וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם. ( שמות לה, א)

 

צדק, משפט ושלום הם תנאים הכרחיים להשכנת השכינה.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו כתיב: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי זה היה למחרת יום כיפורים.

ונראה לי שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן הכריז משה תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'" ו"מאתכם", היינו משלכם ולא משל חבריכם.

ועל דרך הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

(כלי יקר שמות לה,א)

 

 

 

גלגוליה של שכינה

 

יאיר פורסטנברג

 

"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה 8). – מאמר זה של הא-ל, הנאמר בראשיתן של פרשיות המשכן, מתממש במלואו על שני חלקיו, בסופו של התהליך. "ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, 33-34). בקשתו של הא-ל לבנות לו בית על פני האדמה, שם יוכל לגור בינות כוהניו ועבדיו, התמלאה – דווקא במגורים הארעיים והצנועים של עם הנד במדבר.

על פי פסוקי ספר שמות, המשכן – הבנוי כבית – הוא ביתו הפרטי של הא-ל. מצד אחד, אין לו אף מקום אחר שהוא שוכן בו, לפיכך התאווה לבניה זו של עם ישראל. בד בבד, לאחר השתכנותו במקום זה אין רשות לאף אחד אחר להיכנס, מבלי שבעל הבית יקרא לו פנימה: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ, 35). הרשאה לכניסה ניתנה למשה בהתגלות בסיני: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד 16), כך יש גם לתאר את כניסתו של משה לתוך מקום השכינה הקבוע.

צורם התיאור המקרב כל כך את מעשי הא-ל לאורח חייו של האדם.

כבר המקרא עצמו נזהר בכך, ויש לשים לב להבדל בין לשון המשאלה 'ושכנתי' – המציינת פעולה של הקב"ה עצמו – לבין לשון הביצוע 'וכבוד ה' מלא את המשכן'. מגמה זו של הרחקת ההאנשה מן האל מודגשת בתרגומים הארמיים למקרא. וכך, גם בקשתו של הא-ל 'ושכנתי בתוכם' מתורגמת 'ואשרי שכינתי ביניהון' ותרגומו חזרה לעברית 'ואושיב שכינתי ביניהם'. שכינתו של הא-ל מחליפה את הא-ל עצמו, ומעתה, לא הא-ל שוכן במשכן אלא שכינתו שוכנת במשכן.

הורתו ולידתו של מושג השכינה הוא בעולמם של חז"ל. המקום הפיזי הקרוי משכן הפך ליסוד מופשט, המנותק ממקום ספציפי ואשר מתאר את האלוהות עצמה. נוכחותו של הא-ל בעולם אינה כלואה עוד במקום מסוים, ומטבע הלשון החדשה 'שכינה' אפשרה, בלשון חכמים, להעתיק את סוג המגע שהתקיים במשכן גם למקומות נוספים. כך אנו למדים במשנה: 'ר' חנניה בן תרדיון אומר…שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם' (אבות ג' ב') 'ר' חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם וכו' (שם משנה ו).

לימוד התורה כמקביל למקדש נקבע באופן זה בלשונם של התנאים.

כפי שבחוגים מסויימים של תנאים, לימוד התורה הביא את השכינה אל בינות ללומדים, כך בחוגים אחרים, מיסטיים באופיים, לימוד סתרי מרכבה הביא להשראת השכינה. וכך אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לר' אלעזר בן ערך על פי הבבלי כאשר זה ביקש לדרוש במרכבה: 'אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלווין אותנו ואני ארכב על החמור?' (חגיגה יד:). בעולם שאחרי החורבן, הא-ל אינו מצטרף לעבדיו הכוהנים אלא למי שעוסקים בחכמתו, הנסתרת או הגלויה.

שוב מתעורר אותו הקושי.

אמנם כבר אין מדובר בא-ל עצמו ואין מדובר במגורים במקום אחד ספציפי. לשון החכמים כבר החליפה זאת במושג המופשט 'שכינה' והרחיבה את ההשראה לכל מקום לימוד. אך הקושי במקומו עומד, שהלא 'מלוא כל הארץ כבודו', ומהי משמעותה של נוכחות אלוהית מיוחדת המצויה בינות ללומדי תורה? והנה בתוך מתח זה מצוי הסיפור התלמודי הבא:

