וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. (בראשית יט, כו)

 

 

'ותבט אשתו מאחריו' - מאחריו של לוט.

'ותהי נציב מלח' - במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה: תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו: אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה.

(רש"י שם, שם)

 

וענין איסור ההבטה, אמר רש"י: 'אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצל, אינך רשאי לראות בפורענותן'. ועוד בו ענין, כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד (ויקרא יג מו). וכן נשוכי חיות השוטות ככלב השוטה וזולתו, כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וישתטו וימותו, כמו שאמרו במסכת יומא (פד א), והזכירוהו אנשי הטבע. ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים ודבקה בה.

וקרוב אני לומר, כי בהשחית ה' את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין הארץ ובין השמים נראה בלהב האש, כענין במלאך המשחית אשר ראה דוד (דהי"א כא טז), ולכן אסר להן ההבטה. ובפרקי דרבי אליעזר (כה) כענין הזה, אמרו להם, אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. עירית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום, והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח.

(רמב"ן שם, שם)

 

 

הגר היא קטורה?

אמירה אילן

פרשת 'וירא' מזמנת כמה רגעי שיא - חיוביים ושליליים - מבחינת תפקודו של אברהם. אחד מהם הוא הגירוש של הגר וישמעאל, אשר מכונה לא אחת 'עקדת ישמעאל'. אך האמנם הגר נעלמת לבלי שוב מן הסיפור המקראי?

בשבת הבאה, בפרשת 'חיי שרה', נקרא כי בערוב ימיו, לאחר שקבר את שרה רעייתו ולאחר שהשיא את יצחק בנו לרבקה, שב אברהם לחיות חיי אישות, הפעם עם קטורה. התורה אינה מספרת מאומה על קטורה - לא מהיכן הגיעה, לא על מוצאה, לא על מראֶהָ, ולא על אופיָה והליכותיה. במקום שסתמה התורה פתחו הפרשנים והדרשנים. עיון בכמה מדבריהם יכול להועיל בחשיפת השיקולים הפרשניים והטעם הספרותי והאידאולוגי שלהם, ולעניין זה אייחד את דבריי.

כבר במדרש בראשית רבה נחלקו הדעות ביחס לזהותה של קטורה: האם היא הגר, ואז מתעורר הצורך להסביר מדוע נקראת בפרשת 'חיי שרה' בשם שונה משמה בפרשיות הקודמות; או שהיא אישה אחרת, ואז מסקרן לברר מדוע נקראה קטורה. כזכור, לחלק נכבד מן הדמויות שנזכרו בפרשיות הראשונות בתורה נלווה גם מדרש שמם, וממילא גובר הרצון לדרוש גם את שמה של קטורה. דווקא המחלוקת במדרש מעידה עד כמה לשון הפסוק הראשון בפרק כ"ה אינה חד משמעית, וניתנת ליותר מהבנה אחת.

השם קטורה נדרש בשני אופנים עיקריים: האחד - "שמקוטרת מצות ומעשים טובים", ולפי דרשה זו השם קטורה קרוב במשמעות לקטורת שהדיפה ריח נעים. ובאמת, בגרסת התנחומא נאמר "שנאים מעשיה כקטרת", ואילו בפרקי דר' אליעזר הלשון היא "שהיתה מקוטרת מכל מיני בשמים". האופן האחר גורס - "שהוא חותם גִנְזָכָהּ ומוציאהּ בחותמהּ", וזו לשון נקייה לטענה שמאז שאברהם גירש את הגר למדבר היא נמנעה מלקיים יחסי מין עם גברים אחרים. במדרשים מאוחרים יותר הומרה הלשון הרמוזה שבבראשית רבה בלשונות מפורשות יותר. במדרש אגדה, חיבור ימי ביניימי מאוחר מבית מדרשו של ר' משה הדרשן, מרבותיו של רש"י, הנוסח הוא "שנקטרה בטהרה, שלא בא אדם אחר עליה מעולם", ומכאן קצרה הדרך לנוסח המשולב שאנו מוצאים אצל רש"י, אשר כתב: "ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה, שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". בלשון נוקבת יותר מובע רעיון זה בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, שבתרגום חוזר לעברית נאמר בו "היא הגר שקשורה לו מתחילה".

