פתח לנו שער

 בעת נעילת שער,

 כי פנה יום

 

שערים נעולים ושערים פתוחים

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג') 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר (תהלים ל"ט) 'שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'.

אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) 'הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך'.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)

 

רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'?

אמר לו: שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים.

אמר לו: מנין? דכתיב (שם /תהלים/ סה) 'נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים' - מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוח' לקבל שבים.

(דברים רבה פרשה ב, יב )

 

 

 

תשובה מ... ותשובה ל...

שמואל ריינר

החיבור שזכה וזוכה לעיון בימים אלו שבין ראש השנה ויום כיפור, הוא הלכות תשובה לרמב"ם. בהלכות אלו עיצב הרמב"ם את מצוות ה"תשובה" והוא העמיד אותה בתחום של העבירות, כלומר תשובה מעבירות.

כך פותח הרמב"ם את הלכות תשובה: "הלכות תשובה: מצוות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה".

הלכות תשובה הן הלכות של חוטאים, אילו היה אדם "צדיק בארץ שלא יחטא", היה פטור ממצווה זו של תשובה, כיוון שאין לו ממה לחזור בתשובה.

הרמב"ם בהלכותיו נאמן להקדמה זו, כך כל הלכות תשובה עוסקות באדם החוטא ובוידוי האפשרי רק לחוטא. מה המבחן שאדם צריך לעבור כדי שיהיה בטוח שאכן תשובתו תשובת אמת, על מה קל ועל מה קשה ועל מה בכלל לא ניתן לחזור בתשובה. התחושה שמלווה את החזרה בתשובה הזו היא תחושה קשה של אשמה, תסכול וכאב, כיוון שאדם עוסק אך ורק בכישלונות ובהחמצות, כלשון הנביא "וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות" (מלאכי ג,י"ד). כשמעיינים בהלכות תשובה מתחילתן ועד סופן, מתברר ללומד כי תשובה איננה עניין של רגע, אלא תהליך ארוך וקשה ואולי בכלל בלתי אפשרי לאדם מהשורה.

תמצית תפיסת הרמב"ם שהתשובה היא מהעָבָר; החוזר בתשובה אומנם מקבל על עצמו קבלות לעתיד, אבל העניין העיקרי שלו הוא בעולם שהיה, ולא בעולם שיבוא.

יכולה להיות תפיסה אחרת שהנקודה הארכימדית שלה היא לא מה שהיה אלא מה שיהיה, תשובה לעתיד . תשובה זו שונה במהותה, כיוון שהיא איננה מהחטא, אלא היא פונה אל ה'.

האדמו"ר הזקן מחב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, מבחין בין שני סוגים של תשובה: 'תשובה תתאה' ו'תשובה אילעא' - כלומר: תשובה נמוכה ותשובה גבוהה (אגרת התשובה פרק ד').

תשובה תתאה זו תשובה העוסקת בחטאים ובעוונות של האדם ואילו תשובה אילעא זו תשובה המביאה את האדם לעסוק בקשר ובקרבה שלו לקב"ה. לתפיסה זו של תשובה יש שני פנים או שתי קומות .

יכולים להיות פירושים שונים: פירוש אחד אפשרי הוא הסיבה והתוצאה. הסיבה לכל הכישלונות של האדם נובעת מיחסו של האדם לנוכחות של הקב"ה בחייו ובעולם. על כן התשובה היא אל ה' להחזיר את האלוקות למרכז התמונה. דרך תיקון הסיבה, גם התוצאה תשתנה.

נדמה שברעיון של שתי איכויות בתשובה טמונה אמירה משמעותית יותר. אכן, התשובה קיימת בשני מישורים שונים: התשובה אל ה' איננה מתיחסת אל החטא ולכישלונותיו של האדם, אלא היא געגוע של האדם לחיות את חייו בעולמו של אלוקים ולא בתוך מציאות מקרית זו שנראית לנו בעיני הבשר. האדם מבקש חיים שיש בהם תובנה למה שמעֵבֶר ולמה שמעל ולחיים בהם יש ערך ומשמעות לקיומו ולמעשיו.

