וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף

 וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה,

 (בראשית לח, יד)

 

'ותשב בפתח עינים' - א"ר אלכסנדרי: מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו. ר' חנין א"ר: מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר תפוח והעינם. ר' שמואל בר נחמני אמר: שנתנה עינים לדבריה, כשתבעה אמר לה: 'שמא נכרית את' - אמרה ליה: גיורת אני; 'שמא אשת איש את', אמרה ליה: 'פנויה אני'; 'שמא קיבל בך אביך קידושין', אמרה ליה: 'יתומה אני'; 'שמא טמאה את' , אמרה ליה: 'טהורה אני'.

(בבלי סוטה י, ע"א)

 

'ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים' - א"ר אמי: חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים, ומה הוא 'בפתח עינים'? אלא מלמד שתלתה עיניה בפתח שכל העיניים תלויות בו ואמרה 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית' ד"א: 'בפתח עינים' - מלמד שפתחה לו את העין, אמרה לו 'טהורה אני, ופנויה אני.

(בראשית רבה פה, ז)

 

'תשב בפתח עינים' - היא עשתה כל המעשים לשם שמים, כמו שאמר אאז"ל (ה"שפת אמת") שכתוב 'בפתח עינים' להודיע כי כוונתה לשם שמים, דכל החוטא אין חוטא עד שנכנס בו רוח שטות ומסמא את עיניו והיא היתה בפתיחת עינים; איתא בגמרא מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו וכו', אברהם אבינו היה לו עין טובה, כדאיתא תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה וכו' וזה הפירוש שישבה בפתחו של אברהם, וגם בדוד המלך ע"ה שבא ממנה כתיב יפה עינים וטוב רואי, וזה בפתח עינים.

(רבי אברהם מרדכי מגור: אמרי אמת לפרשת וישב)

 

 

כבודה של בת מלך גם חוּצה

דליה מרקס

לא כל כבודה של בת מלך פנימה,¹ לא כל דבר יכול להיפתר בחדרי חדרים. תמר יכולה ללמד אותנו שלעתים דווקא הפשעים הגדולים נעשים בחדרי חדרים, וכאילו בהיסח הדעת. וכדי לעשות צדק יש לאוורר אותם, להוציאם אל האוויר הפתוח ולשאת בכוח קול, ללא מורא.

לאחר ששני בניו הגדולים של יהודה, שאותם השיא לתמר, מתים בחטאם, הוא חושש לתת לה את בנו השלישי. הוא מורה: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי" (בראשית לח, יא) אבל ברור שאין בדעתו לתת לה אותו, "כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו" (שם). יהודה מבקש להרוויח זמן. בעוד שחרדתו האבהית של יהודה מובנת, קשה להצדיק את החלטתו להשאיר את תמר כבולה למשפחת הדמים (בשל חוקי הייבום) ובה בשעה למנוע ממנה להיות אם. קשה גם להחמיץ את נימת ההאשמה הסמויה של יהודה כלפי תמר, קל לו לראות בה "אישה קטלנית" יותר מאשר להרהר על חטאי בניו ואולי על החינוך שקיבלו. תמר אינה נשאלת לרצונה ולאורך ההתרחשות הטראגית אין אנו זוכים לשמוע דבר אודות מעשיה ורגשותיה.

דינה של תמר נחרץ בצל קורת אוהלים, הרחק מעין הציבור. היא נידונה לחיים של אלמנה חיה, שיערה יאפיר, שיניה ינשרו, עורה יתקמט והיא לא תזכה לאהוב איש או לחבוק תינוק. כך היה אמור להסתיים הסיפור, ומי יודע על כמה סיפורים כאלה, שאין אנו יודעים עליהם, ידעו לספר יריעות אהלים וכתלי בתים לאורך הדורות.

אבל לא תמר, משראתה שיהודה מסרב לתת לה את בנו השלישי אבל מותיר אותה כבולה, היא מחליטה לעשות מעשה. משהבינה "כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה" (שם, יד) היא יודעת שאם היא לא תנקוט יוזמה קיצונית לא תהיה לה ישועה. תמר מסרבת להיות בלתי נראית, היא יוצאת מאלמוניותה ומבגדי אלמנותה ומחכה ליהודה במקום גלוי ונראה, "בְּפֶתַח עֵינַיִם" לבושה כזונה, ההפך הגמור מן האלמנה החיה הספונה בביתה בבדידות. תמר מוציאה את עצמה מהמרחב הביתי אל מרחב הציבורי והופכת את עצמה לרגע קט למרחב הזה עצמו, בהמשך הסיפור היא תחזור למרחב הזה והפעם כדי לעמוד על נפשה ועל נפש פרי בטנה. היא אינה פורקת עול והופכת סדרים אלא כדי להשיג את מבוקשה הראוי - להרות ולהביא צאצאים לעולם.

