כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב

 כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם

 כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים. (בראשית מו ; כו, כז)

 

בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד! ...אמר: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כ'): אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים.

(בבלי בבא בתרא קכג ע" א וע"ב)

 

...יש אומר, כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון, כי ששים ותשע היו. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים. ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות, גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת ק"ל שנה? ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים? ולא די לנו זה הצער, עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה, 'יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה, וכי אחיה חי כך וכך שנים'. דרך אגדה או דברי יחיד, והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחֵל, כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש, והראיה ע"ז שאמר בתחלה יעקב ובניו. ואם יטען טוען ויאמר, כי הנה כתוב 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש' (שמות א, ה), די כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר 'אשר ילד לו בפדן ארם' (ברא' לה, כו), ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה שנים עדים. האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (ברא' מו ח), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב. והעד השני 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' (ברא' מו כז), ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים, כי שם היו ושם נולדו, וכתוב אחריו, 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה' (דברים י, כב), ואלה שניהם לא ירדו, ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו והוא העיקר.

(אבן עזרא בראשית מו, כ"ג )

 

והיה העקוב למישור

אביעד א' סטולמן

בפרשתנו מגיעים אנו לנקודת השיא בדרמה המסחררת שאחזה במשפחת יעקב אבינו. דבריו קורעי הלב של יהודה הביאו את יוסף להתגלות בפני אחיו. מאוחר יותר אנו קוראים על הגעת יעקב למצרים ופגישתו המרגשת עם בנו האהוב יוסף. בפרק האחרון של חייו, על אודותיו נקרא בשבוע הבא, סיכם יעקב: 'מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי' (בראשית מז, ט). אכן היו חיי יעקב רעים, רוויי נפתולים וטרגדיות קשות; מאחיו שביקש להורגו ועד דודו שרימהו, מבניו שהבאישוהו ביושבי הארץ ועד היעלמותו ארוכת השנים של יוסף, שאותו זכה לראות רק בסוף ימיו, כפי שמספרת פרשתנו.

נקודת השיא המתוארת בפרשתנו מהווה הזדמנות ראויה לתת את הדעת לסיבות שהביאו לחייו הקשים של יעקב אבינו. דומה כי שורש כל צרות יעקב טמון היה ברדיפתו אחר הבכורה והברכה הגלומה בה. שהרי רדיפה זו היא שהביאה את עֵשו לרצות להורגו והִבריחה את יעקב אל עבר לבן שרימהו. כתוצאה מרמאות לבן, נשא יעקב שתי אחיות שהיו צרות זו לזו וילדיהן המסוכסכים הביאו עליו את הטרגדיה הגדולה - אבדן בנו האהוב.

מגמה הרסנית זו ניכרת הייתה כבר בעת שיצא מרחם אימו "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו" (שם, כה, כו) ולימים התגלתה כמלווה בקורטוב של רמייה - 'הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי' (שם, כז, לו). הבנה פשטנית היא שיעקב היה סביל במעשה מרמה אביו. אמו, רבקה, הרי באה ממשפחת רמאים מדופלמת ואין אנו מתפלאים מתעוזתה. ברם, כשמעיינים בכתובים מתברר כי במעשה מרמה יצחק, יעקב לא היה שותף סביל לרבקה אמו, כפי שאולי למדנו לחשוב. הרי יעקב אומר אל רבקה אמו: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק! אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ? וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה!" (שם, כז, יא). אין יעקב מוכיח את אמו כיצד היא מעזה לרמות את אביו, בעלה, אלא מבקש הוא לשכלל את האופן שבו ירמו יחד את אביו.

חוסר היושר בולט מאוד בחייו של יעקב ושל הסובבים אותו, לכל הפחות בשלב הראשון של חייו וחז"ל לא חסכו את שבטם ממנו. במדרש בראשית רבה (פרשה ע, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 819) תיאר הדרשן את אשר ארע בליל כלולות יעקב ולאה:

כל ההוא ליליא הוה צוח לה רחל והיא מעניא ליה, בצפרא 'והנה היא לאה', אמר: מה רמייתה בת רמאי, אמרה ליה ואית ספר דלית ליה תלמידין, לא כך הוה אבוך צוח לך עשו ואת עני ליה אף את קרית לי ואנא עניתי לך.

כלומר: כל אותו ליל כלולות חשוך היה יעקב קורא "רחל" והאשה שעמו השיבה לו. בבוקר גילה כי הייתה זו לאה, אמר לה: "רמאית בת רמאי"! את לבן אביך אני מכיר, וכנראה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ. השיבתו לאה בשנינותה: "האם יש מורה שאין לו תלמידים?" אני תלמידה שלך! הרי אתה הוא הרמאי: האם לא רימית את אביך, שכאשר קרא "עשו" השבת לו כאילו היית עשו?! אני למדתי ממך, לא מאבי הרמאי!

הרעיון העומד מאחורי דרשה זו הוא שיעקב נענש מידה כנגד מידה; הוא רימה את אביו - ולאה ולבן רימו אותו. מבחינה ספרותית אפשר שמעשה מכירת יוסף מרמז יותר על עונש מידה כנגד מידה. הרי בני יעקב שרימו את אביהם לקחו את כתונת יוסף ושחטו שעיר עיזים אותו טבלו בדם ובפרשת רמיית יצחק, נזכרו "עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים" אותם הניח יעקב "עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו".