רבי נחמן מברסלב מביא סיפור עם ידוע "מעשה משני ציירים". מלך בונה לעצמו ארמון והוא פונה לשני אנשים שיעטרו קיר בארמון. כל אחד קיר אחד ושני הקירות עומדים זה מול זה. האחד הולך ללמוד אומנות ולאחר זמן הוא מצייר ציור נפלא ביופיו על הקיר. השני תחילה לא התייחס לגזרת המלך והעביר את זמנו בדברים בטלים וכשהתקרב המועד שבו היה צריך להציג את העבודות, נזכר השני שלא עשה דבר ואפילו לא למד לצייר. מה עשה ? העמיד מראה מול הציור של הראשון , כך שדרך המראה ראו את הציור של הראשון. יש אגדות שמסיימות את הסיפור שהמלך ערף את ראשו של השני, שהרי לא עשה דבר. יש אגדות בהן הסיפור מסתיים בכך שהמלך מעניק מתנה לראשון ולשני הוא מראה את המתנה במראה - מידה כנגד מידה. ר' נחמן מסיים את הסיפור באמירה לא צפויה. "...וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני, והטב הדבר לפני המלך..." השני מנצח בתחרות. זו אמירה בעייתית, כי הרי הוא לא השתדל ולא עשה דבר מעצמו, אלא רק העתיק את יצירתו של הראשון, במה זכה, אם כן השני? איך קרה שלמרות חטאיו, הוא שובה את ליבו של המלך? סוד קיסמו אינו במראה אלא באישיות, באדם המיוחד, שיכול לחשוב על המראה ולהצביע על היתרון של המראה על המציאות. הראשון קנה את עולמו ביצירה שלו ואילו השני קנה את עולמו בכח אישיותו; המלך העדיף הפעם את השני, את האישיות על פני היצירה, מפני שלאישיות יש עתיד והיצירה כבר לא תשתנה , אין בה 'סוד' יותר מכך, אין בה תנועה; לעומתה, המראה שייכת לעולם האין סוף.

יש עוד הבדל: הראשון הלך ולמד אומנות מאחרים ואילו השני למד מעצמו; אצל השני יש משהו אמיתי יותר - הזכייה לא מגיעה לו, אבל אותו המלך אוהב. התשובה אל ה' היא זו המתרכזת פחות בעבר ובהחטאים, בלשון בעל התניא: "תשובה אילעא". תשובה זו היא הנסיון של האדם למצוא חן בעיני הקב"ה בכנות הדתית .

העולם הרוחני שלנו הוא מורכב מהרגשות שונות ומתודעות סותרות. הוא עולם רוחני המנסה להכיל בתוכו "עולם ומלואו". התשובה אצלנו צריכה להכיל את שתי הדרכים; את התשובה מהחטא ואת התשובה אל ה'. ישתחושה שתשובה העוסקת רק בחטא חסר בה משהו מהעומק של עבודת ה', ואילו בתשובה אל ה' חסר משהו בעוגן המתחייב מבחינה נורמטיבית. תשובה חייבת להכיל בתוכה את שני המרכיבים גם יחד.

נדמה שהרב סולוביצ'יק זצ"ל בספרו " על התשובה" מנסה לגלות את שני המימדים הללו בדברי הרמב"ם, כאשר הוא מדבר על כפרה וטהרה.

החברה הדתית היום זקוקה לאיזון בין שני המודלים הללו. ידועה האמירה של רבי נחמן שגם התשובה זקוקה לתשובה ואולי התשובה שלנו השנה תהיה להחזיק בשני הקצוות גם יחד.

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע.

 

 

שערי דמעות לא ננעלו

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם.

(קהלת ד, א)

 

רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא (רב רחומי היה מצוי לפני רבא במחוזא)

הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. (היה רגיל שבא לביתו כל ערב יום כיפור)

יומא חד משכתיה שמעתא (יום אחד משכה אותו הסוגיה - ונשאר במקום)

הוה מסכיא דביתהו השתא אתי השתא אתי (היתה מצפה אשתו - ואמרה בלבה - עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא)

לא אתא (לא בא)

חלש דעתה (חלשה דעתה) אחית דמעתא מעינה (הורידה דמעה מעיניה),

הוה יתיב באיגרא (ישב רב רחומי על הגג), אפחית איגרא מתותיה (נפחת הגג מתחתיו) ונח נפשיה (ונחה נפשו= נפטר).

(בבלי כתובות סב ע"ב - תרגום מהדורת שטיינזלץ)

 

פעם אחת אמר רבינו משל.

