העזים יביא מן העופות ואם מן העוף, ואם לא מצא מהעוף יביא סלת סלת מנחה תמיד, ולא עוד אלא שכל הקרבנות אינן באים חציים וזו באה חציים (ויקרא ו) 'מחציתה בבקר ומחציתה בערב' ולא עוד, אלא כל מי שהוא מקריב אותה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (מלאכי א) 'כי ממזרח שמש עד מבואו וגו''.

(ויקרא רבה פרשה ח ד"ה ד ביום המשח)

 

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

 (בבלי בבא קמא צג, ע"א)

 

 

א' זעירא

פנחס לייזר

 

לפני שנים רבות, כאשר התחלתי ללמוד חומש בכתה א', היה הנוהג בבית הספר בו למדתי בחוץ לארץ, בדומה למסורת ה"חדר", להתחיל את לימוד החומש מפרשת ויקרא. סיבות רבות ניתנו לכך; בין היתר, בעקבות מדרש תנחומא (צו, סימן יד)

"אמר רבי אסיא: למה הם מתחילים התינוקות של בית רבן ללמוד בספר ויקרא?

אלא מפני שכל הקרבנות כתובים בו ומפני שהם טהורים, עד עכשיו ואינם יודעים מהו טעם חטא ועון, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות: יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים, לפיכך אני מעלה עליהם כאלו הם עומדים ומקריבים לפני הקרבנות, והודיעך שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג אילולי התנוקות שקורין בסדר הקרבנות לא היה העולם עומד."

התחלת הלימוד נשאה אופן חגיגי וטקסי ולטקס הוזמנו הרב וראשי הקהילה. בין יתר הדברים שנדרשו במעמד חגיגי ומרגש זה היתה המסורת הכתובה המוכרת לכולנו: האות א' במילה "ויקרא" היא קטנה; היא מוגדרת במסורת הכתיב כ"א" זעירא.

ברצוני, במרחק של חמישים שנה, להתבונן מחדש בתופעה ייחודית זו. אין בכוונתי לערוך, במסגרת דבר תורה זה, מחקר מקיף על האותיות המוגדלות והמוקטנות בתורה ובמקרא לפי המסורה. ברצוני להתייחס בצורה דרשנית למשמעות האפשרית של הקטנה זו, בעקבות חלק מפרשני המקרא שהתייחסו לתופעה.

רבי יעקב בן אשר, בעל פירוש "בעל הטורים" (מחבר "ארבעה טורים") מציג את מסורת הכתיב המוכרת לנו כפשרה בין רצונו של משה לבין רצון הקב"ה, וזו לשונו:

"א' ד"ויקרא" זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר", כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם ב'אלף' - וכתבה קטנה"

רבי אפרים מלונטשיץ, בעל פירוש "כלי יקר" הולך בכיוון דומה, אבל אינו מציג את הכתוב כפשרה בין רצונו של משה לרצון הא-ל, אלא כמסר מכוון, הבא להשוות את נבואתו של בלעם לנבואתו של משה, לפחות בהיבטים מסוימים, וכך לשונו:

"אלף של "ויקרא" קטנה, כאילו נאמר "ויקר" וטעמו של דבר: להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם, שנאמר בו לשון "ויקר", כמו שכתוב 'ולא קם בישראל כמשה עוד' - אבל באומות העולם קם ומנו? בלעם - ואין הפירוש שיהיה בלעם שווה למשה בנבואה חלילה, אלא כך פירושו: שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו, כמו שכתוב "אשר ידעו ה'" - "אשר ידע את ה'" לא נאמר, אלא, לומר לך שהוא מצד הכנתו, לא ידע את ה' על זה האופן, כי אם ה' ידעו ונתן לו תוספות שפע בישראל רצונו לומר "בזכות ישראל", וכל שאר נביאי ישראל כל אחד לא השיג יותר מכדי הכנתו, אבל באומות העולם קם אחד לכבודן של ישראל שהשיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על פי הכנתו...להורות שהיו שניהם שווים בזה במה שהיתה בשניהם השגה מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם"

אמנם, לפי היגיון זה, היה צריך להיות כתוב "ויקר" - ללא אלף בכלל, אלא "ויקר" מבטא לא רק ארעיות ומקרה אלא גם טומאה, ולכן נכתבה האות א' בהקטנה.

מעניין לבדוק את המסורת המדרשית המשווה בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם:

בבמדבר רבה (פרשה יד ד"ה כ ובבוא משה), מוצגת ההשוואה כך:

"'בבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו' תני (דברים לד) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה. ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור, אלא הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם; ג' מדות היה ביד משה מה שלא היה ביד בלעם משה: היה מדבר עמו עומד שנאמר (דברים ה) 'ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך וגו'', ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל שנא' (במדבר כד) 'נופל וגלוי עינים', משה היה מדבר עמו פה אל פה שנא' (שם /במדבר/ יב) 'פה אל פה בו' ובבלעם 'נאם שומע אמרי אל' שלא היה מדבר עמו פה אל פה, משה היה מדבר עמו פנים בפנים שנאמר (שמות לג) 'ודבר ה' אל משה פנים אל פנים' ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה דתימא (במדבר כג) 'וישא משלו ויאמר' .

 ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היה ביד משה: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר 'נאם שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה'. משה לא היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי הקב"ה מדבר עמו, שנא' 'ויודע דעת עליון' - משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו, כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר 'נופל וגלוי עינים' היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. ר' שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה שנאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו."

לעומת מסורת זו, מוצגים הדברים בילקוט שמעוני (וזאת-הברכה רמז תתקסו) בצורה קצת שונה:

"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה? בלעם בן בעור, אלא שהפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם בן בעור, משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר 'נאם שומע אמרי אל', משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו."

בבמדבר רבה נעשית הפרדה בין המאפיינים ההופכים את נבואתו של משה לנעלה יותר למרות שגם כאן אין המדרש מתעלם מאפיונים בנבואתו של בלעם ההופכים אותה לחשובה יותר.

לעומת זאת, בילקוט שמעוני פועלת ההשוואה ברובה המכריע לטובתו של בלעם.

הרמז למתח בין נבואתו של בלעם לנבואתו של משה עומד כנראה גם מאחורי פירושו של רש"י על ויקרא א,א בלי התייחסות מפורשת לא' זעירא :

"ויקרא אל משה - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג ד) 'ויקר אלהים אל בלעם'."

רש"י מנגיד את "ויקרא" (ללא התייחסות למסורה) ל"ויקר".

הא' הקטנה פותחת, לדעתי, פתח מעניין להתבוננות בהבדלים בין נבואתו של משה, הנביא היהודי הגדול ביותר (לא קם בישראל כמשה עוד) לנבואתו של בלעם, הנביא הגדול ביותר מאומות העולם ואולי דרך שני נביאים אלו, להבדל בין ישראל לעמים.

במדרש רבה מוצגת ההזדמנות ה(כמעט) שווה שניתנה לבלעם כהזדמנות שניתנה לאומות העולם "כדי שלא יהיה להם פתחון פה" אך ברורה ההעדפה מלכתחילה שניתנת למשה על ידי הקב"ה. לעומתו, מציג המקור המובא בילקוט את בלעם כבעל נתונים נבואיים התחלתיים גבוהים יותר.

בעל הטורים מציג את משה כעניו שאינו רואה את עצמו גדול מבלעם באופן מהותי, אך הקב"ה בכל זאת מעניק לו יתרון וה"פשרה" (א' קטנה) היא תוצאה של דו-שיח בין הקב"ה לבין משה.

בעל 'כלי יקר' מציג אותם כשווים מבחינת הנתונים הבסיסיים שאינם תלויים באדם, ועליונותו של משה היא במדרגה שהשיג בעצמו ולא בהעדפה מראש של הקב"ה.

דומני שגישות אלו תואמות את ההבדלים בין אלו הרואים במושג "עם סגולה" נתון מהותי, מין חסד א-לוהי, לבין אלו המאמינים בשוויון הבסיסי והמהותי בין כל בני אדם שנבראו בצלם . בחירתו של עם ישראל, על פי תפיסה זו, היא בראש וראשונה הזדמנות ואתגר - א' קטנה, אך אחריות גדולה.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

 

 

"אשר נשיא יחטא": המוסר השלטוני בין מציאות לתקווה

"אשר נשיא יחטא", לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו.

(רש"י ויקרא ד, כב בעקבות חז"ל בהוריות י,ע"ב וספרא ה, א)

 

בכל המקרים האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל- עדת ישראל ישגו"- אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל - ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל - כבדהו וחשדהו.

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לישעיהו ליבוביץ ז"ל)

 

ההתקרבות אל ה' דורשת לעתים שחיטתן של "פרות קדושות"

המצרים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי צאן, וכן היו כתות מן ה"צאבה" (עובדי אלילים שמרכזם בבבל) עובדים לשדים וסוברים שהם מתדמים בצורת העזים ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים ולפיכך היו אותם כתות גם אוסרים אכילת העזים. ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל - וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטווינו להקריב לו שלושת המינים דוקא מן המקנה מן הבקר ומן הצאן, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני.

 (מורה נבוכים לרמב"ם, חלק ג', פרק מ"ו)

 

הפנים הרבות של "רוח הקודש"

תניא רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו') 'ויאמר המן בלבו'

רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב') 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה'

 רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב') 'ויודע הדבר למרדכי'

 רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ט'):

'ובבזה לא שלחו את ידם'

 אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו (אם הייתי שם, הייתי אומר דבר שעולה על הכל) שנאמר 'קימו וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

(בבלי מגילה ז, ע"א)