דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן

 תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. (ויקרא א, ב)

 

אדם כי יקריב מכם

'אדם כי יקריב מכם': מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

 

'אדם כי יקריב מכם' כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו'. וכאמרו 'זבחי אלהים רוח נשברה', כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

 (ספורנו ויקרא א , ב)

 

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה' (ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי דהִנֵה, מן הסתם, באם לא חטא אדם הראשון, היה עניין הקרבת קרבן באופן אחר כעניין מלאכים בדרך רוחני, כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני מבקש', לזאת כתיב מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על דרך זה, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

 

הנזק לאחר: עבֵרה חברתית או עבֵרה דתית? ובעצם, מי הוא ה"אחר"?

יוסף בנג'יו

לעילוי נשמתה של חנה ז"ל,

 אשת חיל אמיצה, אימא וסבתא אהובה,

 שנקטעו ימיה בטרם עת.

ספר ויקרא הנקרא גם תורת כהנים, פותח מימד חדש בסיפור הנמסר לנו בתורה. מעניינת השתלשלות האירועים המופיעים בשני הספרים הקודמים. בספר בראשית מתוארות דמויות המשמשות פרדיגמה של ערכים ועקרונות המשותפים לאנושות בכלל וליהדות בפרט. לעומתו הספר השני, שמות, מתמקד בהיווצרותו של ענף אחד בלבד במשפחות הארץ, דהיינו עם בני ישראל הנקרא מאוחר יותר העם היהודי. כלומר, בראשית עוסק בכלל ואילו שמות בפרט, והנה בספר השלישי הטקסט עוצר את הסיפור ונכנס לפן פנימי, דתי, אף פולחני של תולדות ההיווצרות הנ"ל.

פרשתנו מתחילה עם הקורבנות. בנושא זה דנו רבות בעלון זה וכמעט כל שנה הוקדש לו הגליון, לכן לא נאריך. אולם אציין שני מושגים הנרמזים בקורבנות. מצד אחד מדובר על הקרבה: אנו נדרשים לוותר על חלק מרכושנו, מעצמנו, במטרה להתקרב לבורא העולם. ההתקרבות נעשית תוך כדי ההפשטה הזאת ובזכותה, וכולם חייבים וזוכים לקיים מצוה זו. אבל מצד שני, הקורבן הוא מעשה תיקון, כפרה, מחיית החטא, המיועד לעובר על החוק. ניגוד זה נראה לעין בסדר הקורבנות השונים: קודם מדובר בעולה ובמנחה בשביל הכלל, ולאחר מכן, בנפרד, בקורבנות המיועדים לתיקון החטא. ניתן ליישב את הניגוד המדומה בכך שהקורבן שהוא התקרבות, איחוד, דבקות וכדומה, דורש קודם כל כפרה וטיהור של המתקרב, כי בעולם הזה, הטוב והרע מעורבבים הם וכדי להתעלות מהמצב הטבעי צריך לטהר את עצמנו ולמחוק את הרע שבתוכנו. כך שבכל סוג של קורבן נמצאות שתי הכוונות הנ"ל.

בהמשך,מצוינים מקרים שונים של עברות. כדי לכפר עליהם באמצעות הקורבן נדרשים שני תנאים:

1.     נושא העבֵרה הוא ביצוע של מעשה אסור (לא תעשה), כאילו החוטא בלא תעשה מחליט בעצמו על קריטריונים של מותר ואסור, של טוב ורע. להתיר לעצמנו מה שאסרה התורה הוא דבר חמור מאוד המזכיר את חטא אדם הראשון ולכן זהו החטא המקורי, שורש של כל העבֵרות.

2.     אולם התנאי השני בא להמתיק את הראשון: אותה עבֵרה על לא תעשה נעשתה בשגגה. המעשה אומנם פסול אולם הכוונה נשארת טובה. אין כאן כפירה בעיקר, אין בעיה מצפונית, מוסרית. ניתן, דרך אגב, להבחין באופטימיות השורשית של התורה...

הפסוקים הבאים מבחינים בין סוגים שונים של מבצעי העבֵרות. כפי שהיה צפוי, התורה מבחינה בין הפרט לבין הכלל כאשר העבֵרה היא משותפת לכל הקהילה, אבל התורה מכניסה כאן סוג שלישי שנגדיר אותו משותף לשני הסוגים הקודמים, וקוראת לו חטא הנשיא: מדובר באיש אחד (הפרט) העושה מעשה בשם הקהילה (הכלל) ואחריותו כמובן שונה מזו של הפרט.

