וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו

וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. (בראשית נ, ב)

 

 

בין אמת של "פשט" לאמת של "דרש"

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא (ישבו לאכול), אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא! (יאמר מר דבר תורה)

...אמר ליה: הכי (כך) אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת.

אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?! (האם לשווא הספידו אותו, חנטו אותו וקברו אותו?!)

אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל') 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים.

 (בבלי תענית ה ע"ב)

 

בכדי - וכי בחינם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, דכתיב ביה (בראשית נ) 'ויחנטו (אותו) ויספדו (לו)'.

מקרא אני דורש - והאי דחנטו חנטיא - סבורים היו שמת. מה זרעו בחיים - כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים - החיים הוא מקבץ, שהן בשבי, שהמתים אינן בשבי. אף הוא בחיים - שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו, כמו שמצינו במצרים: וירא ישראל וגו', ודרשינן: ישראל סבא, ודחנטו חנטיא - נדמה להם שמת, אבל חי היה.

(רש"י תענית ה ע"ב)

 

 

ביטול או פירוש מחדש?

שלמה פישר

דומני שיש שני מרכיבים המאפיינים את המכלול של פרשת "ויחי": הראשון הוא תיאור היחסים האישיים הרגשיים והמשפחתיים בין הדמויות. התמונות העולות מתיאורים אלו הן ביתיות, חמות ואף אינטימיות. המרכיב השני מבליט עניינים של מבנה, סמכות, והייררכיה.

היסוד הראשון בא לידי ביטוי בסצנות של יוסף וישראל בתחילת הפרשה, ובדיאלוג של יוסף ואחיו בסוף הפרשה. דיאלוג זה הוא אנושי מאד, למרות הנימה החשדנית העולה מן הדברים. אחי יוסף פוחדים מנקמתו ולכן "שינו בדבר מפני השלום".

היסוד השני המבליט את היסוד ההייררכי והרשמי, הוא ברכת יעקב. לא זו בלבד שעצם המעמד מבליט את ההייררכיה הפנים-משפחתית, אלא גם השימוש בלשון שירית-נבואית גבוהה מבדיל את המעמד הזה מהאנושי והאינטימי.

לא זו בלבד שהפרשה כולה שזורה בשני היסודות הללו, אלא אף הפרשות היחידניות. פרשת ברכת בני יוסף שזורה בשני האלמנטים האלה. התמונה פותחת בשיחה אינטימית בין יעקב ויוסף, כאשר יעקב מתוודה שהוא לא קבר את רחל, אמו של יוסף, , בארץ כנען (לפי רש"י), והוא מתפלא שהוא זכה לראות את בנו ("ראה פניך לא פיללתי, והנה הראה אותי אלוהים גם את זרעיך"). המספר מוסיף פרטים אנושיים: "ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות". הוא מתאר כיצד יעקב מחבק ומנשק את נכדיו. רמברדנט, בציורו "יעקב מברך את בני יוסף", הבליט יסודות אנושיים ורגשיים אלו; יוסף מביט על אביו במבט אוהב, כאשר יעקב מברך את נכדיו, והצייר אף מכניס לתמונה דמות שלא נזכרת בכתוב, אשת יוסף, המשלימה את התמונה המשפחתית.

ואולם, עם כל החום והמשפחתיות, התמונה מובילה למעמד רשמי: ברכת יעקב את נכדיו. מעשה זה איננו רק הבעת חיבה בעלמא של סבא לנכדיו, אלא יש בו משמעות ותוקף מעין משפטי: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עם בואי מצריימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו". המעשה של הברכה מעניק לאפרים ומנשה מעמד חדש- הם הופכים להיות חלק משנים עשר השבטים. כפי שבני יעקב מקבלים ברכה ממנו, אף בני יוסף מקבלים ברכה והופכים על ידי כך להיות כמו בני יעקב. וכמובן, עצם הברכה נאמרת בלשון נבואית-שירית, בדומה לכל הברכות בספר בראשית.

