וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ

וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית נ, ז)

 

 

"ויעלו אתו" - לכבודו, שלא ילך לבדו - ללמדנו שאף על גב שלא כיוונו זקני פרעה לכבוד המת, מכל מקום נחשב גם זה לכבוד המת, וכמו שפירשנו לעניין כבוד הבכי על המת, שאף על גב שהוא בוכה לצרכי עצמו, מכל מקום נחשב לכבוד ולמצווה, וכל כל פרטי הלוויה שאפילו מהלך האדם אחר המיטה בדרך הילוכו לצורך עצמו, מכל מקום מקבל שכר הלוויית המת, שהרי מכל מקום עשה לכבוד המת, והוא בכלל עושה מצווה שלא לשמה שנחשב מכל מקום למצווה, מכל שכן שהוא בכלל גמילות חסדים אין נפקא מינה מאיזה טעם עשה לשם מצווה או לא, אלא כל שעשה גמילות חסד נחשבת לזכות, וכן בהלוויית המת אחרי שמכל מקום הליכה זו אחר המיטה הוא לכבוד לפניו, ממילא נחשבת לזכות ההולך.

(העמק דבר והרחב דבר בראשית נ, ז)

 

 

 

מוקדש לזכרו הברוך של מורי ורבי

הרב פרופ' דב רפל, ע"ה,

 איש קבוצת יבנה

שהלך לעולמו בחנוכה,

 אך השאיר לנו את תורתו.

יעקב אבינו לא מת

פנחס לייזר

פרשת "ויחי", בדומה לפרשת "חיי שרה", מתראת את סוף ימיו של יעקב אבינו. לאחר סיים להיפרד מבניו ולברך אותם, מספרת לנו התורה על מותו של יעקב, וזו לשון התורה

וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (בראשית מט , לג)

רש"י מדייק בלשון הכתוב ומציין שבעצם לא נאמר שיעקב מת, וכך לשונו:

'ויגוע ויאסף' - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו ז"ל: 'יעקב אבינו לא מת'.

פירושו של רש"י מבוסס על מאמר אגדי בתלמוד (בבלי תענית ה ע" ב )

"הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. - אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? (האם לשווא ספדו לו, חנטו אותו וקברו אותו?!) - אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיהו ל') ' ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים."

גם פרשני מקרא נוספים, והרמב"ן ביניהם, ניסו להתמודד עם סוגיה מורכבת זו וכך לשון הרמב"ן:

"ויגוע ויאסף' - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו (תענית ה א) 'יעקב אבינו לא מת' - לשון רש"י. ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו (לעיל מח כא) 'הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם'. ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן (להלן נ טו) 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' - כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל.

וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב ב) ובמסכת כתובות (קג א)."

הרמב"ן מתמודד כאן עם סוגיית הפשט המקראי לעומת דרשת חז"ל שאומצה על ידי רש"י.

הנחת היסוד שלו היא ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ולכן, הפשט המקראי תואם את המציאות הארצית הקונקרטית: סופו של כל אדם באשר הוא אדם - ללא כל הבדל דת, גזע, מגדר, מעמד רוחני - הוא מוות פיזי. הדבר נכון לגבי יעקב אבינו וגם לגבי משה רבנו. כל ניסיון ל"דבר עם המתים" הוא אלילי במהותו ולכן יש להקפיד על הבחנה ברורה בין "פשט" לבין "דרש" בעניינים אלו.

הרמב"ן מסביר בקצרה את תפיסתו לגבי המשמעות המדרשית של "יעקב אבינו לא מת" ומפנה אותנו למקורות נרחבים במסכת שבת ובמסכת כתובות ומשתמש במטבע לשון "צרור החיים". גם הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח') משתמש בביטוי זה כדי לתאר את העולם הבא, שהוא השכר הרוחני העילאי לעובדי ה'.

המקורות התלמודיים אליהם מפנה הרמב"ן וגם מקורות נוספים עשויים להאיר את עינינו לגבי ההבחנה בין מותו ל הגוף לבין הישארות הנפש בתפיסת חז"ל.

אך, דומני שהמאמר במסכת תענית, עליו מבסס רש"י את פירושו מוסיף רובד מעניין לדיון.

ברור לנו שרבי יוחנן ידע שבדומה לכל אדם אחר, יעקב אבינו, האיש, מת מוות פיזי לפני שנים רבות. ולכן, יש לדייק בדבריו: "מקרא אני דורש... מקיש הוא לזרעו" - אחד הביטויים האפשריים לנצחיותו של אדם היא המשכיותו דרך צאצאיו הממשיכים את מורשתו.

בעניין זה, ניתן גם להזכיר את פירושו התמציתי והקולע של רש"י על תחילתה של המשנה הראשונה בפרק חלק, בה נאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה" ורש"י מבאר: "הכופר במדרשים".

הכופר במדרשים רואה רק את החיים ואת הטקסט המקראי כפשוטם במובן הקונקרטי - ראייתו היא מצומצמת ומצמצמת ולכן החיים האלו הם סופיים; לעומתם, מי שמכיר במדרשים, פותח אפשרויות רבות בלימוד התורה ובראיית ממדים נוספים לחיים.

לדעתי, נכון הדבר לגבי המשכיותו של יעקב אבינו בכל דור ודור. יעקב אבינו "המדרשי", שנשמתו צרורה בצרור החיים (כלשון הרמב"ן), ממשיך לחיות ולהתפתח דרכנו. לעתים עלולים אנו לחוש שהמציאות בה אנחנו חיים נעדרת כל תקווה. לעתים, אנו שואלים את עצמנו שאלות קשות לגבי עתידו של מפעל התחייה של עם ישראל בארצו. "המדרש" מלמד אותנו להתבונן במציאות, לא רק כפי שהיא נראית לנו, בעיניים של "פשט", אלא כפי שהיא ויכולה וראויה להיות.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג..

 

 

ה"חרב", המחריבה עולם דורשת הרחקה ופיזור

"כלי חמס מכרותיהם" (בראשית מט ה). לשון יוונית הוא חרבותיהם. אמר יעקב: אם יושבין שני שבטים הללו כאחת, מחריבין את כל העולם אלא הריני מפזרן: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"

(שם שם ז).(מדרש אגדת בראשית פרק פג)

 

מה בין לוי לפינחס? הסיכונים שבקנאות

והרי לוי ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות: "ולא עם הארץ חסיד" - שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי תורה שאינם מבוארים.

..."תומיך ואוריך לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש לקיים אמונת ה' ובריתו לרבים - לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה בירך משה "ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו, שלא על-פי דברי תורה.

(מתוך פירוש "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין, מובא ב"עיונים בספר בראשית" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 390)

 

"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל"... וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו,

הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים...' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט , כז)