וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה

וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. (בראשית כח, יד)

 

 

וּפָרַצְתָּ יָמָּה... וְנִבְרֲכוּ בְךָ

וענין פרץ בכל מקום נתיצת הגדר ועברו, מן 'פרוץ גדרו' (ישעיה ה ה), 'למה פרצת גדריה' (תהלים פ יג). ובלשונם (סוכה כו א) 'פרצה קוראה לגנב', אבל יאמר בלשון הקדש על כל עובר גבול הדבר, 'ופרצת ימה וקדמה' (לעיל כח יד), ויפרוץ האיש מאד מאד (לעיל ל מג).

(רמב"ן בראשית לח , כט)

 

ופרצת - עניינו 'ורבית' - ועיקרו מעניין ההריסה והנתיצה, כי לרוב הדברים ושפעם ידמם הכתוב לפריצה כאילו מרובם יפרצו הגדרים שלא יכילם מקום נגדר.

(רבי יצחק שמואל רג'יו בראשית כח, יד)

 

וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ - כבר נתברך אברהם אבינו שיהיה זרעו כעפר הארץ, ויעקב השיג ברכת אברהם, אם כן ברכה זו מיותרת, אלא כאן המשיל לעפר הארץ לעניין שפלות (וראה ספורנו ובראשית רבה), ומכל מקום ' וּפָרַצְתָּ יָמָּה' שגם בגלות ובשפלות יהיו נפרצים בכל פינות הארץ.

וְנִבְרֲכוּ בְךָ - וגם בגלות יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה, בזה שישכילו על נפלאות קיומו שהוא רק מחמת השגחת ה' ניצב עליו וגדול הרועה אותו, וזה לא היה ניכר אילו היה לעולם בשלוה על הארץ, כי היה מקום לומר כי מזלו טוב וחזק, ומזל אינו נצחי, מה שאין כן כשהיה כבוש תחת ידי לבן, נראה לעין כי השגחת ה' עליו.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין שם, שם)

 

 

                                                                                                 להורי היקרים שאול וירדנה,

                                 שיחיו לאורך ימים

 בבריאות ובשמחת חיים

יעקב - איש האמונה הבודד

מאיר זלבסקי

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. (בראשית כח',י)

התורה מתארת אירועים במילים קצרות ועובדתיות, אבל לא סתמיות, הסיפור מעוצב היטב ואת מה שמעבר לו, משלימים הקוראים בעזרת דמיונם, הבנתם ובעזרת הפרשנים השונים. המקום חוזר בפסוק הראשון של הפרשה שלוש פעמים, ובקטע כולו עוד שלוש פעמים. מהו מקום זה (המתואר בה' הידיעה - כלומר המקום הידוע)?

הפסוק מדגיש שהוא פוגע במקום, כלומר יעקב לא התכוון להגיע למקום זה דווקא, אלא הגיע לשם דרך מקרה. ומדוע ישן שם דווקא? כיון ש"בא השמש" - הגיעה שעת הערב. באותו זמן ובאותו מקום (מקריים לכאורה) חולם יעקב חלום שיש לו השלכות על כל חייו, החלום הוא האירוע המכונן של חייו, אך בשעה זו הוא אינו יודע זאת.

 

החלום

בחלום יעקב רואה סולם ובו מלאכים עולים ויורדים, ה' מבטיח לו את הארץ, את ריבוי זרעו. זאת הברכה שגם יצחק ברך אותו בה. אבל ליעקב נוספה תוספת שמיוחדת רק לו:

והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך

מה משמעותה של תוספת זו? כבר כתבו פרשנים (בנו יעקב, [פרשן יהודי מגרמניה -המאה ה-19] מרחיב על כך) שמצבו של יעקב - ויש לשער שגם הרגשתו ביציאה זו - היה קשה.

יעקב אינו אלא פליט, חסר מעמד ורכוש הבורח מביתו מפני עשיו אחיו. בנוסף לכך הוא בודד, ללא אישה , ואף הברכה שיצחק ברכו והוא קיבל במרמה ובזכות אימו, אף היא מוטלת בספק. כשהוא שוכב על הארץ ורק אבנים למראשותיו, הוא באחד המצבים הקשים בחייו. באותו לילה, האל הוא היחיד שנמצא עימו ומבשר לו שהוא יהיה עימו ולא יעזוב אותו עד שיחזור לארצו ולביתו.