'אמר לו כופר לרבן גמליאל: אתם אומרים בכל עשרה השכינה שרויה, כמה שכינה יש? קרא רבן גמליאל למשרת והכה אותו על צווארו. אמר לו: מדוע נכנסה השמש בביתו של הכופר?! אמר לו: השמש נחה על כל העולם. ומה השמש שהיא אחד מאלף אלפי ריבוא שמשות שלפני הקב"ה נחה על כל העולם, שכינתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה' (בבלי, סנהדרין ל"ט, ע"א)

שאלתו של הכופר התבססה על ההנחה כי כאשר השכינה מצויה בקרב מניין אנשים, זהו מקום הימצאותו היחיד של הא-ל, בדומה לתיאור המקראי על מגוריו של הא-ל במשכן. הנחה זו הובילה ישירות לטענה שישנן שכינות רבות. ובמילים אחרות: אתם היהודים, המתעקשים לסבור שהא-ל עדיין שוכן בתוככם גם לאחר חורבן המקדש, גרמתם לפיצולו של האל ושכינתו לרסיסים. המשל של רבן גמליאל, המשווה את השכינה לשמש, הוא מן המשלים המפורסמים באותה עת גם בקרב סופרים נוצרים, ולפיו אותה שכינה מצויה בכל מקום שהרי היא מוקרנת מאותו המקור. הקבלה זו בין השכינה לאור השמש, מהווה הפשטה נוספת של המושג שכינה, הפשטה המשמרת את האחדות הנשגבה.

אך הפשטה והפסד בצידה, שהרי אנו נשאל את רבן גמליאל: השמש קופחת ללא הבחנה (למרות מדרש חז"ל המתאר את השמש כ'מרפא ביעקב ומלהטת בעשו ואלופיו'), האם נעיז לומר כן על השכינה? ואמנם דברים שהם טובים כלפי חוץ אינם משקפים נאמנה את התפיסה בין החכמים ובלשונם. גם אם השכינה מתרוממת מעל מקום ספציפי ומעל חבורת קטנה של לומדים, היא לעולם אינה יוצאת אל מעבר לגבולו של כלל ישראל. זוהי המסגרת המקסימלית שבתוכה שורה השכינה, ולפיכך כל מי שמתגייר קרוי 'נכנס תחת כנפי השכינה'.

אך הפשטה והפסד בצידה, שהרי היא מעלימה את תחושת הקרבה ההכרחית כל כך לקיומם של חיים דתיים. כמה פרדוכסלי הוא הפסוק בפרשתנו 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן'. החובה להתרחק היא העדות הטובה ביותר, לנוכחות ולקרבה. רק הרצון לברוח מפני נוכחות השכינה, כאות לקיומה המוחשי, יכול להסביר את התיאור הבא בתלמוד הבבלי:

'בוא וראה כמה חביבין ישראל שבכל מקום שגלו, שכינה ביניהם. בבבל היכן? אמר אביי: בבית הכנסת של הוצל ובבית הכנסת של 'שף ויתיב' בנהרדעא. אביו של שמואל ולוי היו יושבים בבית כנסת של 'שף וישיב' (שנפל וישב) בנהרדעא, באה השכינה, שמעו קול המולה - קמו ויצאו.' (בבלי, מגילה כ"ט), חכמי בבל לא רצו בשכינה מופשטת שכל העולם מקומה, הם קבעו את מקומה בבית-מקדש-מעט שבעירם, גם אם הם היו צריכים להתרחק מן המקום בעקבות זאת ולפנות מקום לשכינה. כך, בתום מספר גלגולים, חזרו ענן הכבוד והשכינה למשכן.

האיזון הנכון בין קרבה למרחק של כבוד הוא אולי המקום בו השכינה והאדם יכולים להתקיים בצוותא.

יאיר פורסטנברג הנו סטודנט לתלמוד וללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.

 

 

תגובות למכתבו של שמאי ליבוביץ (שבת שלום פרשת תצוה)

 