אבל בלב הטקס של הברכה, מתגנב יסוד המערער על עצם הנחותיו. יעקב הרי שיכל את ידיו ושם את ידו הימנית על הצעיר אפרים ואת השמאלית על הבכור, מנשה. מעשה זה אינו מקובל ויוסף מנסה לתקן את אביו, ההגיון ההייררכי-פטריארכלי שבטקס הברכה מחייב שהברכה העדיפה תינתן לבכור. מעמד הבכור הוא מעמד סטרוקטורלי-ביולוגי: הוא ראשית אונו של האב, ולכן הוא מקבל את המהות של העוצמה והמעמד הפטריארכלי. מעשהו של יעקב - הנעשה כמובן במודע - מכניס שיקולים זרים למעמד ההייררכי- פטריאכלי של הברכה, שיקולים אנושיים של רציונאליות, התאמה ובחירה, של מי שראוי יותר לעמוד בראש ולקבל את המעמד והעוצמה העדיפים.

אין זו, כמובן, התופעה היחידה של המעמד הזה בפרשה. להפך, המעבר בין הבכור הסטרוקטורלי- ביולוגי למעמד הראוי הוא אחד התימות החוזרות בכל הפרשה כולה ואף בספר בראשית כולו; להלכה, ראובן היה אמור להיות הבכור, ואף מצוין שהוא "ראשית אונו" של יעקב. אבל שני מועמדים אחרים, יוסף ויהודה, "עוברים" אותו; יוסף מקבל "שכם אחד על אחיו" ויהודה הופך להיות בכיר אחיו- "ישתחוו לך בני אביך" "ולא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". הטעם נאמר: ראובן אינו ראוי להיות בכור: הוא חילל את יצועי אביו.

במילים אחרות, לא זו בלבד שהיסוד ההייררכי-פטריארכלי דר בכפיפה אחת עם היסוד האנושי בפרשה, אלא אף היסוד האנושי-רציונאלי כובש את היסוד ההייררכי-פטריארכלי מ"בפנים" , הוא חותר מתחתיו ומשתלט על היסוד הזה לגמרי.

במובן זה ראויה פרשת "ויחי" להיות הסיומת של ספר בראשית כולו. אחת מן התימות המרכזיות של הספר היא בדיוק ההחלפה של הבכור הסטרוקטוראלי-הביולוגי על ידי הנבחר הראוי: קין ע"י הבל, ישמעאל ע"י יצחק, עשיו ע"י יעקב. סיומת זו מציינת אולי אף התקדמות בנושא זה. המעבר הזה מאופיין בתחילת ספר בראשית על ידי מאבק אלים ורצח - הבל נרצח, בהמשך, ישמעאל גורש, ואף יוסף כמעט נרצח ונמכר לעבד, המעבר מבכור סטרוקטורלי לנבחר ראוי מתרחש ומתקבל בצורה טבעית יותר בסוף הספר. אמנם, החלפת מנשה ע"י אפריים נראית רע בעיני יוסף, אבל אחרי הסבר, הוא משלים עם זה, וכן בני יעקב משלימים עם מעמדו של יהודה.

הייתי רוצה להתבונן במבנה הזה שמתגלה בפרשת "ויחי", ובכל הספר כולו. השיקול האנושי הרציונאלי לא מבטל כליל את העיקרון הסטרוקטוראלי-ביולוגי הקודם לו, אלא מרוקן אותו מתוכנו וממלאו בתוכן אחר. מוסד הבכורה והברכות ממשיך להתקיים, אבל תוכנו שוּנה מבפנים ובסוף ספר בראשית הוא משקף תוכן אנושי ורציונאלי.

