וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?

 וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.

(בראשית מ"ה, ג')

 

 

כי נבהלו מפניו. בהלה הזאת היתה השתוממות וגם חרדה שאמר 'אני יוסף' ויראו מן הנקמה, וכאילו אמר: העוד אבי חי מרוב הצרות?

(מלבים בראשית מה, ג)

 

העוד אבי חי. שאל להם זה, כי חשב אולי מה שאמרו עד הנה שימות אביהם ביגון היה כדי שישיגו מבוקשם בהשבת בנימין, ובאמת איננו חי, ולזה רצה לדעת האמת (רלב"ג), ואפשר שהה"א ה"א התימה, אם אפשר הוא שיחיה עוד אבי אחר עברו עליו כל הצרות האלה ?

נבהלו. הנבהל נתקו מזימותיו ועומד נדהם, אבל החרד דעתו עליו, כמו וחרד על דברי, ויחרד יצחק ויאמר.

(הכתב והקבלה שם, שם)

 

העוד אבי חי - חתימת דברי יהודה החרידה את דמיונו ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה. על כן צעק "העוד אבי חי?", אף על פי שכבר אמרו לו שהוא חי (הכורם - לנפתלי הרץ הומברג).

(שד"ל שם, שם)

 

במלאת 18 למותה, מוקדש גיליון זה לזכרה היקר של מרסיה קרצמר,

 שבלימוד תורה מצאה השראה לתורת חסד שהיתה על לשונה, במעשיה וביצירתה.

 

 

סוף סוף נפגשים באמת

יואל קרצ'מר-רזיאל

החלטתו של יהודה לגשת אל יוסף מביאה לשיא את אחד המוטיבים המרכזיים של ספר בראשית: מפגשי אחים. שני שדות משמעות נמתחים ממפגשים טעונים אלה: השדה הלאומי, כחלק מבניית הסיפור המכונן של בני ישראל; השדה הבין-אישי אוניברסלי, שבו משמש ספר בראשית כמעבדה ליחסים בין אחים וכעמדת תצפית על החברה האנושית.

הטראומה של רצח הבל בידי קין מלווה את סיפורי האחים שבספר. התרת העימותים נעשית על ידי הִפרדות, שילוח ובריחה, בכדי למנוע הישנות גורלו העגום של הבל. בסיפורים אלה, לאחר הנתק, מפגש מחודש בין האחים, במידה וישנו, מתקיים בחופזה וללא עימות. יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, נפגשים לרגע בקבורת אבותיהם, כאשר התורה מותירה לדמיוננו את האינטראקציות ביניהם בארועים אלה. אפילו במפגשם הדרמטי של יעקב ועשו במחניים, כשאנו מצפים לעימות אלים, התורה מפתיעה אותנו בהעדרו. חז"ל מלאו את הלקונות הללו בסצינות של עימותים דרמטיים. אולם, כפשוטו, סיפור יעקב ועשו מסתיים בהתחמקות ובניתוק מגע.

פרשתנו מביאה אותנו לנקודת הרתיחה של סיפור האחים האחרון בספר. יהודה אינו מודע, לכאורה, לזהות העומד בפניו, אך הקורא מוצא עצמו נרגש ומצפה לקרב הפסיכולוגי והמילולי. שלא כקודמיו, יהודה מתעמת, תוך לקיחת אחריות. את זאת הבין ר' יהודה בדרשתו (בראשית רבה צ"ג), 'ויגש אליו יהודה... הגשה למלחמה'. הטקטיקה של יהודה אינה כשל אביו אשר קיוה כי במנחות ובדברי החנופה יבקיע אל לב עשו. יהודה מבסס את נאומו על מסד כפול: צערו של אביו ונכונותו עצמית להקריב את חירותו. את העבר, יודע יהודה, אי אפשר לשנות; על העתיד ניתן להשפיע על ידי בחירת נתיב שלא נלקח בצומת דומה בעבר. מלחמתו המתוחכמת של יהודה אינה רק ביוסף אלא בעצמו, בעברו, בפצע של מכירת יוסף. הכרזתו, 'כי עבדך ערב את הנער... ועתה ישב נא עבדך תחת הנער' מנערת מעל יהודה את העננה ומסמנת ליוסף להפסיק להתאפק.

