וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב

אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה

לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ

לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. (שמות לו , א)

 

 

חכם לב

תואר חכם לב בא להודיע שהחכמה נהייתה באיש המלובש בה לטבע שנייה, וציוריה מושלים בלב בכל עת, אשר על זה כתוב 'כי תבוא חכמה בלבך' (משלי ב, י) והעיד הכתוב שהיו בצלאל ואהליאב וחבריהן, שרי אלהים צדיקים וישרי לב בעלי החכמה ונוהגים כפי החכמה בכל מנהגיהם, ובעבור חכמתם וצדקתם זכו לרוח אלהים בהפלגה גדולה, ועל ידי כן עשו המשכן וכליו כמצוות השם ברוך הוא.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות כח, ג)

 

'לחכם לב יקרא נבון' - הנה לחכם לב יקרא נבון, רצונו לומר כי השגתו החכמה תישירהו להשגת הבינה גם בדברים המדיניים להתבונן בלקיחת התחבולות להעמידו בשלום עם כל אחד מהאנשים, ואע"פ שכבר התבונן בזה בלבו באופן ראוי הנה במתיקות דבריו יוסיף קנין טוב על מה שחשב בלבו כי ערבות הדברים ומתיקות ימשוך הנפשות ויקחם.

(רלב"ג משלי טז, כא)

 

בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים

בנימין הולנדר

במבט ראשון, שמו של החומש השני "שמות" נשמע שגרתי למדי. אך, למעשה, השמות הם גורם משמעותי בסיפור שעבודם של בני ישראל על ידי פרעה במצרים וגאולתם ביד ה'.

משה צֻווה לדבר בשם ה', והוא מעביר את "השם" לבני ישראל. במקביל, החזרה המפורטת על שמות בני ישראל מוסברת על ידי רש"י כביטוי לאהבת ה' את עמו, וכבסיס לגאולה שתתרחש.

אין מדובר כאן באהבה מופשטת, אלא כביכול בתשוקה אלוהית להגן על החיים ועל החירות. ואכן, המדרש מפרש את הכרזת המלחמה הראשונה של פרעה על בני ישראל 'הבה נתחכמה לו' - 'נתחכם למושיען של ישראל', וזאת מכיוון שהאויב האמיתי של רודן הוא הא-ל הכל יכול, וכדי להיאבק באותו אל, הוא תוקף את העם הנמצא תחת חסותו - עם ישראל.

כאשר האיום ההצהרתי מסלים והופך לרצח עם של ממש, תכניתו של פרעה מסוכלת באופן בלתי צפוי על ידי התערבותן של המיילדות "העבריות" יראות האלוהים, ההופכות לשותפותיו ביצירת חיים. רש"י , בעקבות המדרש, מפרש את שמות המיילדות: 'שפרה - על שם שמשפרת את הולד, פועה - שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה'. התורה מזכירה את המיילדות שבע פעמים ומדגישה פעמיים שהיו "יראות אלהים" ועל ידי כך מבליטה את חשיבות סירובן האמיץ לציית לפרעה. שמו של פרעה, לעומת זאת, איננו מוזכר.

הדבר מזכיר את פסלו של רפפורט ב"יד ושם" בו פני אחינו ואחיותינו הסובלים ברורים למיד, לעומת דמויותיהם של הקלגסים - מעין גלגולים מודרניים של פרעה - המוצגות על ידי קסדות בלבד, ללא פנים. גם למיילדות יש "יד ושם" שייזכר ויגבר על פרעה.

"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" - נשים, עבריות ומצריות (אברבנאל ושד"ל סברו שהמיילדות היו מצריות) ביצעו את רצון הא-ל וקיימו את "כן ירבה" לעומת חששו של פרעה "כן ירבה". מכיוון שלא זנחו את רגשות החמלה והאהבה למרות איומיו של פרעה חסר השם והמצפון, אשר לא ידע את יוסף, שדאג לחיי המצרים, וגם 'לא ידע את ה', הנותן חיים לכל חי.

בימינו שליחי הא-ל אינם בנמצא. משה רבנו, המוכיח לנו באותות ובמופתים שהוא נביא ה', איננו בתוכנו. אך ידי הנשים הצדקניות, בשיתוף "היד החזקה" של הקב"ה, מזכירות לנו את יכולתנו - ואף את חובתנו - להשתתף בתהליך הגאולה. אנחנו הופכים להיות שותפים לתהליך זה, כאשר אנו נלחמים נגד אלימות המופנית כלפי חסרי החלשים וחסרי הישע.