בסיום הפרשה, קצת במפתיע, התורה מציינת סוג של עבֵרה שאינה עבֵרה "דתית", אלא מה שניתן לכנות עברה "חברתית" כגון גזל, עושק, הפרת הסכמים ועוד. יש לציין שהדאגה החברתית ניכרת בכך שהתורה דאגה שכל אדם יוכל לממש את חובתו וזכותו להקריב קורבן. הערך הכלכלי של הקורבן משתנה ביחס לאמצעיו של המקריב. ברצוני להקדיש כמה הרהורים לצד החברתי של הקורבנות לכל אותם אנשים שבהשראת התורה מנסים לתקן את העיוותים החברתיים שמסביבם, כל אחד לפי דרכו.

נקרא אם כן ביחד את הפסוקים ויקרא ה, כ-כו.

(כ) "וידבר ה' אל משה לאמר" - נציין שפסוק זה בא אחרי פרשה פתוחה, כאילו מתחילים בנושא חדש שונה מקודמיו. ראוי לציין גם את המילה "וידבר" (ולא "ויאמר") שרומז על דברים קשים ובעצם ה"וידבר" הקודם נמצא בפסוק א' בפרק ד' כאשר מתחילה הסדרה של העבֵרות.

(כא) "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'" - הפסוק מתחיל במילה "נפש", מדוע התורה לא כותבת "אדם (או איש) כי יחטא" כאשר מדובר ביחסים שבין אדם לחברו? רבי חיים בן עטר, בעל פירוש "אור החיים" מסביר שגם בעבֵרות חברתיות ולא רק דתיות החטא פוגע בנפש. כאשר האדם חוטא, נפשו מחסירה מאורה וממעלתה. עבירה חברתית גורמת קלקול לנשמה. הערתו של ה"אור החיים" מבארת את המשך הפסוק "ומעלה מעל בה'", שכן היינו מצפים כאן לקרא את רשימת העבֵרות החברתיות, אלא שהתורה רצתה ללמד אותנו שנזק שנעשה לחברו הוא גם נזק למקום.

התורה מפרטת מספר מקרים בהם יש פגיעה בכבוד הזולת:

"וכיחש בעמיתו בפקדון" - ראובן נתן כסף או חפץ בפיקדון לשמעון, וכשהגיע זמן הפרעון שמעון מסרב להחזיר את הפיקדון וטוען שלא ניתן לו מעולם.

"תשומת יד" - רש"י מסביר לנו כי שני אנשים שהתקשרו בעסק כלשהו ללא עדים וללא הסכם, במקרה כזה בית משפט אנושי אינו יכול להתערב, אבל ישנו צד שלישי שכן מודע לעסק וכן יכול להתערב, הלא הוא הקב"ה. השל"ה הקדוש מחזק את דעתו של רש"י וכותב "עד היכן מגיע עוון הכופר בממון, אעפ"י שאינו אלא דבר שבממון, הוא כופר בה' יתברך".

"גזל" - ענין זה ברור ומובן מאליו.

"עשק את עמיתו" - המעשה עצמו מובן, אך נציין את המילה "עמיתו". הנזק נעשה נגד האחר ממך אף על פי שהוא כמוך (עמית = עם, חיבור). זו דעתו של רס"ג שמגדיר את המילה "עמיתו" רעהו. רס"ג מוסיף כאן, שבמעשה הגזילה יש פגיעה כפולה: א. הגזל עצמו ב. הפגיעה באדם שהוא צלם אלקים, ומכאן חיזוק ללשון הפסוק "ומעל מעל בה'". "אור החיים" מרחיק לכת בביאור המשמעות של עמיתו כאשר הוא מפרש "כיחש בעמיתו" - כיחש בכל קהל ישראל.

(כב') "או מצא אבידה וכיחש בה" וכו'

כל הדוגמאות האלו דומות בכך שמדובר בעבֵרה נגד הזולת, וביתר שאת נגד ממונו או רכושו. להתעלם מחיצוניותו של הזולת (מקנינו החיצוני: ביתו, כספו, שדהו וכו'), נראה חמור יותר מפגיעה בפנימיותו. יפי נפש יטענו שהממון אינו חשוב ושהעיקר הוא לכבד את הרוחניות של אדם זה או אחר. התורה מחזירה אותנו לחשיבות עניני העולם הזה, לומר לנו שיש לכבד גם את העניינים הגשמיים.

