וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת; לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִוא. ויקרא ה, יא) 

 

אמר רבי יהודה: חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתינים לו עד שיעשיר.

(ילקוט שמעוני ויקרא ד, סימן תעד)

 

ישנם חטאים שהחוטא חייב להביא עליהם קרבן המכונה "עולה ויורד", דהיינו - אם הוא עשיר, יביא קרבן יקר, שה; "ואם לא תשיג ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה" (ויקרא ה,ז) ואם גם זה אין לו: "והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת "

"מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת [לבית המקדש], והיה הכהן מבזה עליה ואמר: מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה."

(ויקרא רבה ג, ה)

 

קרבנו הדל של העני שקול בערכו כנגד קרבנו רב-הערך של העשיר.

(מתוך א. שטאל: "שבת בשבתו", כרך ב עמ' 11)

 

 

"ויקרא אל משה... אדם כי יקריב"

 

יאיר אלדן

 

"ויקרא" נטמע בתודעתנו כשם ספר 'תורת כהנים' המפרט את עבודת המשכן. ואולם, בשונה משאר ספרי החומש, קריאתו של ספר ויקרא בשם זה נראית מנותקת מתוכנו של הספר (Leviticus בלע"ז). אולי בגלל סיבה זו מקדישים המדרש והמפרשים מאמץ רב בניסיון להסביר את פשר ה"קריאה" המנותקת מה"דיבור" (ויקרא אל משה... וידבר ה') המופיעה בראשית הספר. הסבר (טכני) שניתן לכפל זה הוא שמשה מנוע מלהופיע לפני ה' באוהל מועד בקודש הקודשים ונדרשת הזמנה ("קריאה") מפורשת מאת הקב"ה. רש"י, בהתבסס על המדרש משווה ל"קריאה" יחס של קרבה וחיבה למשה מצד הקב"ה: "לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר: "וקרא זה אל זה". בבסיס שני ההסברים ראייה שונה של מערכת היחסים בין משה והקב"ה בתחילת ספר ויקרא. הסבר אחד מדבר במערכת יחסים היררכית ופורמלית וההסבר השני מזהה אינטימיות במערכת היחסים.

עיון בלשון הפסוק ובמיוחד בפועל "קרא" מגלה כי מטרת הכתוב היתה ליצור יחסי סמכות, ריחוק ושליטה. "קריאה" מציינת, בדרך כלל, יחס מרחבי של גבוה לנמוך, מלמעלה למטה. הפועל "ויקרא" מופיע בחומש לציון שני דברים - קריאת שם (פעולה שמציינת, בבסיסה, שליטה, אדנות ובעלות) וקריאה של בעל סמכות לנתינו או למי שמצוי תחת מרותו. ניתן לראות זאת גם בשני המקומות הנוספים בהם מציין המדרש כי מופיעה קריאה הקודמת לדיבור של הקב"ה למשה - בסנה ובסיני. בכל שלושת המקומות מהווה ההיררכיה חלק בלתי נפרד מן הסיטואציה. האלמנטים המחוללים את הדרמה בסנה יוצרים היררכיה ברורה בין משה בן האנוש ובין הקדושה היוצאת מהסנה. משה מסתיר את פניו לנוכח יראתו מן הא-ל. בסיני - שתי קריאותיו של הקב"ה למשה מלוות בתיאור גיאוגרפי הממקֵם את האל ממעל ואת משה מתחת, כך שנדרשת עלייה לקב"ה. בפרשתנו אף מוחמרים יחסי השולט והנשלט המתבטאים בפועל "ויקרא", לאור העובדה שאין שמו של הקב"ה מוזכר אלא נאמר בסתמיות: "ויקרא אל משה". ככל שיחסי המרות נוקשים יותר וככל שכוחו של השליט על נתיניו רב יותר כך פוחת הצורך להזכיר את זהות הקורא למי שסרים למרותו, היות שהיא ברורה (וראו פירושו הדחוק מה של אור החיים בנקודה זו).

יחסי השולט והנשלט המגולמים במלת "ויקרא" מהווים פתיחה הכרחית לציווי על הקרבנות. הפועל "ק.ר.ב" מופיע, מלבד בקשר עם הקרבנות, בשתי משמעויות נוספות: קירבה, ופנים של גוף או אומה (קֶרֶב). כלומר, הקרבת קרבן מבטאת רצון להתקרב לא-ל תוך סימול איברי הקרבן כאיבריו הפנימיים של האדם ככופֶר. הקרבת קרבן היא מטאפורה חושית ביותר לכפיפות האדם לא-ל. לא מקרה הוא שבעברית, קרבן הוא גם נפגע עבירה (victim) וגם מבטא מסירות נפש למען אחרים או למען רעיון. הקישור בין קרבן לנפגע עבירה הוא עתיק - הריגתו של הבל בידי קין בשל מנחָה לא-ל עשתה, מן הסתם, את הקישור הראשוני (למרות שהשורש ק.ר.ב לא מופיע בסיפור כלל). עקידת יצחק שנטמעה בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל היא כנראה שהביאה לקישור העמוק בין קרבן לנפגע עבירה. יצחק, מובל בידי אביו לשחיטה, חסר אונים ובעל מידע מועט על המתרחש מהווה אב-טיפוס של הקרבן ושל יחסי השליטה בין הקרבן למבצע העבירה (חוק זכויות נפגעי עבירה שנתקבל בכנסת לא מזמן מבטא את הצורך לשחרר את קרבנות העבירה מהסטיגמה המודבקת ל"קרבן": חוסר אונים וחולשה).

