הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע

יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי

 וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק

 וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

(בראשית מח, טז)

 

המלאך הגואל אותי

...ואדוני אבי ז"ל היה דבר זה קשה בעיניו עד מאד, והוא נדחק לפרש שיהיה המלאך לא המברך, אלא המקבל הברכה, ואמר כי יעקב כינה את יוסף בכינוי "המלאך הגואל אותי מכל רע", ושיעור הכתובים האלה כך הוא: האלהים אשר ...הוא יברך את המלאך הזה (יוסף) עם הנערים, ודח"א ז"ל (החיד"א?) אומר כי הכוונה על המלאך הנאבק עמו (ל"ב, כ"ה) ובירכו וקרא שמו ישראל, והנה יעק מתפלל שאותו המלאך שבירך אותו יברך גם אותם וייקראו גם הם בני ישראל, וכמו שהיה, שהיו אפרים ומנשה שני שבטים.

(שד"ל שם, שם)

 

...אילו ניתנו לנו עיניים לראות - אומרים חז"ל - הרי היינו רואים, היאך אנחנו מוקפים מזיקים בכל מקום ובכל זמן, היאך יסודות מחבלים באים להזיק אותנו בעולם הפיסי; והאמור בעולם הפיסי, אמרו בוודאי גם בעולם החברתי (ע' ברכות ו, ע"א) וי לנו אילו ראינו את כל אלה; אשרינו שאין אנחנו רואים את הסכנות המאיימות על נפשנו כל רגע בעולם הפיסי, אשרינו שעיננו לא תראה את מזימות הקנאה והרשע, את הפורענות והאסון העוברים אלינו כל עת וכל שעה בחיים החברתיים. הנה זה הרע שהקב"ה מצילנו מידיו בכל רגע, והוא מצילנו כך שאין אנחנו מכירים בעצם הסכנה.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

השבתם של ילדי הנכר

עידו פכטר

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ובהתאם לכך אף את סיפור התגבשותו של עם ישראל ממשפחה לעם (המונח עם ביחס לבני ישראל מוזכר כבר בתחילת ספר שמות). לאחר שבמהלך הספר תוארו התולדות מאז ימי אדם הראשון, בחירתם ודחייתם של בנים שונים, מגיעה ברכתו האחרונה של יעקב וסותמת את הגולל על אי אלו ספקות שהיו יכולים לצוץ בנוגע לשייכותם של חלק מהבנים לעם ישראל: ראובן שחטא, שמעון ולוי שהרגו - כולם יכללו יחד בעם ישראל, כל אחד על מאפייניו וייחודו.

חשוב לציין שיעקב ציפה שרגע זה יתממש שנים רבות לפני, בחזרתו לארץ מפדן ארם. אז הוא ביקש לישב בשלווה, לממש את הבטחתו של א-להים בנוגע לברכת הזרע והארץ. אולם, כידוע, לא-להים היו תכניות אחרות. "רוגזו של יוסף" קפץ עליו, העיב על כוונותיו ודחה את היווצרותו של עם ישראל, פשוטו כמשמעו, בעשרות שנים.

הבטחה לבני יוסף

על רקע הקדמה זו ברצוננו לבחון את ברכתו יוצאת הדופן של יעקב לבני יוסף, מנשה אפרים. כשהוא נופל למשכב, כנראה זמן לא רב לפני מותו, יעקב מקבל את יוסף שמביא לפניו את שני בניו, ודובר אליו (מח, ג-ז):

ויאמר יעקב אל יוסף א-ל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אתי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם.

ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו על שם אחיהם יקראו בנחלתם.

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם.

בדברים קצרים אלו שלושה נושאים: א. אזכור של ברכת ה' אל יעקב בחזרתו מפדן ארם. ב. הפיכתם של מנשה ואפרים בלבד לשבטים לעניין נחלת הארץ. לעומתם, אחיהם העתידים להיוולד מיוסף (אם יהיו כאלה), לא יזכו לנחלה כזו. ג. אזכור מיתתה של רחל בדרך אפרתה.

התמיהה על דברים אלה משולשת: ראשית, מדוע יעקב רואה צורך להפוך את מנשה ואפרים לשבטים? ואם תאמר שזה מדין בכורה שניתנה ליוסף (ראה דהי"א ה, א-ב), מדוע דווקא הם ולא אחיהם, ומדוע בכלל שהדבר יתבטא בנחלת הארץ ולא ברכוש של משפחת יעקב, כדין כל בכור הנוטל פי שתיים? שנית, מה קשר מתנה זו לאזכור המאורעות של יעקב בשובו מפדן ארם? ושלישית, מה פשר סדר הדברים המשונה? תחילה יעקב מזכיר את שהובטח לו בבואו מחרן, לאחר מכן הוא שב להווה ומעניק נחלה לבני יוסף, ולאחר מכן שוב הוא חוזר לעבר ומזכיר את מיתתה של רחל.¹

פריון בארץ נכריה

דומה שמוקד הפתרון לשאלותינו טמון בדבריו של יעקב: "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה". יעקב מציין כי ייחודם של מנשה ואפרים משאר האחים הוא בכך שהם נולדו ליוסף בארץ מצרים ולא בארץ כנען. מה פשר הדגשה זו?