חשיבותה של תוספת זו היא ההבנה שהתגלות יכולה להיות מאורע אישי וחד-פעמי, תוכנה אינו כללי ולאומי, (כפי חלקה הראשון), אלא היא מיוחדת ליעקב כאישיות פרטית, ברגע שהוא זקוק לה יותר מכל.

 

הנדר

לכאורה לאחר הבטחה כזו אין ליעקב מקום לדאגה. אולם נדמה שיעקב לא מתרשם מהדברים, למרות שהוא מתעורר, משתומם וקורא למקום "בית אל" ו"שער השמיים", הוא נודר נדר:

(כ) אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. (כא) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. (כב) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

מהו התנאי ומהו הנדר? יש מחלוקת בין המפרשים (רמב"ן וספורנו מצד אחד, רש"י, רס"ג, א"ע מצד שני), הבעיה הפרשנית נובעת מבעיה תיאולוגית, שהיא: האם ניתן להעמיד את נאמנות לה' בתנאי?

לפי חלוקת הפסוקים שבידינו נראה שהמילים "והיה ה' לי לאלהים" שייכות לחלק הראשון, כלומר הן חלק מן התנאי. אבל התחביר מראה אחרת, אילו היה כך היה צריך לומר "האבן הזאת" (ללא הוו) או "והיתה האבן הזאת" ואז הנדר היה מופרד מן התנאי. מבנה כזה של נדר אפשר לראות בנדרו של יפתח:

וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתיהו עולה (שופטים יא).

משמע ש"והיה" הוא התחלת הנדר, ולא התנאי. על כן, לפי קריאה זו, מתברר שיעקב מעמיד בתנאי את נאמנותו לה', כתמורה לתנאי שהוא מעמיד: שה' יהיה עמו, ידאג לכל מחסורו וישיבו בשלום לבית אביו.

איך יש להבין התניה זו, הנראית לנו מוזרה?

 

האם היה יעקב עובד ה' לדעת ליבוביץ?

ישעיהו ליבוביץ הבדיל בחדות בין עבודת ה' לשמה ושלא לשמה, בין ערכים ובין צרכים: אם האדם הדתי מעמיד את צרכיו ובקשותיו לפני האל אין הוא עובד ה' בדרגה העליונה. בספרו יהדות עם יהודי ומדינת ישראל הוא משווה בעקבות המדרש בין פרעה ליעקב:

"דתיותו של פרעה היא תפיסת האמונה והדת כאמצעים, ככלים וכמכשירים לסיפוק צרכיו של האדם ולפתרון בעיותיו. הן ברמה הגשמית והן ברמה הרוחנית של קיומו (ויש להטעים כאן שמבחינה דתית בניגוד לבחינה אנתרופולוגית-פילוסופית מסוימת, אין סיבה להעריך את צרכיו ובעיותיו הרוחניים של האדם הערכה אחרת מאשר את צרכיו ובעיותיו הגשמיים: מן הקיבה והסקס ועד העושר והכבוד ועד לתיקון המידות, עילוי הנפש ותיקון החברה - כל אלה צרכי האדם ובעיותיו הם), דתיות זו היא "דת שלא לשמה"... בדתיות זו עניין מעמדו של האדם לפני ה' נדחה מפני עניין מעמדו של האדם בעולמו... עבודת ה' היא לו אמצעי לצרכי עצמו...

דתיותו של יעקב אבינו היא הדת לשמה. תפיסת עבודת ה' לא כאמצעי להשגת תכלית אנושית, אלא כתכלית לעצמה" (עמ' 312).

ניסיון להבין את דתיותו של יעקב על פי הפשט, מראה אחרת. הנדר של יעקב מבטא את הרעיון שאפשר להתחייב כלפי האל, אך גם הוא צריך להתחייב מצד שני. משמעותו היא שאם יעקב לא יחזור מדרכו, אין משמעות לייעודו ולברכת האבות, האל יהיה אלוהי אברהם ויצחק אבותיו, אך לא אלוהיו שלו.

יעקב סבר שצרכיו הקיומיים של האדם - הגשמיים והרוחניים אינם דבר שהאל רשאי להתעלם ממנו. האל הבטיח לו שיהיה עמו, ושידאג לו. יעקב מבקש לחייב אותו בכך על ידי נדר.