אדם תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי יֵדע הדרך הנכונה. כיוון שפגעו זה בזה שאל אותו: אָחִי, אמור לי, היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אָחִי, אף אני איני יודע, שאני תועה כאן כבר ימים הרבה, אלא אומר לך, בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה.

כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.

(דרכי חיים, מובא ב"ימים נוראים", ש"י עגנון)

 

פיוס הוא תהליך מורכב ואיננו מתחשב ב"מי צודק"

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו - את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה (ויקרא ט"ז) 'מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו' - עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

(משנה יומא ח , ט)

 

לרב היה סכסוך עם שוחט אחד. לא בא לפניו. בערב יום הכיפורים אמר רב: אלך אני לפייס אותו. פגש אותו רב הונא, שאל אותו: להיכן הולך מר? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר לו: אבא הולך להרוג אדם. הלך ועמד לפניו, היה יושב ומבקע ראש של שור. הרים את עיניו וראה אותו.

אמר לו: אבא, אתה? אין לי דבר אתך!

באותו זמן היה מבקע את הראש, נשמטה עצם ופגעה בצווארו ומת.

(יומא פז, ע"א - בתרגום)

 

רב היה לו סכסוך עם שוחט אחד. לא נאמר כאן מי צודק ומי אשם - אבל המפרשים מצדיקים את רב פה אחד. השוחט לא בא בערב יום הכיפורים לבקש מחילה מרב. רב חשב אפוא שמחובתו לעורר בעצמו את בקשת הסליחה, ולכן החליט להופיע לפני מי שפגע בו. שימו לב, החובה מתהפכת: בקשת הסליחה מטרידה את הנפגע ולא את הפוגע. כאן מתהלך הנפגע לפני הפוגע כדי לתת לו הזדמנות לבקש מחילה. רב מטריח את עצמו כדי לייסר את מצפון השוחט. המשימה אינה קלה!

תלמידו, הפוגש אותו בדרכו, מבין את חומרת העניין. הוא שואל: לאן פני רב מועדות? עונה לו רב: לפייס את פלוני. ורב הונא משיב, בלי אשליות: אבא (שם החיבה של רב) הולך להרוג אדם. רב הונא משוכנע שהשוחט לא יתרגש ממעשהו של רב, ולכן יוחמר חטאו. רגישותו היתרה של הנפגע תגרום למותו של הפוגע... משחק הפגיעה והמחילה הוא משחק מסוכן. אבל רב מתעלם מאזהרת תלמידו. הוא מוצא את השוחט שקוע בעבודתו, יושב ומבקע ראש של בהמה. ובכל זאת הוא מרים את עיניו כדי להעליב שוב את מי שבא בהכנעה לקראתו: לך, אבא, אין לי דבר אתך.

הביטוי מדויק להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים של המצב: האנושות משתרעת על פני רמות שונות, היא מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה; בני האדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת. השוחט נצמד לגמרי לרמת עצמו, הוא ממשיך לבקע את הראש שממנו נשמטת העצם הממיתה אותו. הסיפור אינו בא לתאר את הנס, אלא את המוות המאיים כשבני האדם מסתגרים בשיטותיהם, את הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחותה, ואת גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר.

(מתוך: ע.לוינס: תשע קריאות תלמודיות, בתרגום הרב דניאל אפשטיין, עמ' 20-21)

 

הקב"ה חס על כל בריאותיו ובעיקר על האדם, שהוא כבודו

'ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון': ואף על פי שלא חס על הקיקיון אלא מפני צערו, כן האל יתברך חס על נינוה מפני כבודו, כי הנבראים הם כבודו כמו שכתוב 'מלא כל הארץ כבודו' וכל שכן מין האדם, כמו שכתוב 'ולכבודי בראתיו' ואף על פי שפירשנו זה על ישראל, מכל מקום על מין האדם מדבר כמו שאמר 'יצרתיו אף עשיתיו' אלא לפי שישראל מכירים בכבוד האל יותר משאר מין האדם זולתי החכמים שבהם, אמר הפסוק על ישראל.

'אשר לא עמלת בו ולא גדלתו': הדבר שיעמול בו האדם הוא עצב יותר באבדו ואעפ"י שהאל יתברך לא עמל ביצירת הנבראים, דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים.

 (רד"ק יונה פרק ד)