ולא יכל יוסף להתאפק

לכל הנצבים עליו,

ויקרא: הוציאו כל איש מעלי...

ויתן את קלו בבכי

וישמעו מצרים

 וישמע בית פרעה. (בראשית מ"ב, א- ב')

 

'ולא יכל יוסף להתאפק' - אבדן שליטה? התחשבות באחים, באביו?

ולא יכל יוסף להתאפק - לא היה יכול להתאמץ עוד מלהיוודע אליהם, כמו שהתאפק עד עתה והתנכר אליהם.  

(רבי יצחק שמואל רג'יו מה,א)

 

...עד כה משל ברוחו, בגלל ההמונים שהצטופפו סביבו לקנות. עתה לא יכול להתאפק עוד.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

...כיוון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו, נכמרו רחמיו עליו לא יכול להחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא: הוציאו כל איש מעלי.

(רד"ק שם, שם)

 

ולא יכל יוסף להתאפק - רצונו לומר כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח...משתחווים לי' ולא היה לו לרחם עליהם, כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדווינסק שם, שם)

 

 

הערות והארות לדמותם של ראובן ויהודה בספר בראשית

דוד לוינשטיין

מבין בני יעקב מוזכרים כפרטים, במעט או בהרבה, ראובן הבכור, שמעון ולוי, יהודה ויוסף כפעילים, ובנימין כסביל.

ראובן כבכור נכשל ובכורתו נלקחת ממנו. שמעון ולוי פועלים במעשה דינה, ובולט כאן שלא ראובן ולא יהודה משתתפים עמם, למרות שזו גם אחותם. עיוננו יתמקד ביהודה ובראובן.

ראובן חוטא עם בלהה, פילגש אביו. לא שמענו על סליחה או חרטה, ועוד: בברכת יעקב (מט, ד) אנו שומעים הדי חטא זה. גם ליהודה חטא ש"בינו לבינה". המעשה מתואר בפרק ל"ח, וכאשר תמר כלתו הרתה ומוכיחה כי אבי תאומיה הוא יהודה בעצמו, מודה יהודה "צדקה ממני" (לח, כו). דומה כאן יהודה לדוד המלך שחוטא במעשה בת שבע ומודה: "חטאתי לה'" (שמואל ב; יב, יג).

אדם הראשון מתרץ "האשה אשר נתתה עמדי" (בראשית ג, יב) וחוה "הנחש השיאני" (שם יד) וכך הוא הטבע האנושי, וכך נוהג גם שאול: מי האשם? "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי" (שמואל א; יג, יא) ועוד כיו"ב. דוד נדחה משאול, לא בגלל שאין לו חטאים, אלא דוד יודע להודות במעשיו, להתחרט ולקחת אחריות עליהם, ואילו שאול מחפש תירוצים ומטיל את האחריות על אחרים.

גם במכירת יוסף משחקים ראובן ויהודה תפקידים ראשיים: את ההצעה הראשונה "ויאמרו איש אל אחיו: לכו ונהרגהו..." מסכל ראובן: "לא נכנו נפש". הוא מושלך לבור ובדעת ראובן היה להצילו משם, אך כאשר עוברת שיירה של ישמעאלים, מציע יהודה: "מה בצע כי נהרג את אחינו?". לפי הצעת יהודה, נמכר יוסף לעבדות, מגיע למצרים, מקום בו חלומותיו עתידים להתקיים. אילו התקיימה עצת רואבן, כלום השנאה והקנאה בין האחים ליוסף היו נגמרות? לכן, נראה שסילוקו של יוסף היה הכרחי.

ראוי לציין כי אי שליחת בנימין לשבור שבר עם אחיו לא מעוררת התנגדות. אולי נלמד הלקח והאחים מתחרטים על מה שעשו ליוסף. גם בנימין, למרות העדפתו על ידי אביו, אינו יוצר שנאה תהומית, שכן אין בנימין מתיימר לעמוד בראש אחיו.

אחרי דברי יוסף, הדורש להביא את בנימין למצרים, אומר ראובן: "הלא אמרתי לכם: אל תחטאו בילד" (מב, כב). אם כי כוונת ראובן היתה טובה, לא כן אמר; הוא היה חלש מדי כדי לומר מדי כי המעשה כלפי יוסף אינו נכון. יהודה יחד עם האחים אומר: "אבל, אשמים אנחנו על אחינו" (שם, כא).