נשוב ונעיין בברכתו של הקב"ה ליעקב. לפי תיאורו של יעקב בפרשתנו (שאגב, שונה מהברכה במקורה בפרשת וישלח, ועוד נעמוד על כך לקמן), הקב"ה הבטיח ליעקב בחזרתו מחרן שני דברים: א. שיפרה וירבה. ב. שזרעו יירש את הארץ. האם קיים קשר בין שתי הברכות הללו? ודאי שכן. ירושת הארץ מותנית בפריה ורביה. ככל שישנם יותר ילדים ככה האחיזה בארץ גדלה. הבנים משתלטים על אדמות, מקימים שם בתים, מנכסים לעצמם שטחי מרעה, וכך מבססים את שלטונן בארץ. קשר זה כבר קיים עוד בציווי הראשון שניתן לאדם הראשון - "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה".

כך יעקב התברך בשובו ארצה, ומשום כך "ביקש לישב בשלווה", קרי להקים את מלכות ישראל בארץ (ייתכן שאף חשב כי גלותו לפדן ארם מימשה לפחות חלק מגזירת הגלות שנאמרה לאברהם, וצפוי לו רוגע בארץ). ואכן, בניו התחילו להתבסס בארץ, להתחתן עם בנות המקום ולהקים משפחות, כפי שמעידה רשימת הבנים וצאצאיהם המובאת בסוף פרשת ויגש, וכפי שמעידים הסיפורים על יהודה שהתחתן עם בנות עדלם ועל התפשטות המרעה של האחים עד לאזור שכם ודותן. אך אח אחד היה חריג במהלך הזה - יוסף. במקום שיירש את הארץ ויכבוש אותה כשאר אחיו, הוא נמכר מצרימה ושם הקים את משפחתו. שם נולדו לו ילדיו - בסביבה נכרית ובארץ נכריה. דבר זה הביא עמו תחושות ניכור ומחשבות כאילו הוא דחוי מבית יעקב וממילא לכל ההבטחות שהובטחו לו, ויעידו על כך השמות שהוא נתן לבניו - מנשה על שם "כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואפרים על שם "כי הפרני א-להים בארץ עניי". לאמור: יוסף סבר כי הוא נושל ממשפחת יעקב ומייעודיה, ולפיכך, על אף שהוא זכה לפרות ולרבות, היות וזה קרה "בארץ עניי", אין לזה קשר לברכה שניתנה ליעקב והייתה קשורה לכיבוש הארץ.

ברכה לא ממומשת

אך רושם זה של יוסף התברר כטעות. לאחר ירידתם של האחים אליו חל בו שינוי והוא הבין כי מהלך ירידתו היה בהשגחה א-להית ולא נבע מנישולו מבית אביו. ירידתו של אביו אליו ואיחודה המחודש של משפחתו הוכיחו לו זאת מעל לכל ספק, והוא שב וראה עצמו חלק מעם ישראל. ממילא, גם ילדיו שעתידים להוולד לו לאחר האיחוד, כבר לא היו נקראים מן הסתם בשמות כמו מנשה או אפרים אלא בשמות המעידים על האיחוד המחודש ועל שמחתו של יוסף בחזרתו אל בית יעקב.

אך מה יהיה עם הבנים הראשונים? והרי הם לכאורה לא מימשו את ברכת ה' אל יעקב שזרעו יירש את הארץ. שמם עדיין מעיד על המשמעות העמוקה של הנישול מבית אבא, את ההחמצה שלהם מלממש את ברכת יעקב.

את הרושם הזה, כחלק מהאיחוד המחודש שהוביל, ביקש יעקב לשלול. הוא הזכיר ליוסף את ברכתו של הקב"ה אליו, עת כניסתו לארץ, וביקש לכלול בזה אף את זרעו שנולד לו בארץ מצרים. לאמור: לא רק מי ששהה בארץ במהלך כל השנים יזכה לממש את הברכה אלא גם מי שנולד במצרים, בנכר, יזכה לממש אותה. והסיבה לכך ברורה: עם הירידה למצרים הוכח שהברכה שניתנה ליעקב עם חזרתו ארצה כלל לא התממשה עדיין. בניו אמנם פרו ורבו אך עדיין לא זכו לנחול את הארץ. ממילא, ניתן לכלול בברכה גם את הבנים שנולדו בחוץ לארץ, במצרים.