דומה שחז"ל המשיכו להתמודד עם שינוי ערכי בדרך דומה. בתחילת ימי בית שני, מקור הסמכות התורנית והדתית היה המעמד הסטרוקטוראלי-ביולוגי של הכהונה ; "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא." (מלאכי, ט',ז') חז"ל הנחילו אמות מידה שוויוניות המעניקות מעמד דתי לחכם הראוי לכך ("ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"). ואולם, הם לא ביטלו את מעמד הכהונה לגמרי, אלא פירשו אותו ונתנו לו תוכן אחר- "אלא לומר שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אף על פי [שהכהן] שוטה, אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור." (ספרא, ויקרא, י"ג, י"ט). הכהן הופך מקובע מהותי של הדברים לבעל תפקיד ריטואלי- טכני גרידא.

דומה שאנחנו נקראים היום להמשיך את ההתמודדות הזאת עם המסורת. הגישה המודרנית מעמידה אתגרים רציניים למערכת הנורמטיבית של המסורת התורנית. דרך אפשרית להתמודדות היא לבטל כליל את המבנים הסטרוקטוראליים והקולקטיביים של המסורת בשם האידיאלים האנושיים, הרציונאליים וההומניסטיים של המודרנה. ואולם, מה שאנו לומדים הן מן המקרא והן מחז"ל הוא שיש ערך באותם מבנים ואין לבטל אותם לחלוטין, אלא להעניק להם פירוש ותוכן חדשים. לדעתי, כוונת המקרא איננה נאמנות למסורת מתוך אינרציה ו"מנהג אבותינו בידינו", אלא בגלל שהמסורת מבטאת ומגלמת אמת כלפי המצב האנושי, לצד האמת של הערכים האנושיים והרציונאליים. כידוע, אחד הדברים שהתבררו בדור האחרון הוא כמה קשה לבסס חברה על ערכים ליברליים- אינדיבידואליסטים בלבד. מתברר שבחברה כזאת גוברים הניכור, האדישות, וחוסר המעורבות הפוליטית והחברתית. מפרשתנו ומספר בראשית כולו אנחנו לומדים שיש לשמֵר את המבנים המשפחתיים והקולקטיביים עם ההייררכיות הפנימיות שבהם, תוך כדי מתן פירוש הולם יותר לערכים אנושיים ורציונאליים. יישום לקח זה בדורנו ובמדינתנו הוא אתגר משמעותי ליהדות הדתית.

שלמה פישר הוא המנהל של יסודות - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה.

 

 

"עד" ו"שלל" - גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת

'בנימין זאב יטרף' - זאב הוא אשר יטרף, ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא) 'וחטפתם לכם איש אשתו' בפלגש בגבעה, וניבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א יד) 'ושאול לכד המלוכה וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע.'

(רש"י בראשית מט , כז)

 

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל"... וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו, להביא שבר רעבון ביתו, הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הניתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב, מה שניתן לו בפנים חשוכות, הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה, כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר (צפניה ג ג): 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים...' דווקא כדי אכילתם לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי וביזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

 (כלי יקר בראשית מט , כז)

 

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר - אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא, שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי.

(בראשית נ, טז-יט)

 

'כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי' - הקב"ה בוחן לבות וכליות, והוא דן את האדם לא לבד על פי מעשיו, אך גם על פי מחשבותיו, אבל בן אדם אין לו אלא מה שעיניו רואות וכן אני לא אוכל לשפוט אתכם על הכוונה, אלא על המעשה; והנה אם אתם חשבתם עלי רעה, מחשבה שלכם לא נתקיימה אבל מחשבת האל נתקיימה והיא היתה לטובה, והנה אין אתם צריכים להשפיל עצמכם לפני ולבקש ממני סליחה ומחילה, כי אינני רואה בכם אלא שלוחי ההשגחה לטובת עם רב. והנה זו אחת מן הטובות הגדולות הנמשכות מהאמונה באלהים ובהשגחתו, כי האדם שליט במעשיו, אבל השלמת הפעולה איננה בידו, אלא בידי שמים, ואם זומם רשע לצדיק ומבקש להרע לו, ה' לא יעזבנו בידו, ושנאת הרשע תהיה סיבה להצלחת הצדיק; ומי שזאת אמונתו, לא יכעס על שום אדם ולא ישנא שום אדם.

 (רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) שם, שם)