וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה

 זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'

 וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (ויקרא א, יא- יב)

 

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

(רמב"ן ויקרא א ט )

 

ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קרבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות, שאחר שאמרנו שהקרבן דמיון להשפלת הגופות ולעלוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת מוסר.

(ספר החינוך מצוה צה)

 

וזרקו בני אהרן את דמו - בעולה ושלמים דזריקתו בכלי ורצו לזכות במצוה הרבה, וזה יזרוק בקרן זה וזה בקרן זה, אבל בחטאת חיצונה (ד, ז) שנזרקת באצבע, אין מן הנימוס שבדם שטבל אחֵר אצבעו, יושיט חברו אצבעו, דבר שחברו נמאס בה, כתב 'ונתן הכהן מן הדם על קרנות המזבח' (בלשון יחיד).

(משך חכמה א, יא)

 

 

קריאה - לשון חבה

דני סגל

ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה...

סיפרו לי תלמידות על מורה מיוחדת שהייתה להם, שבכל פעם שהקריאה שמות בתחילת שבוע - ארך הדבר שעה שלמה...

נמצאת? יופי! בוקר טוב... מה שלומך... איך היה בשבת...

נמצאת? מקסים! מה את לובשת? איך יפה! טיילתם בחופש...?

לכל דברות, ולכל אמירות, ולכל ציווים קדמה קריאה - לשון חיבה. ולא סתם פותח כך רש"י. הוא יודע שהתלמידים האלה עכשיו נכנסו בשערי בית הספר, ועל פי מסורת עתיקה - יתחילו בשיעור הראשון שלהם דווקא כאן בספר ויקרא. הפעם הראשונה שיפגשו במורה - והמורה בם, תהיה סביב הפסוק הזה...

א"ר יוסה: מפני מה מתחילין לתינוקות מתורת כהנים, אם כן יתחילו להן מבראשית? אלא אמר הקב"ה: מה הקרבנות טהורים והתינוקות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים. (פסיקתא דרב כהנא פרשה ו')

ואם באמת מתחילים כאן, מבקש רש"י לפנות אליהם, ואולי יותר מאליהם, אל המורים עצמם - בהנחיה שמדגישה את העדינות הנדרשת. יום ראשון ללימודים, הרבה רעש, בלאגן, מבטים שעוד מחפשים את אימא, הרבה דאגות - מי יֵשֵב לידי... מה שָֹמו לי בסנדוויץ'... ישתפו אותי במשחק בהפסקה...? מתי ייגמר ונלך הביתה...?

אז לפני שתתחילו עם ציווים או אמירות - מבקש רש"י, תקראו שמות - אבל באמת. אל תשכחו בוקר טוב! מה שלומכם... איך כל אחד מרגיש...

וממשיך רש"י לדבר אל מלמדי התינוקות של בית רבן:

ויקרא אל משה -...יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר 'וידבר', לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט.

רש"י תוהה על הכפילות ויקרא...וידבר... ומסביר את משמעותה בכך שהקריאה היא זימון כללי,בקשה למפגש - אבל לא כל הזמן היה דיבור. היו גם הפסקות, סתם רגעים של שתיקה משותפת - לחשוב... להגיב... להתבונן... - וכאילו שמע רש"י מעל לזמן את המחשבות שלנו - 'הם לא צריכים הפסקה...','נספיק עוד קצת...' 'חבל על הזמן...', ומגיב - אם גם משה רבנו היה צריך הפסקה-

קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט...

ולא רק רש"י פונה אלינו בדברים - גם הרמב"ם בדבריו המפורסמים על הקרבנות - מוסר לנו יותר מאמירה היסטורית.

שאי אפשר לצאת מן ההֵפך אל ההֵפך פתאום - ולזה אי אפשר. לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום...

לוקח זמן להתרגל, יש גם מישהו שנמצא בצד השני. מאיפה הוא מגיע...? מה הוא נדרש לשנות...? מה עבר עליו חמש דקות לפני שהוא צעד אל תוך הכיתה?

ומגיעים הדברים עד למחבר, בשולחן ערוך. הוא טורח להבהיר לנו שאמור להיות כאן דו - שיח, משהו ששני צדדים משתתפים בו:

מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: 'תורה צוה לנו וגו'' (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מפרשת שמע (דברים ו, ד), ואח"כ מלמדו מעט מעט, עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות.  (שולחן ערוך יורה דעה סימן רמה)

לא מלמדים משלב שבו הוא יכול לשמוע,זה לא נאום חד צדדי. מחכים עד שיוכל לדבר. אם הוא יכול כבר לענות ולהיות שותף, אפשר ללמד. משיתחיל לדבר - מתחיל ללמדו...

אך לא רק אל התינוקות ומלמדיהם פונה רש"י שפתחנו בו, נראה שגם אלינו: קריאה - לשון חיבה לשון שמלאכי השרת משתמשים בו - 'וקרא זה אל זה ואמר...'