 

"האל בית אל"

כיצד ידע יעקב שהאל היה עימו? הפגישה עם רחל, ריבוי נשיו וילדיו, הפריון בעדריו, כל אלה הם אות לכך שיעקב נשמר. התנאים לנדר התקיימו, יעקב זכה ללחם ושמלה ואף יותר מכך, ואכן כשהוא חוזר לכנען הוא מקיים את נדרו ובונה מזבח לאל. בסוף ימיו אומר יעקב :

האלהים הרעה אתי מעוד עד היום הזה המלאך הגאל אותי מכל רע... (מח,טו).

יעקב מגדיר את האל כרועה שלו, הוא חי בהרגשה שמלאך היה עמו ושמר עליו. זהו מלאך אישי שנגלה ליעקב במקום המסויים וברגע שהיה זקוק לו. הוא מתגלה ליעקב בשם "אל בית-אל" (בראשית לא,יג) ויעקב קורא למקום בשובו מחרן בשם זה (לה,ז).

המקום מדגיש את הקשר של יעקב, חסר המקום, לארץ באמצעות המלאך ששמר עליו ("אל בית אל"), למקום זה יחזור, מקום זה שנתקדש בתקופת האבות מתואר כמעון המשכן בתקופת השופטים (שופטים , כ, כו'), וירבעם בנה שם את אחד משני המרכזים שלו (מלכים א יב).

 

האדם בעל תודעת המקור

מיעקב למדנו שהאדם זכאי לבקש שהאל יהיה עמו, שידאג לצרכיו הקיומיים, ושיקיים את הבטחותיו. גם האדם בן ימינו רוצה לחוש שהאל עימו, ושהדת נותנת מענה למצוקותיו ולבעיותיו. אין זה אנושי, לדעתי, לדרוש חובה מוחלטת מול הנצח ללא כל התייחסות לאדם, לחיפושיו הרוחניים ולמצבו הקיומי. במיוחד בשעותיו הקשות, האדם נזקק לאל וקורא לו.

הרב סולובייצ'יק אשר ניתח את דמותו הדתית של האדם בצורה כוללנית וטיפולוגית מתאר במאמר "גאון וענווה" (נדפס בספר דברי הגות והערכה) שני טיפוסים: האדם בעל "תודעת היקום" הדינמי הכובש, איש העולם אשר מגלה את אלוהיו במרחבים של היקום, ומולו -טיפוס שהוא קורא לו "בעל תודעת המקור" אשר קשור למקום אחד, לבית ולנחלה שתמיד ישוב אליהם, ואשר חווה את נוכחותו הקרובה והאינטימית של הא-ל. אפשר להשוות טיפוס זה ליעקב , שגם בנכר רצה תמיד לשוב אל המקום שלו, אל הא-ל בעל הנוכחות הקרובה והאינטימית עמו.

באותו חיבור הוא מתאר חוויה שעברה עליו בזמן מחלת אשתו:

כל שהיה בכוחי לעשות הוא לשאת תפילה. אולם לא יכולתי להתפלל בבית החולים, משום מה לא נמצא לי ה' לאורך המסדרונות הלבנים הנקיים, בין הרופאים והאחיות, אך נצרכתי מאוד לתפילה ולא יכולתי שלא לספק צורך זה.

ברגע שהייתי שב הביתה הייתי ממהר לחדרי וכורע בתפילה נסערת. ה' לא הופיע ברגעים אלה בדמות מלך עוטה הוד, אלא כחבר קרוב, עניו, אח, אב : בשעות אלה של יאוש קודר לא רחק ה' ממני, הוא שכן עמי בחדרי האפל. חשתי בידיו החמות, כביכול, על שכמי, חבקתי את ברכיו, כביכול. הוא היה עמי בגבולותיו הצרים של חדר קטן ללא מקום.

מאיר זלבסקי עובד כמתכנת מחשבים ולומד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

 

 

 

"ורחל באה עם הצאן... כי רֹעה היא"

כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיחד, שהיא צריכה לאכלו. גם אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת פרק שירה, ומשירת העשבים נעשה נגון של הרועה. ...כי תכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תכף כלי זמר כנ"ל. ועל כן דוד המלך, עליו השלום, שהיה "ידע נגן" (שמואל א ט"ז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל. (גם מצינו באבות העולם כּולם, שהיו רועי מקנה). וזה בחינת (ישעיה כ"ד): "מכנף הארץ זמִרֹת שמענו", היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ, כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה ניגון...

(לקוטי מוהר"ן תנינא פרשה סג)

 

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם [מדת בשר ודם] כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי' מחשיבו) עוד אלא נותן עליו אבן אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים (שם).

(אגדת בראשית פרק מט)

 

 

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) וירא ה' כי שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא , טו)