(כג') "והיה כי יחטא ואשם" - החוטא מכיר בעבֵרתו ומתודה עליה. רש"י מדגיש שללא וידוי שבא אחרי החטא לא יהיה קורבן ולא תהיה כפרה. עצם הוידוי אינו בא להשפיל את החוטא, אלא אדרבה להגביהו ולהחשיבו, מאחר והוא מבטא את חירותו הנפשית להכיר ולהודות במעשהו. "והשיב את הגזילה אשר גזל" - הזוהר מדגיש כי תיקון המעשה (השבת הגזילה או כל נזק אחר) הוא תנאי הכרחי הקודם לשלב ההודאה ולסיום הכפרה. ניתן היה לחשוב שעם השבת הגזילה תוקן המעשה של הגוזל, אלא שכאן התורה מציינת את הנזק החברתי, שבנוסף להשבת הגזילה נדרש האדם לרצות את הנגזל. לכן התורה תובעת מהגוזל להוסיף פיצוי על הגזילה אשר גזל.

(כד') "ושילם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו" - ה"חיזקוני" מבאר שבנוסף להשבת הקרן של הגזילה מתחייב הגוזל להוסיף חמישית מערך הקרן במידה והוא מודה בעצמו. במקרה שבו הגוזל נאלץ להודות רק מכורח העדות שנגדו, צריך הוא להוסיף עוד חמישית מן החמישית. ה"חזקוני" מוסיף, ששלב הבאת הקורבן לכהן צריך להעשות במקביל להשבת הגזילה. כל הפרטים האלה באים להדגיש את הצד האנושי העוטף סוג זה של עבֵרות. ה"ספורנו" משווה את הצורך לרצות את הנגזל לריצוי ביום הכיפורים: "שאין הקורבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקורבן".

(כה') "ואת אשמו יביא לה'" - אחרי שהזולת התרצה, ורק אז, יכול החוטא להביא את קורבנו לכהן. ומדוע לא יביא את קורבנו ישירות לה' שלו הוא חטא? דבר זה בא ללמד על מקומו של הכהן ועל שם הספר "תורת כהנים", שהכהן נחשב כמתווך בין הפרט לבין האלוקים.

(כו') "וכיפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו" - בסיומו של כל התהליך הנ"ל נסגר המעגל, תוקנה העבירה ומתברר המסר כי לעבֵרה חברתית יש אותו המשקל כמו לעבֵרה דתית. כי הזולת, האחר בעצם הוא אותו אחר.

עבֵרה חברתית היא בעצם עבֵרה דתית: להרע לזולת פירושו להרע לה'. ה"אחר" הוא תמיד ה"אחר", בין אם הוא שכני ובין אם הוא האלוקים. בפגישתי את האחר, האחר לגמרי (האלוקות) או שכני או בן זוגי, ישנו מניע חיובי והוא רצוני ושאיפתי להתקרב לאחר, להכיר בו, להתקשר אליו ולהדבק בו. אולם בתוך המהלך מכוח החיכוך בין שני הרצונות מתרחשות תקלות, פגיעות ועבֵרות. המסר של פרשתנו הוא, שכל עבֵרה מסוג זה ניתנת לתיקון ולכפרה, זה גם האתגר אותו מציעה לנו התורה.

דר' יוסף בנג'יו הוא סוציולוג ומחנך

 

 

מיהו האדם המקריב?

"אדם" - לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר- מכן) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט, אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

 (חזקוני ויקרא א , ב)

 

מגמת התורה: הדרכת העם במעגלי צדק

ראיתי לחוות דעתי בקצרה על ענייני הקרבנות: הקרבנות לא היתה תחילתם בציווי, אלא רשיון אנושי, כי התנדבו בני אדם לתת תודה לא על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו למען ימלא משאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך בשר ודם; והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות החיות והעופות, וגם בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף לכבוד האל קראו לו קֹדֶש מן יְקוד אֵש, ואחר כך הושאל לשון קדושה לעניינים אחריםץ התורה האלהית, אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שזה לא היה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם... ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים, שעובדיהם מקריבים לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו, שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא.

(שד"ל יקרא א, ב)

 

עבודת ה' בדורות שונים

...והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדוהנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, ח), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', כא), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', ב), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו.

(מורה נבוכים ג, לב)