כשיהודה מגלה את דבר הריונה של תמר הוא קורא "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (שם, כד). וכאן מראה תמר את חוכמתה וחושפת את התכנון שתכננה. היא אינה מנסה לפתור את המשבר בחדרי חדרים פנימה. אדרבה, היא מעמתת את יהודה עם עובדת אבהותו רק כאשר "הִוא מוּצֵאת" (שם, כה), כאשר היא נלקחת אל המרחב הציבורי כדי שייעשה עמה דין צדק. ואכן דין צדק נעשה עמה, אבל לא כפי שציפו הנוכחים באירוע. חלילה לנו לחשוד באבות האומה אבל מי יודע איך היה נפתר המשבר אילולא תמר החליטה לחדול מהיות "בת מלך". היא יודעת שבמקרה שלה כבודה אינו "פנימה". אילו הייתה מעמתת את יהודה עם אבהותו לוולדה בצנעה, הוא היה עשוי להתנער מאחריותו אם לא גרוע מכך. העמידה הציבורית, מבינה תמר, אינה תמיד נעימה או מחמיאה אבל היא חיונית!

כאשר תמר מראה ליהודה קבל עם ועדה את סימני הזהות שלו, את החותמת, הפתילים והמטה, הוא תופש את שאירע ומגיב במהירות (כשם שהסכין להיענות במהירות, יש לזקוף זאת לזכותו, על משברים הקשורים ביוסף). הוא מבין שתמר היא האישה שפגש בפתח עיניים, הוא קולט שהוא אבי פרי בטנה של תמר. יותר מכך, הוא מגלה הבנה לטקטיקה הבלתי שגרתית, שבה בחרה תמר. "צָדְקָה מִמֶּנִּי", הוא אומר, ומסביר לציבור המופתע, כשם שהוא מסביר גם לעצמו: "כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי" (שם, 26).

את הודאתו הנוגעת ללב של יהודה "צָדְקָה מִמֶּנִּי" ניתן להבין בדרכים שונות: "צדקה יותר ממני" (רשב"ם), "צדקה, ממני היא מעוברת" (רש"י) או "צדקה, אני מעיד על כך". ובכל אחד מהפירושים, ניכרת ההכרה לצדקת קולה הצלול והחזק של אישה שהתריסה, בלא מורת פנים, אל מול פני אב השבט.

רש"י מוסיף, בעקבות מאמר חז"ל, פירוש נוסף, ולפיו האמת נודעה ליהודה באמצעים שמעל לטבע. וכך הוא כותב: 'צָדְקָה' בדבריה; 'מִמֶּנִּי'... שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים".² לפי פירוש זה, שיתוף פעולה אלהי ואנושי הוא שהביא לזיכויה של תמר, יהודה הודה בצדקתה ובת הקול נתנה את אישורה למאמרו.³ יתר על כן, שני קולות נשיים ברורים - קולה של תמר בארץ וקולה של בת הקול במרומים - חברו יחדיו כדי למחות על העוול שנעשה לאישה הנכריה.

בסיפור תמר ויהודה, קולה של אישה הוא בפירוש ערווה אבל במובן הטהור של המילה. המסורת המקראית אינה מגנה את תמר על התנהגותה המינית הבלתי שגרתית, אדרבה, מעשיה זוכים להסכמה שבשתיקה (הרבב דבק ביהודה דווקא). תמר שחפצה כל כך להיות לאם, הייתה לאם השושלת, שממנה יצאה רות המואבייה (גם היא נכרייה שבאה למחנה ישראל), ועל כן, על פי המסורת, היא גם אמם הקדמונית של דוד המלך ושל משיח בן דוד. אולי אף פרץ וזרח, שמותיהם של בניה של תמר מלמדים על זכותה - זו שפרצה פרץ, זכתה שממנה זרח אור מלכות ישראל ובעתיד לבוא יזרח אור הגאולה.

אנחנו לומדים עוד בפרשת "וישב", שלא רק שנוכחותן של נשים בספֵירה הציבורית היא מיטיבה, הכרחית ולעתים אף מצילת חיים, הרי שכליאתן של נשים במרחב הביתי, לא רק שאינה מועילה אלא שהיא עשויה להזיק. אנו קוראים בפרשתנו על אשת פוטיפר שניסתה לאנוס את יוסף בתוך ביתה. היא פגעה בשמו הטוב וכתוצאה מכך בחירותו מבלי לפרוס רגל מחוץ לביתה. העוול נעשה בתוך דלת אמותיה. מכאן, לא רק שהדרת נשים אינה ראויה, היא גם אינה בהכרח אפקטיבית.

