וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר

וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר

 וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת. (בראשית כא, כ)

 

 

רובה קשת - בעיני מתבוננים שונים

רובה קשת - יורה חצים בקשת. קַשָּׁת - על שם האומנות כמו חמר, גמל, ציד לפיכך השי"ן מודגשת. היה יושב במדבר ומלסטם את העוברים, הוא שנאמר (לעיל טז יב) 'ידו בכל וגו''.

 (רש"י שם, שם)

 

ויגדל וישב במדבר ויהי רובה קשת. להגיד מעשהו ומלאכתו אשר היה בה מתפרנס אחרי צאתו מבית אביו אשר שלחו בלא כלום.

('עקידת יצחק' לרבי יצחק עראמה - ספרד, פורטוגל, איטליה, ק"פ 1420 - רנ"ד 1494)

 

...וסיפר הכתוב שהיה אלהים את הנער ההוא, לקיים מה שאמר עליו לאברהם, ושישב במדבר ההוא "ויהי רובה קשת". כי מהצידה היה מתפרנס אחרי שיצא מבית אביו בלא כלום. ולכן היו בניו בני קדר עד היום, יושבים במדברות, אנשים מדבריים.

(אברבנאל שם, שם)

 

ויהי רובה קשת. נקודת קשת מלמדנו שאינו שם כלי שהוא רובה. אלא שם הפועל אומן כמו גמל, חמר, דמשמעו מנהיג גמלים מנהיג חמורים. שהיה ישמעאל אומן בזה כרגיל ומלומד אע"ג שלא היה מי מלמדהו, אלא בסיעתא שמיא.

(העמק דבר שם, שם)

 

ויהי רובה קשת- מושך בקשת ומורה חצים, והתפרנס עצמו מהצידה אחרי שיצא מבית אביו בלא כלום, ועל כל זה הגדילו השם ועשאו ראש לאומה גדולה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו - צפון איטליה מאה ה-19)

 

 

בין גירוש ישמעאל ושילוחו או קריאה לפתרון בעיית הפליטים

עידו פכטר

הפרשיה המתארת את גירושה של הגר עם ישמעאל בנה מבית אברהם הינה אחת מהפרשיות הטעונות ביותר מבין כל סיפורי בראשית. אברהם, עמוד החסד, קם השכם בבוקר ומגרש את זרעו שלו אל המדבר, אל מקום צייה וצלמוות, ללא ליווי וללא הגנה. הכיצד? ואיה מידת חסדו אשר ריחמה אפילו על אנשים רשעים כאנשי סדום?

לא בכדי קיים דמיון ברור בין מעשהו זה של אברהם ובין מעשה אחר המובא בסמוך לפרשיה זו, הוא מעשה העקידה. כמעשה זה כן מעשה זה - אברהם משכים קום במטרה להקריב את זרעו למען הציווי הא-להי; בשניהם מרחפת גזירת מוות על הזרע - זה מיתתו בסכין וזה מיתתו בצמא; ובשניהם אף מגיעה ההצלה באמצעות מלאך ה' ברגע האחרון, ברגע בו נדמה כי הנה וההבטחה הא-להית מופרת - זה הצלתו באיל וזה הצלתו בבאר.

ואם על מעשה העקידה קמו עוררים רבים אשר הקשו על הפגם המוסרי שטמון בו, הרי שיש לכל הפחות לתמוה כן על מעשה גירושו של ישמעאל.

תמיהתנו מתעצמת לאור מקרא הפסוקים המפגישים אותנו שנית עם דמותו של ישמעאל לאחר מיתתו של אברהם (בראשית כה, ח-ט):

ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו: ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה אל שדה עפרן בן צחר החתי אשר על פני ממרא.

ישמעאל, הבן המגורש, חוזר לאחר מיתת אברהם ועושה עמו את החסד האחרון. וכי מה חלקו במעשה זה? וכי לא הבין את משמעות גירושו? הרי גירשו אברהם מלהסתפח בנחלתו?!

דומה שהתשובה לתמיהתנו נעוצה בעובדה הפשוטה שבניגוד למקובל, אברהם מעולם לא גירש את ישמעאל מביתו. אם נדקדק בלשון הכתובים נגלה כי מעשהו של אברהם מתואר אחרת מדרישתה המקורית של שרה. בעוד ששרה דרשה "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כא, י), מעשהו של אברהם מתואר כך: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר... וישלחה" (כא,יד). אברהם אפוא אינו מגרש את הגר אלא משלח אותה. מה פשר שינוי לשוני זה?