הציווי על הקרבת הקרבנות ניתן במסגרת מערכת היררכית נוקשה. במערכת של "ויקרא" מצופה מן הכפופים אשר נמצאים במעמד נחות וחלוש להעמיד את עצמם או את היקר להם בסכנה למען עקרונות המערכת. הציווי "אדם כי יקריב" שבפסוק השני של פרשתנו מלמד אותנו ענווה. אדם - שמו של מי שהוא אינו א-ל, של מי שנוצר ביום השישי לבריאה, הוא זה שקרא "שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". הכפיפות של אדם זה לא-ל מלמדת אותו ענווה ביחסיו עם הסובב אותו. אין ביכולתו להתנשא על אדם אחר הנמצא באותה דרגה כמותו, ואין הוא יכול להתאכזר לבעלי החיים הכפופים לו - שלא ינהג בו הקב"ה באותה מידה.

יאיר אלדן הוא עורך דין

 

 

קוראים נוספים מגיבים למכתבו של שמאי ליבוביץ

 

מר ליבוביץ מדגיש כי "הדגל השחור [כסמל לסירוב] "מתנוסס מעל כל פעולת צה"ל בשטחים" (הדגשה שלו) - ועורכי הגליון מעודדים אותנו הקוראים להתמודד עם דילמות מורכבות בתחום המוסרי מנקודת ראות דתית-תורנית.

ברור לי שמלחמת הג'יהאד נגדנו מביאה את מר ליבוביץ ואת שאר חיילנו ושוטרינו למצבים קשים ובעייתיים ביותר. במישור הקרבי ובמישור הנפשי.

אפשר להבין שישנם אנשים שאין בכוחם לעמוד בבעיה זו...

בעניין זה, במצב של מלחמה, מעודדת אותנו התורה: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל-ירך לבבכם אל-תיראו ואל-תחפזו ואל-תערצו מפניהם", אך מאפשרת לאלה שאינם משוכנעים לשוב לביתם: "מי-האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו" - ומזהיר אותו "ולא ימס את-לבב אחיו כלבבו" (דברים כ:ג.ח)

אם נלך לפי דברים אלו המוזכרים בתורה, מתאפשר למר ליבוביץ ללכת הביתה, אך אין לו זכות לרכך את לבבם של חיילים אחרים, על-ידי פירוש שרירותי של המצב ("כל פעולות צה"ל בשטחים") ועל-ידי ציטוטים מהתנ"ך שמכוונים לחזק את דעתו. [כאן מותח הכותב ביקורת על ההשוואה לוויכוחו של אברהם עם הא-ל על סדום - ביקורת שכבר הובעה בגיליון הקודם על ידי אחד המגיבים]

דוגלי הג'יהאד מסיתים את עמיהם להשמיד את ישראל; מפוצצים בתי כנסת, אוטובוסים, בתי חולים, וכ"ו, ואפילו מתפארים במעשיהם אלה, ומשתמשים בילדים, בנשים, ובבתי חולים כמגן חי וכן כ"חומר תעמולה", וכל זה לא בגלל "מתיישבים בשטחים" ובגלל ביקורו של מר אריאל שרון ב"אל-אקצא": האם שכחנו גם אנחנו את מעשי הטרור בשנות 1929, 1936-38, 1946-47; ואת המופתי אמין אל-חוסייני ידיד הנאצים שדרש כבר ב-1943 "להרוג את היהודים כמצוות אללה"? ערפאת ואנשיו כרוכים אחריו.

מכתבו של מר ליבוביץ הופיע בגליון של פרשת "זכור" - מקרה או לא מקרה? מעשי הטרור של דוגלי הג'יהאד מאד דומים למעשי עמלק: כגון להתנפל על החלשים; להטיל אימה בלֵב כל; ולהפוך את ארצנו לגיהינום עבורנו .התורה מצווה עלינו: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח."

לו נסיגה ל"גבולות 1967" הייתה מסוגלת להביא שלום אמת ובר קיימא, יכולנו אולי לוותר על "השטחים", אך בתקופת שלטון רבין/פרס/ברק הוכחנו כי רעיון זה אינו מציאותי. סבלם של שני העמים - הישראלים והפלשתינאים - ימשיך עד "מחיית זכר עמלק" קרי עד שיושם קץ לג'יהאד.