בשולי הדברים עד כה אני מפנה את תשומת לבכם לנאמר בבראשית רבה ,שיצחק הוא שהביא את הגר בחזרה לאביו לאחר מות שרה. לא איבה, לא טינה, לא ניכור, לא נקם, לא דחייה או כל יחס שלילי אחר, אלא הערכה ולגיטימציה מובעים במדרש זה, והם ראויים לעיון נפרד!

אולם לא הכול זיהו את קטורה עם הגר. לבד מן העמדה האחרת בבראשית רבה, נקטו גישה זו אחדים מחשובי פרשני ימי הביניים, ובראשם הרשב"ם, אבן עזרא והרמב"ן. הם ביססו את פירושיהם על קריאה מדוקדקת בלשון הפסוקים, וכל אחת ואחד מוזמן לעיין בדבריהם ולהכריע אם טיעוניהם משכנעים.

מה משתמע מכל דבריי עד כה?

ראשית, אברהם מצטייר שאיש שכוחו במותניו גם בערוב ימיו, ודווקא אז מתממשת ביתר שאת ברכת הזרע שנתברך בה פעמים אחדות בחייו. שנית, בולטת הנטייה המוכרת ממקומות רבים במדרש ל"זהות" דמויות עלומות ול"שייך" אותן לדמויות מוכרות וידועות. שלישית, מעבר לזיהויָהּ האפשרי של קטורה כהגר, מסתמנות שתי מגמות ברורות הדורשות בשבחה - אם משום מה שנמנעה מלעשות או מפני מה שבחרה לעשות. בין כך ובין כך היא מתוארת כדמות חיובית. בעצם, שתי המגמות הללו אינן מלמדות על קטורה, אלא על עולם הערכים של הדרשנים והפרשנים - אישה חיובית היא זו השומרת אמונים לבעלה הראשון, אפילו נקט כלפיה יחס נוראי כגירוש; או אישה המקפידה על קיום מצוות ומעשים טובים. כוחה העיקרי הוא במעשיה ולא בכישוריה האינטלקטואליים. רביעית, האם אברהם פתח במחזור נוסף של חיי זוגיות, או שמא שב אל אשת חיקו משכבר? שוב, הרי אין לפנינו שחזור היסטורי, אלא עיצוב ספרותי של הדמויות המקראיות, ודומני כי הוא משקף, חלקו במודע וחלקו שלא במודע, את ערכיהם ותפיסותיהם של הפרשנים, יותר מאשר את מה שגלום בטקסט המקראי.

דומני כי יש תמימות דעים בין הפרשנים והדרשנים מבחינת הלגיטימיות ויחסם החיובי כלפי נישואיו אלה של אברהם. יתירה מכך: יש מאמץ פרשני גלוי לשרטט פרופיל אישיותי חיובי לקטורה, תהא אשר תהא. ולבסוף, אלה שזיהו את קטורה עם הגר העצימו בעצם עמדתם את חומרת מעשה הגירוש של הגר. האמנם אישה שכה נאמנה לאברהם, או אישה שעיקר פועלה הם מצוות ומעשים טובים אכן ראויה הייתה לגירוש, ובמשתמע לעונש מוות? יש כאן יותר מקורטוב של ביקורת סמויה על שרה ועל אברהם.

אם קטורה היא הגר, יש בנישואיה לאברהם משום תיקון למעשה הנורא שעשה בה אברהם בפרשת 'וירא' - הגירוש למדבר, שבעצם היה שילוח למוות! מאחר שאין מדובר בעדות היסטורית אלא בקריאה ספרותית, ברור שבעלי העמדה הזאת סבורים היו שאברהם נדרש לתיקון שכזה. מתברר אפוא שחוסר הנחת מתפקודו של אברהם בסיפור הגירוש של הגר וישמעאל היה כה נוקב עד שחלחל ובקע גם בהקשרים נוספים בספר בראשית.

אמירה אילן היא אדריכלית נוף ותיקה ומדריכת טיולים בחו"ל.