בפרספקטיבה של ספר בראשית יש בהתאחדות בין יוסף לאחיו חידוש של ממש. שם, חם ויפת נפרדו ליבשות שונות; אברהם ולוט פנו לאזורים שונים בארץ כנען; יצחק וישמעאל הובחנים ביניהם מעמדית וגיאוגרפית; יעקב התחמק מהמשפחתיות עם עשו והעדיף את ארץ מגורי אביו על פני הליכה לשעיר. יוסף ואחיו, לעומת זאת, מתאחדים מחדש. הפגישה הנרגשת אינה נקטעת כבסיפור יעקב ועשו; האחים המנוכרים עד כה פוסעים יחדיו אל עתיד משותף.

במסגרת הסיפֵר הלאומי סוגר סיפור זה את הליך ההתהוות של הקבוצה הנבדלת: רצף הפיצולים וההפרדויות מסתיים באיחוד המאפשר להגדיר קבוצה בעלת לכידות פנימית.

אולם הסיפור נקרא כפשוטו בראש ובראשונה כסיפור אישי. הטיעונים של יהודה, נכונותו לשאת במחיר והצער האנושי הנשקף מבעד לדבריו הינם בעלי ערך אוניברסלי, מעל ומעבר למקומם בנרטיב קולקטיבי. יוסף חווה על בשרו ויודע מתוך סיפורי הדורות הקודמים כמה נוראים יכולים להיות יחסי אחים. בדיוק בנקודת הרתיחה הוא עוצר את ההצגה. היה בידו להתחמק אף הוא מעימות, לקחת את יהודה כעבד ולשחרר את בנימין. ברם, רצונו להתעלות מעל העבר ולכונן עתיד חדש, לאחר שחזה בנכונות מקבילה מצד אחיו הבוגר, מאפשר לו לטוות סיום מחודש לעלילה.

נאומו של יהודה והיענותו של יוסף מנחילים את החשיבות ביכולת הבין אישית לזהות את נקודת הזמן שבה היחסים בין בני אדם עומדים למבחן סופי - לשבט או לחסד. יהודה ויוסף מסמלים בפני אחיהם ובפני קוראיהם לדורות, את ההכרעה לפסוע באומץ אל העתיד ולנקוט ברגע האמת את הצעד הנכון.

יואל קרצ'מר-רזיאל, חבר קיבוץ עין צורים, מלמד במרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות ובמסגרות נוספות ודוקטורנט לתלמוד באוניברסיטת בן-גוריון.

 

 

"ויגש": על עמדות רגשיות אתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה' רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה', רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. ורבנן אמרי: הגשה לתפלה, ככתוב 'ויגש אליהו'. רבי אלעזר פשט להון (הציע שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני בא, אם לפיוס, אני בא, ואם לתפלה, אני בא. רבי מאיר אומר: אין ויגש אלא לשון שלום, שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם לשלום'. ר' יהודה אומר: אין ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר ויגש את פר החטאת. רבי יוסי אומר אין ויגש אלא לשון נזיפה שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'. רבי נתן אומר אין ויגש אלא לשון משמוש שנאמר 'גשה נא ואמשך בני'.

(ילקוט שמעוני בראשית פרק מד, סימן קנ)

 

"מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי ט"ו): שלמה המלך יזהיר בכתוב זה: על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך, הם יולידו הכעס והחמה.

(רבינו בחיי ויגש)

 

 

"ויפג לבו... ותחי רוח יעקב אביהם": קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם 'וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' - כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

( רמב"ן בראשית פרק מה פסוק כו)

 

 

מנהיג המוסרי מתחשב בצרכי הציבור ומחלק משאבים באופן צודק

"לחם לפי הטף" (מז, יב): אע"פ שהיה בידו להרבות להם מזון, נתן להם במידה מספקת. כפי שאמרו רז"ל (במסכת תענית, פרק ראשון): "בזמן שהצבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך אני, אוכל ואשתה, ושלום עליך נפש".