(ראה בענין זה את מאמרי: "אפשרות של שלום בין ישמעאל וישראל לפי התנ"ך והקוראן", עם הקדמה תומכת מאת השייח פרןפ' עבדול האדי פאלצי(.

ד"ר אשר אדר

יושב ראש היהודי של התאחדות איסלאם-ישראל

של אגודת שורש וענף, ירושלים

 

 

ברצוני להדגיש בראש ובראשונה שאני נגד כל פגיעה באנשים חפים מפשע, וכי יש למצות את הדין עם אנשים שהוכח שפגעו באוכלוסיה אזרחית על לא עוול בכפה.

ברם, מאמרו של מר ליבוביץ לוקה בלפחות שני חסרונות מרכזיים :

ראשית, הכותב מתעלם בשיטתיות ובזדון ממצב המלחמה בו אנו נמצאים, מלחמה שנכפתה עלינו על ידי הפלשתינאים. כמו כן, לאורך כל המאמר לא נמצאה ולו ברמז, דרש, או סוד כל אמפתיה שהיא כלפי מאות היהודים החפים מפשע שנרצחו בפעולת טרור רצחניות ללא אבחנה בין גברים נשים וטף.

האם דמם של חפים מפשע פלשתינאים, אדום יותר מדמם של חפים מפשע יהודים?

שנית, ניסיונו של הכותב לרתום מקורות יהודיים כתנאים דמסייעים לסירוב לשרת בשטחים רצוף בדמגוגיה קלאסית של לקיחת מקרה, הצגת תמונה חלקית שלו, ומתן לו פרשנות מעוותת על מנת להתאימה לדעותיו ולהשקפת עולמו:

1. אברהם אבינו לא היה שותף לשום שלב ביוזמה, תכנון, וביצוע של החרבת סדום וערי הלוויין שלה.

 הקב"ה ש"רחמיו על כל מעשיו" (תהילים, קמה, ט) הוא הוא שיזם, תכנן וביצע.

 מכאן שהצגתו של אברהם אבינו כסרבן מצפון היא עיוות מוחלט.

 אברהם אבינו מימש קו פעולה יסודי במשפט העברי של לימוד זכות על הנידון למיתה לפני ביצוע גזר

 הדין.

2. בפרשת 'זכור' מצווה התורה במפורש "תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח" (דברים,

 כה, יט). וכי לא ניתן למצוא בעמלק חפים מפשע?

 שאול המלך נצטווה להכות את עמלק "מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק"(שמ"א, טו, ג) . במה פשעו

 עוללי ויונקי עמלק? הוא אף נענש קשות על שריחם על אגג, הבקר, והצאן!

 ללמדך שישנם מקרים בהם דווקא נקיטת יד קשה היא הדרך המוסרית! שכן " כל שנעשה רחמן

 במקום אכזר סופו שנעשה אכזר במקום רחמן, סופו שמידת הדיו פוגעת בו" (קהלת רבה ז, לג).

 ואכן, אותו שאול שריחם על עמלק הרג את כל כהני נוב ללא שום סיבה.

3. הטבח שערכו שמעון ולוי באנשי שכם לאחר אונס דינה הוא אכן מקרה קשה מבחינה מוסרית, אך אין

 לו שום רלוונטיות למצנו היום. אנשי שכם לא פתחו במלחמה נגד יעקב ובני משפחתו, לא הצהירו על רצונם להשמידם, ולא שלחו טרוריסטים לבצע בהם הרג ללא אבחנה.

צריך להיות ניחן במידה גדושה של צביעות וחוסר יושר על מנת להצהיר ש"הציות לחוק המדינה מעולם לא היה ערך עליון ביהדות". לא שמעתי את הכותב ואנשי מחנהו מתבטאים ברוח זו כאשר פורסם פסק ההלכה הקורא לסרב פקודה לפינוי התנחלויות. וכי שלטון אשר ינסה להפקיר ולגרש מבתיהם כ-200000 מאזרחי מדינתו אינו שלטון שהשחית את דרכו?

לסיום קובע הכותב באופן גורף ונחרץ ש"מעל הפקודה לשרת בשטחים מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות ואי-מוסריות, הכתוב באותיות קידוש לבנה, לכן אנו מתחייבים להמשיך ולשרת בצה"ל כל עוד הוא נשאר נאמן ליעודו...". מנין שואב הכותב את עזות המצח להחליט שהשירות בשטחים אינו חלק מייעודו המקורי של צה"ל? וכי תושבי יש"ע אינם משרתים בצבא?

משימותיהם של זרועות הבטחון ביש"ע רבות ומורכבות. כיצד מעלה הכותב בדעתו לפסול אותן ללא דיון מפורט ובהכללה שכזאת? ידוע שצה"ל והשב"כ מנע פיגועים רבים בשנה וחצי האחרונות. כיצד ניתן היה לעשות זאת ללא השירות בשטחים?

יוזמתכם לדון בדילמות מוסריות מורכבות אכן ראויה לברכה, אך מאמרו של מר ליבוביץ החטיא את המטרה לחלוטין.

נדב האס, מרכז שפירא