אבל אנחנו ממשיכים את הפסוק - וקרא זה אל זה ואמר - 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו'

ומהפסוק בישיעהו מפנה אותנו רש"י להתבונן שוב בפסוק הפתיחה: 'ויקרא אל משה' - שלוש מילים שמכילות ספר שלם. אלהים מדבר עם האדם. יש קשר - נכון, זה היה יכול להֵרָאות רחוק מכל רחוק - 'קדוש קדוש קדוש, ה' צבאות שמו... קדוש קדוש קדוש - טרנצנדנטי, מרוחק, אחֵר...

אבל - רוצה לטעון ספר ויקרא - 'מלוא כל הארץ כבודו' - הוא כאן, אל תטעו בהבנת הקדושה... לא 'קדוש קדוש קדוש' אלא "קדושים תהיו - כי קדוש אני..." ולא פשוט לנו לקבל - לא אז ולא היום.

כי כשהיינו קטנים זה עוד נשמע הגיוני, וכתינוקות של בית רבן לא היה דבר יותר טבעי מהדו-שיח הזה בעולם. דיברנו עם א-להים והכרזנו שהוא הכי צדיק, ויותר חזק מכולם, ושומר עלינו.  ביקשנו ממנו אופניים, ביקשנו שיֵרד שלג ונפסיד בית-ספר, שיתפנו אותנו בכל הסודות... גדלנו...

והספר הזה שהיה הכי אהוב ופשוט, נהיה לנו מורכב יותר, אנחנו שואלים עליו שאלות, פחות פתוחים וקשובים לשיחה. ם לנו מתאימים כל כך יפה דברי הרמב"ם במורה נבוכים:

שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר. לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום...

לבוא לבית כנסת מהמשרד, מעולם של היגיון צרוף, של דיונים, משא ומתן, אינטרסים... מעולם כלכלי, של רווח והפסד, ומאזנים, לעבור לשבת, שמיטה... ופתאום: 'ויקרא אל משה...'

אז ממליצים לנו במדרש המלצה חשובה: 'יבואו טהורים, ויתעסקו בטהרות' בואו טהורים, שימו חלק מכל ההרגלים מצד, את המחשבות המחוכמות מדי, שימו בסל ליד הדלת, תהיו קצת ילדים, תבואו טהורים - אחרת תפספסו את הספר.

כך פונה רש"י, לילדים למלמדים וללומדים, למבוגרים - מילה שמכֻוונת לכל אחד - עם בקשה אחת מרכזית - תבואו טהורים.

ואולי, כדברי רחל, אם נבוא כך נוכל להגיע גם לשיחה אחרת. של הקשבה אמיתית, דיבור אמיתי.

אולי לשיחה מסוג כזה התכוון שלונסקי - בשירו היפה כל כך "זה לזה"

זֶה לָזֶה - א. שלונסקי

הַדּוֹר ֹשֶלָּמַד לְהַֹשְמִיעַ

וְֹשָכַח לְהַקְֹשִיב:

ֹשֶהִצְלִיחַ לָרֶדֶת עַד חֵקֶר

וְלָעוּף לֹא זָכָה;

 

הִנֵּהוּ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ

בִּבְלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת ֹשֶל עוֹשְרוֹ:

קָֹשּוּב וְנִקְֹשָב בְּאֵין אֹמֶר

כַּאֲֹשֶר לֹא הָיָה מֵעוֹדוֹ

 

אֵיךְ נִפְתְּחוּ

אֵיךְ נִפְתְּחוּ בִּן-לַיְלָה ֹשְעָרִים!

הוֹ אַתָּה, הַמְיַחֵל שָם מֵעֵבֶר

הַצָּמֵא לְקוֹלִי הַקּוֹרֵא

כְּצָמְאוֹ אֱלֵי אֹזֶן ֹשוֹמַעַת

וְיוֹדֵעַ וָעֵד:

לֹא אֲנִי הִתְדַּפַּקְתִּי

לֹא אֲנִי ֹשֶקְּרָאתִיךָ

אֲנַחְנוּ קָרָאנו הַיּוֹם זֶה לָזֶה

דני סגל גר ביישוב אלון, מלמד במדרשת 'עין פרת' ביישוב, וב'קולות' בירושלים.

 

 

מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל' כאן?

יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל...: האם הדור - זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת בתקופה מסוימת - האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)? או הנשיא לפי הדור(המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש הדבר שחטא הכהן הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם חוטא? כלומר, חטא הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת שגם הכהן המשיח חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

 ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה? ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

( מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

 

זכור את אשר שעה לך עמלק - מה יש לזכור?

וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו, וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו.

 (בראשית פרק לו, יב)

 

ואחות לוטן תמנע.