(הספורנו בראשית מז, יב)

 

 

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע של מים, והמלאכים של אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

 (מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)

 

 

"ויפל על-צואריו, ויבך על צואריו עוד"- בכי של שמחה, של כאב, של חרטה?

יוסף בכה, יעקב לא בכה. יוסף עוד זלגו עיניו דמעות, יעקב יבש כבר מקור דמעותיו. יוסף התמיד עוד בבכי אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה אתו - בקווים זעירים אלה משתקפת האמת לאמיתה; יעקב חי במשך כל השנים האלה גלמוד ומבכה את בנו - כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. ויוסף - חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות מלאו את לבו. עכשיו, בהתרפקו על צוארי אביו, נתעוררו בו זכרונות כל עשרים שנות הפרידה, וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת. יעקב בתוך כך הפך כולו - ישראל; יוסף עודנו בוכה.

(הרש"ר הירש מו, כט)

 

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה; מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

(בראשית מז, ט)

 

ימי שני מגורי - ימי גרותי, שכל ימי הייתי גר בארץ, וכל החסידים הראשונים קראו לחיי העולם הזה בלשון גרות, כי באמת אינם העיקר והם כצל עובר לעומת חיי העולם הבא, וכן אמר דוד 'כי גר אנכי עמך' (תהלים לט, יג), וכאשרהתנדבו העם לעבודת בית האלהים, אמר דוד 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ (דברי הימים כט, טו), וגם מזה ראיה שהיה נודע לקדושים ההם עניין השארות הנפש, כי מי שהוא גר בארץ אחרת לבסוף יחזור לבית.

(רג'יו, שם, שם)

 

 

"כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן"

אמר רבי ישועה: כי פי' תועבת מצרים - משה כתב כן לגנות עבודה זרה, כי לא אמר לפרעה רק אלהי מצרים והוא אמר כי היה אלהיהם על צורת טלה, כי היו חושבים על מזל טלה שהוא מושל בארצם, ובעבור זה לא היו אוכלים בשר, ואילו היה כן, למה לא יאכלו בשר שור או בשר גדיים? ולפי דעתי כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לנדיא"ה שהם יותר מחצי העולם וכולם הם בני חם ואינם אוכלים בשר עד היום, גם דם וחלב ודג ובצים, והכלל כל דבר שיצא מן החי, והם מתעבים מי שיאכל אותם, ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן, וכן כתוב 'כי תועבת מצרים כל רועה צאן', ועד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם, ואם אחד מהם יבא בארץ נכריה, יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר וכליו טמאים בעיניהם, וכן כתוב 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם', והנה יוסף כאשר היה בבית פוטיפר המשילו על הכל לבד על הלחם אשר הוא אוכל, כי לא יגע בו בעבור שהוא עברי, ואין טעם לשאול א"כ למה היה להם מקנה כי כן יש לאנשי לנדיא"ה, כי הסוסים והחמורים והגמלים למשא ולרכוב והבקר לחרוש, והצאן לצמר...

(אבן עזרא שמות ח, כב)

 

'והיה כי יקרא לכם פרעה': יש לחוש שלכך הוא קורא אתכם, כדי לבחור בכם אנשים למלחמתו. לפיכך, כשישאל לכם 'מה מעשיכם?' ואמרתם 'אנשי מקנה היו עבדיך' ולא תאמרו לו בפירוש שאתם רועי צאן 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן' ואינו מדרך המוסר לדבר דבר שהוא נתעב בעיני המלך והס להזכיר לפניו בפירוש דבר שהוא כנגד דתו, דאם לא כן, למה לא נתן יוסף טעם זה על דברי עצמו שאמר שהם רועי צאן וטעמו כי תועבת מצרים... אלא אדרבה שזה נתינת טעם על שלא ציווה להם לומר שהם רועי צאן, אמנם המלך יבין מעצמו מאחר שאנשי מקנה אתם, ודאי כולכם רועי צאן.

(כלי יקר בראשית מו, לג)

 

 

"על הנבואה"

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה... גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה-לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי- אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום - שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל- פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם... נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה - גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(י. ליבוביץ': הערות לפרשיות השבוע, עמ' 35-36)

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.