בימים אלה, כשרבים מזידים להפקיע את קולן, דמותן ונוכחותן של הנשים מן המרחב הציבורי, כשמנהיגי ציבור מחללים שם שמיים ברבים בתביעה להרחיק נשים מבמות ציבוריות, מטקסים, מבתי קברות ואפילו מרחובה של עיר, עלינו לזכור את השיעור שנתנה תמר לאב השבט, שעל שמו אנו קרוים, ולהתנגד לכך בחריפות. ואילולא שבת היום, הייתי מציעה שנתוודה על שלא עשינו די למנוע את הדרתן של הנשים בחברה הישראלית ונתחייב להיאבק בה: על חטא שחטאנו לפניך בגלוי ובסתר, על חטא שחטאנו לפניך בגלוי שבסתר, על חטא שחטאנו לפניך בסתר שבגלוי.

1. לפחות לא לפי הפירוש המקובל והלא מדויק של הביטוי המקראי (תהלים מה, יד).

2. "'צָדְקָה מִמֶּנִּי', מנא ידע? יצתה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים" (בבלי סוטה י, ע"ב). משמעות המילה "כבושים" אינה ברורה די הצורך, אולי הכוונה לכך שהאמת בדבר הריונה של תמר היתה נסתרת (כך רש"י). רד"ק מצטט פירוש שגורס שמהריון זה יצאו "כובשים", כובשי הארץ. שטיינזלץ מצטט מסורת גאונית אחרת, ולפיה "כבושים" משמעם "תאומים".

3. ראו: נחמה ליבוביץ, "גליונות פרשת השבוע", תשכ"ג. על מסורות פרשניות, דרשניות ופיוטיות לפסוק זה, ראו בפירוט: יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, מעשה יהודה ותמר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 189-170.

דר' דליה מרקס, מחברת הספר "בעת אישן ואעירה: על תפילות שבין יום ובין לילה", מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

 

 

 ויבא יוסף את"דבתם רעה" - של מי?

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' מה אמר? רבי מאיר אמר: חשודים הן על אבר מן החי רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים. ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ.

 (ירושלמי פאה פרק א, הלכה א)

'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם' - ...אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות ואת בניהם קראו עבדים ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן בלבל יצועו ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים ועל זה נאמר 'ויבא יוסף את דבתם רעה' אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם ... ואע"פ שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע, מכל מקום 'ותשב באיתן קשתו' כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות.

(כלי יקר בראשית לז, ב)

 

 

"מה בצע": שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה''.

(בבלי, סנהדרין ו, ע"ב)

 

'כנגד יהודה': שהיה לו לומר נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.

(רש"י על סנהדרין דף ו, ע"ב)

 

'מה בצע': כל המברך יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה''.

(חזקוני בראשית לז , כו)

 

 

אסור שלמנהיג תהיה אשליה של שלמות: דוד המלך (ובעקבות כך, גם המלך המשיח) מצאצאי פרץ ומצאצאי רות המואביה

אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו 'חזור לאחוריך'.

(בבלי יומא כב, ע"ב)

 

'ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו': מה שהסכים הקב"ה שיצא אדם גדול כמשה מלקוחים שעתיד להזהיר עליהם, לפי שאין מעמידים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו בצוארו, פן יתגאה על הצבור, כמו שמצינו בדוד.

(חזקוני שמות ו , כ)

 

אין ראוי להעמיד פרנס על הציבור, אלא מי שנודע במידותיו עניו ושפל רוח וסבלן, מפני שהוא צריך להתנהג עם הבריות בדרכים משתנים לכמה גוונים זה בכה וזה בכה, ולהתאהב עם כל אחד מהם כפי מידותיו. ואם הם במקום שאין מוצאים כך ועל כל פנים צריכים למנות אבירי לב ועזי מצח, יזהרו שלא למנות אנשים תקיפים כל כך בעניין שיהיו סבורים על אותו מינוי שיהא מוחזק בידם לעולם ושהם הראויים לכך יותר על שכיניהם מחמת תקפם עם מה שיודעים בעצמם שמעלת אבותיהם מסייעתם, שזו היא סבה להם להוסיף במכאוב הגאווה והעזות, אלא אנשים שיכירו בעצמם שיש ביניהם ראויים לכך יותר מהם, ואם הם כופרים בכך שימצאו מי שיודיעם האמת וישמיע להם את הראשונות, דרך צחות ודרך הפלגה אמרו "אין ממנין פרנס על הציבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לאחריו", כלומר אף על פי שהוא הגון בעצמו, שאם תזוח דעתו עליו ויתגאה על הציבור שלא לשם שמים, אומרים לו חזור לדון את עצמך והבט אל אחריך, וכך אמרו "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי", רצונו לומר: דופי של משפחה, ומתוך כך היו מתגאים על הצבור שלא לשם שמים יותר מדי.

 (רבנו מנחם המאירי - בית הבחירה יומא כ"ב, ע"ב )