 

 

"והלכת בדרכיו" - מה הוא, אף אתה...

'ארדה נא ואראה' - מפסוק זה ידמה כאילו לא ידע עדיין [הקב"ה כביכול] עד היכן הגיעה רשעתם של אנשי סדום, כי אמר שירד לראות אם עשו המזמתה אם לא, וחלילה לחשוב כזאת, כי השם ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות ואין דבר קטון או גדול נעלם ממנו יתברך...

אולם אמתת העניין הוא כך, השם יתברך ידע בלי ספק שאנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד, ושכל התקנות להחזירם למוטב יהיו לא לעזר ולא להועיל, אולם עם כל זאת ראתה חכמתו יתברך לעשות בהם עוד ניסיון טרם השחיתם מכמה טעמים:

א. כדי שיתעורר אברהם להתפלל עליהם כשישמע שעדיין לא נגזרה גזירה.

ב.  למען דעת כל עמי הארץ כי ה' לא יחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכיו ולכן פותח לו פתח לשוב אם ירצה.

ג.   ללמד לדיינים שלא ירשיעו את הנידון עד שיבחנו הדבר, כדרך שאמרו בתנחומא על פסוק 'וירד ה' לראות את העיר'.

ד.  כדי שלוט יבין חטאתו אשר חטא בהתחברו עם אנשי משחית, כי עתה בניסיון זה יכיר רשעתם, וכיוצא מן הטעמים.

והניסיון היה לשלוח בסדום שני מלאכים בדמות אורחים לראות אם יקבלו אותם בשמחה או יתאכזרו עליהם ויבקשו לעשות בם נבלה גדולה, ועל פי המעשה שיעשו יחתום גזר דינם, לכן אמר ה' לאברהם בשני פסוקים אלוה, אף על פי שגלוי לפני כמה גדלה זעקת סדום וחטאתם, אף על פי כן רוצה אני לנסותם עוד הפעם... וארדה נא וארה אם עודם מחזיקים במעשיהם הרעים ועוד יתמידו להרשיע נגד האורחים ההם בתועבות גדולות כמו שבה זעקתם לפני, אם לא, ואם אראה שכלו סג יחדיו נאלחו, אעשה בם כלה, ואם לאו, אדעה מה אעשה להם ואולי ארחמם עוד.

 (הרב יש"ר רג'יו, בראשית יח, כא)

 

'וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ'.

(בראשית יט, לא)

 

מי שפתח בזנות תחילה, השלים לבסוף - אמותיהן התחילו בזנות 'ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו וגו' ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית יט) למדה אחותה לפיכך חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה, אותה שפתחה בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

(תנחומא בלק סימן יז)

 

ר' תנחומא משום רבי שמואל: 'ונחיה מאבינו זרע', ונחיה מאבינו בן אין כתיב כאן, אלא ונחיה מאבינו זרע - אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה זה? מלך המשיח.

(בראשית רבה נא, ח)

 

יתכן שהיו בנות לוט פתיות וחסרות לב, הן מצד נערותם, הן מצד שנולדו בסדום ומימיהם לא יצאו משם, ולפי שאנשי סדום דבר אין להם עם כל אדם, כי השביתו רגל האורחים מביניהם, לכן בנות לוט לא ידעו דבר מתכונת הארץ וממציאות שאר העמים אשר תחת כל השמים, ובראותם הכיליון הגדול בסדום ובנותיה, ושהוצרכו לברוח גם מצוער, חשבו שכל העולם נחרב במבול של אש, ושלכן נמלט אביהם במערה כי אין עוד עיר להימלט שמה, ולפי זה עשו מה שעשו בכוונה טובה, כדי להחיות זרע על פני כל הארץ, וכבר שיבחו חז"ל הפועל הזה באמרם (נזיר כד ע"א):

'לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.'