אם נעקוב אחר הופעת הפועל "גרש" בתורה, נגלה כי תמיד הוא מתאר מציאות טראומטית בעלת אופי פטאלי, כאשר המטרה היא להיפטר מן המגורש באופן סופי. כך לדוגמה התורה ציינה את גירושו של אדם הראשון מגן עדן לאחר חטאו, את גירושו של עם ישראל מארץ מצרים, ואת גירושם של שבעת העמים מארץ ישראל לצורך נחלתו של עם ישראל בה. לעומת זאת, הפועל "שלח" מתאר מציאות מעודנת בהרבה יותר, בעלת אופי שונה לחלוטין. מעשה השילוח אינו בא בכוונה להיפטר מהמשולח, אלא להעניק לו דווקא את ייעודו שלו. מתוך הכרה כי אין ייעודו של המשולח יכול להתממש במקום בו הוא מצוי בזמן הנתון, המשלח בעצם מעניק למשולח את האפשרות לממש את ייעודו במקום הראוי לו. כך לדוגמה משלח נח את היונה מהתיבה למען תממש את שליחותה, כך רבקה משולחת מבית אביה למען הקים בית ליצחק, וכן הלאה. נמצאנו למדים כי מעשה השילוח אמנם דומה במראהו למעשה הגירוש אך שונה הוא לחלוטין בתוכנו הפנימי ובמטרתו.

נחזור לסיפור גירוש ישמעאל. שרה דרשה את גירושו של ישמעאל כדי שלא ייטול חלק בירושה עם יצחק, ואכן אברהם בסוף קיים את בקשתה. הוא אכן הוציא את ישמעאל מביתו אך זאת (וכאן מצויה נקודת המפנה מאופי דרישתה לאופי ביצועו ע"י אברהם) רק לאחר שהקב"ה אישר לו מעשה זה והבטיח לו כי "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא", לאמר: ייעודו של ישמעאל להיות אב לגוי עצום אכן יתקיים כפי שהובטח אבל במקום אחר. דהיינו, במקום הנוכחי, בו מצוי יצחק, אין מקום גם לישמעאל, ומבחינה זו צדקה שרה שדרשה את פירודם. אי לכך, אם רוצה אברהם שישמעאל יממש את ייעודו בהפיכתו לגוי עצום, עליו לשלחו למקום אחר, למדבר, שם הוא יוכל לעשות זאת.

רק לאחר הבטחה זו יכול אברהם להוציא את בקשתה של שרה לפועל, אולם כעת היא נושאת אופי אחר לחלוטין. לא מדובר עוד בגירוש כי אם בשילוח. שילוח למען מימוש הייעוד במקום הראוי לו.

לפי קריאה זו, לא זו בלבד שאין לראות במעשהו של אברהם מעשה הנוגד את המוסר, אלא יש לראות בו מעשה המלמד על תבונה רבה ויושר פנימי. ומי לנו כישמעאל עצמו, המשמש כעד לדבר, אשר בחזרתו לקבורת אביו מלמדנו על כוונתו הפנימית של אברהם במעשה שילוחו.

כיצחק וכישמעאל דאז, כן יצחק וישמעאל דהיום. מלחמת העצמאות נבעה מכך שלא הייתה הסכמה על מושבם של שני הבנים זה לצד זה. זעקתה של ודרישתה של שרה לגירושו של ישמעאל התממשה. עם ניצחון ישראל במלחמה, מאות ואלפי ערבים נטשו את בתיהם, "נתגרשו" מנחלתם, ובמקומם באו בני יצחק וירשו את נחלתם. שאיפתם של פליטים אלה, אשר האמינו כי עד מהרה הם ישובו חזרה לכפריהם ולעריהם עם ניצחון צבאות ערב וחורבנה של מדינת ישראל, התבדתה וממשיכה להתבדות עם ביסוסה ופריחתה של מדינת ישראל.

ומאז ועד היום נשארו פליטים אלה במצבם המקורי, ללא תנאי מחייה נאותים וללא פיתוח תשתיות, ללא אזרחות ראויה וללא שוויון, ומספרם רק גדל והולך. מציאות בלתי נסבלת זו של פליטים משמשת מזה דורות כנשק פוליטי המבעיר את השאיפה הלאומית הפלשתינית ואת הדלגיטימציה של ישראל, דבר שלא רק מסוכן לקיומנו אנו ומונע את פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים, אלא אף לקיומו של העולם כולו.

מדינת ישראל העדיפה במשך כל השנים להתעלם ממצבם המתמשך של הפליטים, ולהניח לארגון המטפל בהם - אונר"א - להיות הגורם האחראי על חייהם. כאשר ציינה לאחרונה סוכנות זו מלואת שישים שנה לקיומה, היא לא יכלה להתגאות ולו בשיקומו של פליט אחד. (אגב: כל שאר הפליטים בעולם מטופלים על ידי סוכנות אחרת - נציבות האו"ם לפליטים - וזו דואגת לשיקומם תוך שנים ספורות - חלקם בארץ מוצאם, חלקם בארץ מקלטם וחלקם במדינה שלישית. פעילותה של סוכנות זו הוכתרה עד היום בהצלחה, ופעולתה התפרשה על פני מדינות רבות, החל ממדינות אפריקה ואירופה וכלה, בשנים האחרונות, בשיקום פליטים מעיראק).

על מדינת ישראל לפעול למען שיקומם של הפליטים תחילה - להפכם מ"מגורשים" מופקרים ל"משולחים" בעלי ייעוד ותקווה - ובכך לנטרל את חבית הנפץ הגדולה של המזרח התיכון. על מדינת ישראל להעלות את בעיית הפליטים לסדר היום העולמי ולפעול למען שיקומם. על מדינת ישראל לשכנע את העולם לעשות כאן את מה שהוא הוכיח שהוא יודע לעשות בכל מקום אחר בעולם.