משימתו של האדם היא לחזק את קשרי החיים והאהבה ולהמשיך את מעשיהן של המיילדות ואת פועלה של בת פרעה, שהפכה, על ידי הצלת משה לבת-יה, כביכול בתו של הא-ל.

הרב בנימין הולנדר מלמד תורה ופרשנות בירושלים, בעיקר באוניברסיטה העברית ובמסגרות שונות בארץ ובחו"ל.

דבר תורה זה נהגה ונכתב יחד עם רעייתו יהודית ז"ל לשידור ב"קול ישראל" באנגלית.

הוא עובד מחדש ומתפרסם היום לזכרה הברוך של יהודית הולנדר ביום השנה הראשון לפטירתה.

יהי זכרה ברוך.

 

המשכן כוויתור של הקב"ה וככפרה על חטא העגל

'ויכל משה את כל המלאכה והנה עשו אותה ויברך אותם משה' מה היה ברכה שברכן? אמר להם שרה שכינה על מעשה ידיכם, רבי אומר: כך ברכן 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' (דברים א) אמר להם כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרתה שכינה על מעשה ידיכם כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם והם אומרים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו...' (תהלים צא).

(תוספתא מנחות פרק ז, משנה ג)

 

'ויברך אותם משה' מה ברכה ברכם? יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו וגו (תהלים צ יז) פירש רבינו בחיי לפי שנאמר בתחילת המזמור תפלה למשה איש האלהים וגו ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה זה"ש ה 'מעון אתה היית' אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום

ומעון לך ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו? ונתן מופת על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל' ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם? אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה מתקומם במקום על זה אמר כמתרץ ואמר 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם' הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות פרק לט, פסוק מג)

 

על החזרתיות בתיאור המשכן

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. - נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה" ...נשים עוד אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים - ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת ונשנית כל עשיית המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)? ...ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסולות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל - בכללו ובפרטיו - נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

(מתוך פירושו של הרש"ר הירש על התורה, תורגם והובא על-ידי פרופ' נחמה ליבוביץ' בעיונים לספר שמות, עמ' 458)

 

ב"משכן של אהבה" כולם שווים לפני הקב"ה

בצלאל, שם שקראה לו אמו אומתו. והקדוש ברוך הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה, שהראה הקדוש ברוך הוא לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל, שהוא בא להעמידו. יחת, שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי, שאיחה את ישראל להקדוש ברוך הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן של ישראל.

ורבי אדא בר חייא אמר: להד, שהדל שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה? 'ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן' (שמות לח כג). אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות, מה כתיב בו? 'ובני דן חושים' (בראשית מו, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חנינא: לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן עשוהו, שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז יג), ובדברי הימים כתיב 'בן אשה מן בנות דן' (דה"ב ב יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן.

(תנחומא כי תשא סימן יג)

 

על דבקות ועבודת ה'

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו": באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה עשו הכל; משום הכי פירש הכתוב שרק "כאשר צוה ה' את משה כן עשו".

(העמק דבר על שמות לט, לב)

 

דברים אלו של ראש ישיבת וולוז'ין אמורים ומכוונים כנגד רעיון הדבֵקות, ההתפעלות וההתרגשות כדרגה העליונה של עבודת ה'. מכאן שהוא בא להעמידנו על-כך שעבודת ה' אין תכליתה התלהבות ועילוי הנפש או התרוממות רוח האדם, אלא היא צריכה להיות - "כאשר צוה ה' את משה", וכך בלבד יש לעשותה.

מה שעושה האדם לצורך עילוי נפשו, הריהו עושה זאת למען עצמו, ואין בכך מאומה משום עבודת ה'. אין מדובר על מצות תפילה בלבד, אלא משעות המצוות כולן אינה משום מתן סיפוק לדחפיו של האדם בעבודתו את ה', שהרי עבודה כזאת פוסקת מלהיות עבודת ה' והופכת כאמור שרות שהאדם נותן לעצמו.

(מתוך שבע שנים של שיחות על פרשיות השבוע לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל, עמ' 431)

 

הכרובים: פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר; חד אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד אמר 'פניהם לבית' ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו' הא כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים ב' ג') 'ופניהם לבית'?

לא קשיא (הדבר אינו קשה); כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הם הופכים פניהם זה לזה) כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי אצדודי (שהם פונים קצת הצידה- להסתכל זה בזה) דתניא אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם (אל ארון העדות) כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא דף צט, ע"א)

 

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל,פירוש מטומאת מת,כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה, מסכת מגילה מב)

 

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט -הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

 

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו, יח - סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)