(רג'יו, שם, שם)

 

'והעלהו שם לעֹלה' - רצון האל, הניסיון וכוונתו

והיינו דקאמר להו נביא לישראל: (ירמיהו ח') 'הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם'. וכתיב (ירמיהו י"ט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. 'אשר לא צויתי' - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה', 'ולא דברתי' - זה יפתח, 'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק בן אברהם. (תענית ד ע"א)

אילו כוונת הציווי הזה שישחט את בנו וישרפהו כליל, היה הכתוב אומר 'והעלהו שם עולה', כמו שאמר יפתח 'והעליתיהו עולה' (שופטים יא, לח), לפי שהיתה כוונתו לחוט את היוצא מפתח ביתו... ולא מצאנו לשון העלאת עולה להקרבת בן אדם על המזבח זולת אלה השנים (יפתח ומישע מלך מואב), ובשניהם בא פועל עלה נקשר עם ב' פעולם בלי אות השימוש... ואף שבקרבן בהמה מצאנו פעמים הרבה שם עולה קשור עם למ"ד ('הבקר לעולה' וכו'), הוא לפי שאין שם מקום לטעות, כי העלאת בהמה על המזבח בוודאי לא יהיה לתכלית אחר אלא לשרוף אותה, אבל העלאת אדם למקום גבוה אפשר שיהיה לתכלית אחר, כמו שנפרש. ולכן מאמר 'והעלהו שם לעולה' יובן על ב'דרכים:

האחד, שישחט ממש את בנו לקרבן עולה, והשני שיעלהו אל ההר לצורך העולה שיקריב אברהם שם, כלומר שיוליך עמו את יצחק בנו כדי שיהיה ניצב על העולה וילמד מעשה הקרבנות שמקריביםפ לכבוד השם, כי כן שימשו הלמ"ד אצל הקרבנות, כמו 'ויקדש את ישי ואת בניו ויקרא להם לזבח' (שמואל א טז, ה)... אף כאן 'לעולה' - לתכלית העולה שתקריב שם לפני יצחק כדי לחנכו במעשה ההוא.

והנה ה' יתברך לא ציווהו מתחילה שישחוט את בנו חלילה, כי קרבן כזה הוא תועבה גדולה בעיני ה' ברוך הוא, שהוא רחום וחנון ושונא מעשי האכזריות, כמו שאמרה התורה (דברים יב, לא): 'לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם, כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם', וכמו שצעק הנביא (ירמיהו ז, לא): 'ובנו במות... לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי', ואמרו חז"ל: אשר לא צויתי לאברהם. אבל, ראתה חכמתו יתברך להסתיר כוונת הציווי בלישנא דמשתמע לתרי אפי (בלשון דו משמעית), כיד לעשות ניסיון גדול באברהם והוא, כי אברהם ידע את השם ואת דרכיו ואהב את השם אהבה עזה, ובעבור כן היה מבקש להידמות אליו בדרכי החסד והחנינה והרחמים, להיותו יודע שהדרכים הללו אהובים לו יתברך, ומעם זה גם כן מאס בגילולי בית אביו, לפי שהיו אז מייחסים לאליליהם כל מיני נבלות ואכריות, ועתה שנצטווה פתאום לפי דעתו שלחוט את בנו, איך לא יבהל לשמוע כן מפי אב הרחמים ולא יתר לבו ממקומו לעשות אכזריות גדולה כזו שהוא נגד הטבע והדעת, בלי להרהר על דרכי ה' יתברך. אולם, אברהם אבינו, מלבד שהיה אוהב את השם מאד, גם היה ירא את ה' יראה גדולה, ומי שנקבעה בלבו מידה זו, לא ישלח מחשבותיו חפשים לחקור בשכלו ובבינתו על דברים שהם תעלומות ממנו, אלא שישים מסוה הצניעות נגד פני נפשו, ולא יהרהר על דברי הם, אפילו הם הפוכים משיקול דעתו... והדברים הללו עמוקים ורחבים ואין זה המקום להאריך בהם, רק להודיע שתכלית הניסיון הזה היה להוציא יראת השם שבנפשו מן הכוח אל הפועל, ואברהם ברוב גדולתו עמד גם בזה ונשתלם במידה זו, כמו שמעיד עליו הכתוב 'עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה'.

(רבי יש"י רג'יו שם, שם)