כדי להוכיח זאת, שב ונזכר יעקב במיתתה של רחל. מיתתה של רחל על אם הדרך, לפני ישיבתו הקבועה בארץ, סתרה לכאורה את הציווי הא-להי שניתן לו לפני כן "פרה ורבה". הרי רחל הייתה אשתו העיקרית שממנה רצה להקים את בית ישראל. בדמותה היו גלומות כל תכניותיו בעת יציאתו לחרן, שלפיהן הוא היה צריך לקחת אישה, לשוב לארץ, ושם להקים את זרע ישראל. והנה, רגע לפני שהדבר הולך להתממש, רחל מתה והכל קורס. כיצד הוא יפרה וירבה עתה בארץ, כאשר אשתו המרכזית איננה?

אכן, קושיא זו הייתה כעול על חייו של יעקב בארץ, ורק עתה, במבט לאחור, הוא הבין שהיה בזה מסר עמוק לחייו. מיתתה של רחל על אם הדרך הוכיחה לו שאין לראות בישיבתו (הזמנית) בארץ את מימוש ההבטחה הא-להית. עדיין לא הגיעה העת שבה הא יזכה לנחול את הארץ ולהקים את עם ישראל. מיתתה סימנה לו שהוא עדיין בחזקת גלות.

ממילא גם הפרשנות לנאמר לו אז בברכתו של ה' משתנה. אם בתחילה, בפרשת וישלח אמר לו הקב"ה "פרה ורבה", בלשון הווה, עתה יעקב מבין שהיתה זו ברכה לעתיד, וכפי שהוא מצטט אותה בדבריו ליוסף "הנני מפרך והרבתיך". לאמור: מתברר עתה ליעקב שעדיין לא הגיע זמן מימוש הברכה והייעוד הא-להיים, ועל כן, ניתן עוד להכניס לעם ישראל גם את הנולדים בארץ מצרים.

מורשת אבות

נמצא שמטרתו של יעקב בברכתו לבני יוסף היתה להכניסם שוב לבית ישראל. הדרך לעשות זאת ולבטל בכך את הייעוד שניתן להם בשמם הוא דווקא לתת להם נחלה בארץ. וכך ייעודם משתנה: אם עד כה הבנים היו עדות לניכור ולריחוק של יוסף מבית ישראל, הרי שמעתה הם מהווים את ההוכחה שהוא חלק ממנו.

זוהי אף משמעות ברכתו של יעקב אליהם בהמשך: "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק". הוא מחיל עליהם את שם ה' שעבר במורשת משפחתו עוד מימי אברהם. הם לא זרים ומנוכרים עוד, אלא חלק אינטגראלי בבית ישראל. וברכה זו, של הבנים האבודים, היא הברכה שתיקבע לדורות בברכת הבנים, בה כל אב יחיל על בניו את מורשת בית ישראל ואת ברכת האבות.

1.  תמיהה אחרונה זו מעיבה על הביאור שהציע הרב אלחנן סמט לפרשייה זו בספריו. הרב סמט ביאר שמיתתה של רחל גרמה לפרדוקס אצל יעקב שאך לפני זמן קצר קיבל את ברכת הקב"ה בנוגע לפריה ורביה. פתרונו של פרדוקס זה הגיע לאחר שנים רבות, באיחוד המחודש עם יוסף וילדיו. אך לפי זה היה ראוי שמיתתה של רחל תוזכר לאחר האזכור על הבטחת הזרע ולא בסוף, כך שברכתם של בני יוסף יהוו את הפתרון לכך, ולא כפי שמצוי לפנינו.

עידו פכטר, חבר מערכת מוסף שבת של מקור ראשון, מרבני צהר

 

 

בין נקמנות וחשדנות לסלחנות ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא ' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח השלום אלו הדברים.

(תנחומא ויחי סימן יז)

 

המדרש יודע לספר לנו שמדובר ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעמשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)

 

 

בין שלטון למוסר

ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר. אנכי הלך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ה' אלהיך ללכת בדרכיו לשמר חקתיו מצותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה ואת כל אשר תפנה שם. למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל. וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו. ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל.

(מלכים א, ב, א-ו מתוך הפטרת פרשת ויחי)

 

כל מלך או בעל שלטון ושררה בקרב בני אדם , באשר הם בני אדם, ואפילו בישראל זרע אברהם, יצחק ויעקב, גם אם הוא קרוי "משיח אלוהי יעקב", הריהו נעשה רשע בכורח שלטונו על אחיו. לא תיתכן מלכות שאיננה רשעות, וזה דבר אשר דווקא גדולי המאמינים וחכמי התורה, אשר דויד המלך היה בעיניהם הדמות הגדולה של מלך צדיק וחסיד, לא נמנעו מלהטעימו בדבריהם מעת לעת, בהדגישם כלשונם: 'כל מי שנעשה ראש למטה, נעשה רשע למעלה'.

(י. ליבוביץ שם, עמ' 190)

 

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. יעקב שלח לעשיו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני עבדו' - אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".

(הראי"ה קוק זצ"ל, אורות)

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.