(שם, שם כב)

 

'אחות לוטן תמנע' מאי היא (למה יש להזכיר זאת)? - תמנע בת מלכים הואי (היתה), דכתיב (בראשית ל"ו) 'אלוף לוטן, אלוף תמנע'. וכל אלוף - מלכותא בלא תאגא היא (מלכות ללא כתר).

בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו.

אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת.

נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל(יצא ממנה עמלק שציער את ישראל).

מאי טעמא ? דלא איבעי להו לרחקה (שלא היו צריכים להרחיקה).

 (בבלי סנהדרין צט ע"ב)

 

"ויבא עמלק"... "ולא ירא אלהים"

רק עמלק לבדו לא פחד: "ולא ירא אלהים". הוא לבדו ירש את תכונתו של אותו העם, אשר בחר בחרב לנחלה לו ואשר מבקש את תהילתו בזרי דפנה טבולים בדם הוא העם אשר שואף להגשים את סיסמת "נעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), שבה פחד נמורד הזקן את ההיסטוריה העולמית - ולהגשים במה? בהשמדת שלום עמים ואושר בני האדם.

(הרש"ר הירש של שמות יז, ח)

 

קוראים מגיבים

יפה כתבה ד''ר דליה מרקס (ב"שבת שלום" גיליון 536) בתיאורה של השלבים השונים של השתלשלות הקשר בין הקב''ה ובין בני האדם, ושל הצינורות השונים דרכם התממש קשר זה, וה"אורים ותמים", המוזכרים בפ' תצוה בתוכם. גם יפה הצביעה על תחושת הבדידות הקיומית העלולה לפקוד אותנו היום, בשל חולשתו או אי-בהירתו של קשר זה.

בכל זאת, תמהני. בהתיחסותה אל התפנית הרוחנית המיוצגת על ידי הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי" במסכת בבא מציעא, דילגה הד''ר מרקס על שלב רוחני שלם וחשוב. אמנם מייצג הסיפור התלמודי את ביטול תקפותה של ה"בת קול" כצינור תקשרתי מן הקב''ה אלינו, אבל בו בזמן הוא מציע תחליף לה, והוא העיסוק בדברי תורה, התהליך ההלכתי. הוא הוא השלב החמישי בשלשלת, ואומַר שמועיל הצינור ההוא, במידה מסוימת, עד היום. למה "במידה מסוימת"? אומַר שאנו היום בשלב "חמש וחצי". לצד ההקשבה לתופעות הטבע ולתופעות העולם הבין-אישי, שהד''ר מרקס מציגה, ובצדק, כאמצעי לשמיעת קולו של הקב''ה, עומד גם העיסוק בדברי תורה, הן בדברי הלכה, הן בדברי אגדה. אעיז לומר שהעיסוק ההוא, הוא האמצעי העיקרי לשמיעת קולו של הקב''ה. אבל לאלו הרבים מאיתנו, שרוח המודרניות נשבה, לטובה או לרעה, עלינו, הסתבך העיסוק ההוא. בולטים לעינינו המומנט הפרשני והמטען האישי, הסובייקטיבי, שבו, ואין לנו תחושת הוודאות שפיענחנו נכון את המסר התורני, האלוקי, על ידי תלמודנו. אבל, אם אין דרך ישירה וישרה להתקשר עם הקב''ה, בכל זאת דרך יש.

גרשם (ג'ורג) ברנרד, סינסינטי-ירושלים

 

ודר' דליה מרקס, כותבת המאמר, מעירה:

אין לי אלא להסכים עם רוב דבריו של הרב ברנרד. העיסוק בדברי תורה על שלל פניהם וגילוייהם הוא כמובן ביטוי מרכזי לשמיעת קולו של האל. אלא שיש לסייג ולומר שעיסוקים אלה אינם אלא חלק מן האמצעים שניתנו בידינו ב"שלב החמישי".

מסוכן מאד להעמיד את הלימוד במרכז העשייה היהודית ולראותו כאמצעי העיקרי להתקשר עם האל. מי שעושה כן, מוציא מחוץ לגדר עשרות דורות של נשים שלא זכו שתהיה להן גישה ללימוד העיוני ומדיר גם את מי שתורתו אינה שגורה בפיו או שאינו מסוגל ללמוד.

אני מודה לרב ברנרד שהדגיש את הממד של לימוד תורה, אשר רבים מאתנו מקדישים לו את ימינו ולילותינו, אבל הייתי מוסיפה עליו ממדים אחרים כאמצעים להתקשר עם האל: תפילה, מעשים טובים, שמיעת קולו של האל בטבע ובאומנות ובקשתו ברגעים של חסד בין אדם וחברו.

על כן אבקש לומר שדרך ישירה אחת להתקשר עם הקב"ה - אין לנו, אבל תודה לאל דרכים רבות פתוחות בפני המבקשים את פניו.

דליה מרקס, ברלין-ירושלים