אני מחלק בבית הכנסת שלי את "שבת שלום" מאז שהתחיל. הוא נראה לי כפעילות החשובה ביותר שנקטה "עוז ושלום- נתיבות שלום" זה שנים, היות שהצליח לתפוס מקום של לגיטמיות בין גליונות פרשת השבוע, ובהחלט נקרא לא רק על ידי האנשים המסכימים עימנו. כן, לתנועה יש תפקיד בגיבוש ובדיון בתוך האנשים המזדהים, בצורה כללית, עם התנועה, אבל "שבת שלום" הצליח, בצורה יוצאת דופן, למלא את התפקיד השני של התנועה- הפצת רעיונותינו בקרב ציבור רחב בציבור הדתי שאיננו נמנה עם התומכים בנו. בפעם הראשונה לא חילקתי את העלון בבית הכנסת בשבת זו. למרות כל ההסתייגות שנרשם לפני המכתב, גליון פרשת שבוע ובו מכתב הקורא לסרבנות היה מרחיק את כל אותם האנשים שהתרגלו שאולי יש לנו משהו מעניין וחשוב להגיד. לא נראה לי כדבר חיובי להרוס את האמינות של "שבת שלום" בגלל מכתב אחד, שוודאי לא היה משפיע על איש מהציבור הרחב."שבת שלום" הצליח להביא דעות (ולא רק בנושאים מדיניים!) שלא נשמעו בעבר בבתי הכנסת, ולהביא לכך שרבים קוראים דעות אלו. זהו השיג. אנא, שימרו על הישג זה.

צבי ברנהרט 

 בית שמש

 

עם הכותרת "סירוב פקודה כביטוי למחויבות דתית-מוסרית" אני יכול בהחלט להסכים, אלא שצריך לדון ולהבין את אותן מחויבויות דתיות ומוסריות.

בהמשך לדברים שפרסמתי בעתון "הארץ" (מדור דעות: "זירת המאבק" – "הארץ" 24.02.02), אתייחס למספר נקודות במכתבו של שמאי ליבוביץ.

ראשית, פתחת בדמגוגיה לשמה: אנו רוצים לשלוט על עם אחר? האם זוהי מטרת העם היושב בציון? אנו רוצים שלום שגם ישים קץ לכיבוש. לצערנו, בשל השתלשלות האירועים, אנו נאלצים לשלול זכויות מאוכלוסייה אשר בקרבה יושב אויב.

האם רק פלסטינים נהרגים במלחמה זו? נראה לי שמי שחושב כך מנותק מהמציאות. בדיוק באותו שבוע שצוין במכתבך, לפניו ולאחריו, נרצחו אזרחים יהודים, זקנים, נשים וטף על ידי מחבלים מנוולים.

אולי החמור מכל במכתבך הוא שאינך מבין את אברהם אבינו אלא מדביק לו סרבנות, על לא עוול בכפו.

אברהם לא היה סרבן מצפון; הוא לא קיבל פקודה שלא ציית לה – נהפוך הוא: בעקדת יצחק היה מוכן לציית לדבר הא-ל. הסיטואציה המתוארת בפרשת סדום היא דיאלוג חשוב ביותר בינו לבין הא-ל ואין כאן קריאה למרד כלפי הא-ל או כלפי המדינה. אברהם היה נוהג לזעוק זעקה כנגד מעשים בלתי מוסריים (וראה בפירושו של רש"י ובמדרשים על הריב בין רועיו של אברהם לבין רועי לוט) ואת זאת אני קורא גם לך ולחבריך לעשות, מתוך מחויבות דתית ומוסרית.

הכיבוש במתכונתו הנוכחית נכפה עלינו, אנו חייבים להגן במלחמה זו על נשינו וילדינו ויחד עם זאת לשמור על רמה מוסרית גבוהה.

סיימת עם ציטוט "בערך" לפקודה שמקבל חייל מילואים. נראה לי שאתה מוציא את דיבת צה"ל רעה; אם ניתנה פקודה ברוח זו, אבוי לך ולכל מי שלא הגיב מיד לפקודה בלתי מוסרית זו על ידי זעקה שעולה עד לב השמים.

בצבא בו אני משרת, ההפך הגמור הוא הנכון.

 לדעתי, יש להבחין בין וויכוח פוליטי ואידיאולוגי לבין הסוגיה המורכבת של שרות בצבא גם כאשר יש להתמודד עם דילמות מוסריות.

נראה לי ששכחת מהו ייעודו ההיסטורי והציוני של צה"ל . אתה, בסרבנותך, פוגע בחוק, במוסר ובמחויבות הדתית של "לא תעמוד על דם רעיך" ועלול לעודד מתאבדים רצחניים נוספים לפגוע בנו. דווקא אנשים מוסריים כמוך חייבים לשרת במקומות המועדים לכשל מוסרי, כדי להיאבק בכל הפשעים המתבצעים כלפי אוכלוסייה אזרחית וכדי לשמש דוגמה לחיקוי – כיצד להתמודד עם המלחמה ולשמור על צלם אנוש.

חזור בך והושע עמנו את ישראל

יוני יהודה, מחנך

הכותב הוא מנכ"ל "תמורות" – התנועה להתחדשות הצינות הדתית