האחים מספרים ליעקב את קורותיהם במצרים ומדגישים כי איו מנוס מהורדת בנימין למצרים. תחילה מסרב יעקב, אך כאשר הרעב הופך לבלתי נסבל, מציע ראובן: "את שני בני תמית, אל אביאנו אליך" (מב, לז). ויעקב עדיין מסרב: הצעת ראובן אינה הגיונית; והיה אם יקרה לבנימין אסון, ישכל יעקב לא רק בן, אלא גם שני נכדים.

כאן נכנס יהודה לתמונה פעם נוספת. הוא מדבר אל אביו בתקיפות: "אם ישך משלח את אחינו, נרדה, ואם אינך משלח, לא נרד" (מג, ה) ולאחר דין ודברים, מציע יהודה: "שלחה הנער אתי... אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך... וחטאתי לך כל הימים" (שם, ח-ט). הפעם, בלית ברירה , יעקב מתרצה.

כאשר האחים יורדים מצרימה, מוגנב כידוע גביע יוסף את אמתחת בנימין וה"גנבה" מתגלה לאחר חיפוש. איש מן האחים אינו אומר אם הוא חושד בבנימין או לאו. עתה, יהודה נושא נאום ארוך (מד; יח- לד). הוא משחזר חלק מן הקורות אותם, אך הצעתו הקונקרטית היא: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער, עבד לאדוני...' (שם לב) ההצעה היא הגיונית; מה איכפת לשליט אם שם העבד בנימין או יהודה? בנימין נער מפונק שישב כל ימיו עם אביו, ואילו יהודה גבר רב אונים ומנוסה, העשוי להביא תועלת רבה יותר לאדוניו. לדברי יהודה השפעה אדירה; יוסף נשבר ומתוודע לאחיו: הם עמדו במבחן, הם אינם מפקירים את בנימין בן רחל ונוהגים בו אחווה שלא גילו כלפיו.

לאחר שנודע ליעקב כי יוסף חי ושליט במצרים, מוריד הוא את כל משפחתו מצרימה. גם כאן נועד ליהודה תפקיד מנהיגותי; יעקב שולח אותו כדי "להורות לפניו גשנה" (שם כח).

נסיים עיון זה בברכת יעקב ליהודה ולראובן. ראובן הוא הבכור, ולכאורה הוא ראוי לברכה מועדפת, אך יעקב אומר לו: "פחז כמים, אל תותר" (מט, ד) - "לא יהיה לך יתרון" (אבן עזרא). "כי עלית על משכבי אביך" במעשה בלהה. היתרון של הבכור הנוטל פי שנים נלקח מראובן והועבר ליוסף, ששני בניו היו לשני שבטים, כאילו היו בני יעקב ולא נכדיו, ואילו ליהודה הובטח: "לא יסור שבט מיהודה". (שם, י) - ורש"י מפרש: "מדוד ואילך", והרמב"ן: " מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר".

באופן זה נעשה צדק היסטורי, הן כלפי רואבן שאיכזב כבבור ונכשל במנהיגות, והן כלפי יהודה, שנטל על עצמו תפקיד בכיר, ותוצאות מעשיו היו חיוביות לרוב.

דוד לינשטיין הוא בעל תואר מ.א. במקרא.

 

 

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו, שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

(מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)

 

...מכאן ואילך נתנמכה רוחו של של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל והוא נוהג עמי בדרך ארץ, נוהג אף אני עמו בדרך ארץ. כשהוא בא, יוצא אני לקראתו ומבקש ממנו לישב עמי על ספסל שבגן שבין האלנות. והוא בא ויושב. וכשהוא בא מביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל תשובה גמור איני מזכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת שכנים טובים אנחנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

(ש"י עגנון: "מאויב לאוהב", עמ' תפב)

 

דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב - אמנות המשא ומתן

"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו): שלמה המלך יזהיר בכתוב זה: על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

(מדרש רבינו בחיי על פרשת ויגש)

 

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה אותנו ואת אדמתנו" (מז, יט)

אולם, יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם היום" - פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה בראשית מז, יט)

 

'ויהיו עניים בני ביתך' - ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות פרק א, משנה ה)

 

'ויהיו עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד, להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: ' רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

 

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים" - והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב מהמכירה - הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)

 

"על הנבואה"

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה... גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי- אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום - שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים : "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם... נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה - גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(מתוך: "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 35-36)