האם מסוגלים אנו לזה? האם יכולים אנו לקחת אחריות על קרובינו, בני ישמעאל, ולדבוק בדרכו של אבינו אברהם? זהו האתגר האמיתי הנלמד מפרשתנו.

עידו פכטר לומד בישיבת ברכת משה במעלה אדומים, בעל הסמכה לרבנות ותואר ראשון בהוראה. חבר ביוזמה הישראלית, idopachter@gmail.com

 

"וירָא אליו ה'" - זו השגה שכלית, לא ראות עין ממש בשום פנים.

(מורה נבוכים א, ד)

 

"וירא והנה שלושה אנשים" - חובת ההגנה והליווי חשובה מדאגה לצרכים הפיזיים ומהקבלת פני השכינה

שכר הלוויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה; מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר 'וירא והנה שלשה אנשים' ולוויים יותר מהכנסתן. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות אבל יד , ב)

 

'ידינו לא שפכה' וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה, והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל'.

(רש"י דברים כא , ז ע"פ מדרש תנאים ספרי דברים)

 

'וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ'.

(בראשית יט, לא)

 

מי שפתח בזנות תחילה, השלים לבסוף - אמותיהן התחילו בזנות 'ותאמר הבכירה אל הצעירה לכה נשקה את אבינו וגו' ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (בראשית יט) למדה אחותה לפיכך חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה אלא ותשכב עמו, ובגדולה כתיב ותשכב את אביה, אותה שפתחה בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

(תנחומא בלק סימן יז)

 

ר' תנחומא משום רבי שמואל: 'ונחיה מאבינו זרע', ונחיה מאבינו בן אין כתיב כאן, אלא ונחיה מאבינו זרע - אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה זה? מלך המשיח.

(בראשית רבה נא, ח)

 

יתכן שהיו בנות לוט פתיות וחסרות לב, הן מצד נערותם, הן מצד שנולדו בסדום ומימיהם לא יצאו משם, ולפי שאנשי סדום דבר אין להם עם כל אדם, כי השביתו רגל האורחים מביניהם, לכן בנות לוט לא ידעו דבר מתכונת הארץ וממציאות שאר העמים אשר תחת כל השמים, ובראותם הכיליון הגדול בסדום ובנותיה, ושהוצרכו לברוח גם מצוער, חשבו שכל העולם נחרב במבול של אש, ושלכן נמלט אביהם במערה כי אין עוד עיר להימלט שמה, ולפי זה עשו מה שעשו בכוונה טובה, כדי להחיות זרע על פני כל הארץ, וכבר שיבחו חז"ל הפועל הזה באמרם (נזיר כד ע"א): 'לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שהקדימה בכירה לצעירה, זכתה וקדמה ארבעה דורות בישראל למלכות.'

(רג'יו, שם, שם)

 

"והלכת בדרכיו"

אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב (דברים יג) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה!? והלא כבר נאמר (דברים ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'! אלא להלֵך אחר מידותיו של הקב"ה; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג) 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח) 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה) 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו' - אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

(בבלי סוטה יד ע"א)

 

תניא: ביקור חולים אין לה שיעור. מאי אין לה שיעור?... אמר אביי: אפילו גדול אצל קטן. רבא אמר: אפילו מאה פעמים ביום. אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה - נוטל אחד מששים בצערו.

(בבלי נדרים לט ע" ב)

 

תנו רבנן: מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.

(בבלי גיטין סא ע" א)

 

 ישמעאל, בן האמה, נשאר בנו של אברהם

"וירע הדבר... על אודות בנו": כי אף על פי שהיה בן האמה, בנו היה והיה אוהב אותו, כי היה בכורו והיה מרחם עליו כרחם אב על בנים, ובדרך טובה היה הולך, כי היה גדל עמו ולמדהו דרך ה', כי אפילו לאחרים היה מלמד ומדריך בדרך טובה, כל שכן לבנו, והיה רע בעיניו שיגרשהו מביתו, ולא גער באשתו מפני שלום הבית, כמו שכתבנו בדבר הגר (בראשית ט"ז, ו'), והיה מצטער על הדבר והיה סובל מריבת אשתו עד שבא אליו הדבר.

(רד"ק בראשית כ"א, י"א)

 

דרכו של אברהם, שהיא דרך ה' היא "שביל הזהב"

וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו? יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי הדעות האמצעיות, ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו ויקבעו הדעות בנפשו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה' והיא שלמד אברהם אבינו לבניו, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'' וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו'.

(משנה תורה לרמב"ם; הלכות דעות א , ז)

 

אין ענישה "מונעת"

"באשר הוא שם": לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: "ריבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?", והוא משיבם: "עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?"

אמרו לו:"צדיק". אמר להם: "לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזה באשר הוא שם".

(רש"י בראשית כא, יז)