לטענת לבן, יעקב רימה גם אותו וגנב ממנו את ילדיו (ואת נכדיו): "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב?! לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר?!" (שם, לא, כז). ואולי, אם נמשיך את דרכם של חז"ל שחיפשו אירוניה ומידה כנגד מידה: על מעשה זה אפשר שנענש כאשר יוסף הסתיר ממנו את נכדיו - את מנשה ואפרים שנולדו במצרים.

באותו אופן ניתן להוסיף מקרה אחר שבו נעשתה רמאות, אמנם לא על ידי יעקב עצמו, אלא על ידי האדם הקרוב ביותר אליו. רחל, אשת יעקב, רימתה את אביה - "וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל, וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם. וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ: אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי. וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים" (שם, לא, לד–לה). העונש על רמאות זו לא איחר לבוא, כפי שמעיד המקרא. יעקב הרי הבטיח ללבן: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (שם, לא, לב) ורחל אכן מתה בדרך אפרתה (שם, לה, יט).

בפרשת וישלח כבר ניתן למצוא את ראשיתה של החזרה בתשובה של יעקב. דבר זה בא לידי ביטוי כאשר יעקב השיב לעֵשו את הברכה שנטל במרמה: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (שם, לג, יא). מסתבר שזו הסיבה שבאותה פרשה, מסופר על שינוי שמו של יעקב לישראל. שינוי זה מרמז כמובן לשינוי מהותי ונפשי - מעקבות לישרות - "והיה העקב למישור" (ישעיהו מ, ד). אולם למרות שיעקב הצליח להשתנות, אפשר כי בבני הדור השני נדבק רבב מדרך הרמאות שהייתה מצויה במשפחתם. כך היה במעשה דינה ושכם וכך היה במעשה יהודה ותמר המבוסס אף הוא על רמאות - יהודה רימה אותה והיא רימתה אותו. ואולי ניתן להוסיף את התנהגותו של יוסף שהייתה בה רמאות והטעיה כנגד האחים.

בימים האחרונים של חייו, בפרשת ויחי, בירך יעקב אבינו את נכדיו אפרים ומנשה. כשיעקב הניח את ימינו על אפרים אמר לו יוסף בנו: 'לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם'. בשלב זה כבר הבין יעקב כי אין משמעות לבכורה, אבל יוסף בנו - שנפרד מאביו לפני שהאחרון הפנים מסר זה - לא הבין את מעשה אביו.

יעקב הפנים והנחיל את המסר המקראי כי אין משמעות לבכורה; הבל ולא קין, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשו, יהודה ולא ראובן, דוד ולא אליאב, שלמה ולא אדוניהו - כל אלו נבחרו למרות שלא היו הבכורים. הבכורה, היא עניין חיצוני וכבר אמר ה' לשמואל כשביקש לעשות את אליאב הבכור למלך: 'אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב' (שמואל א, טז, ז).

עמנו נקרא על שמו של ישראל, לא על שמו של יעקב. עלינו להיות ישרים עם עצמנו וישרים אל זולתנו. וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות, פרק ב, הלכה ו: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי ... ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

הרב ד"ר אביעד א' סטולמן מלמד במכון פרדס בירושלים ומשמש כרבה של קהילת זמר הזית באפרת.

 

"ויגש": על עמדות רגשיות אתן ניגשים למשא ומתן

'ויגש אליו יהודה' - רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה, ככתוב 'ויגש יואב והעם אשר אתו למלחמה', רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס, ככתוב 'ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו'. ורבנן אמרי: הגשה לתפילה, ככתוב 'ויגש אליהו'.

רבי אלעזר פשט להון (הציע שילוב של פירושים): אם למלחמה, אני בא; אם לפיוס, אני בא; ואם לתפילה, אני בא.

רבי מאיר אומר: אין ויגש אלא לשון שלום, שנאמר 'ויגשו וגו' וישאל להם לשלום'.

רבי יהודה אומר: אין ויגש אלא לשון קרבן, שנאמר 'ויגש את פר החטאת'.

רבי יוסי אומר: אין ויגש אלא לשון נזיפה, שנאמר 'ויאמרו גש הלאה'.

רבי נתן אומר: אין ויגש אלא לשון משמוש, שנאמר 'גשה נא ואמשך בני'.

 (ילקוט שמעוני בראשית פרק מד, סימן קנ)

 

"ויפג לבו... ותחי רוח יעקב אביהם" : קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם 'וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' - כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

( רמב"ן בראשית מה, כו)

 

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם"

במדינה כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, חקלאי, חייל וכו' - שם השאלה על מלאכתם היתה כמובן השאלה הראשונה. אף הם יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה; שכן בחילת המצרים מפני מלאכתם, ובדרך כלל סלידת האומות מפני היהודים, הן הן אמצעי הקיום הראשון במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל עוד לא האיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו עליו מפני כל הידבקות בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו, ל"ג)

 

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן פיסקא לא)

 

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה; מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.

(בראשית מז, ט)

 

ימי שני מגורי - ימי גרותי, שכל ימי הייתי גר בארץ, וכל החסידים הראשונים קראו לחיי העולם הזה בלשון גרות, כי באמת אינם העיקר והם כצל עובר לעומת חיי העולם הבא, וכן אמר דוד 'כי גר אנכי עמך' (תהלים לט, יג), וכאשרהתנדבו העם לעבודת בית האלהים, אמר דוד 'כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ (דברי הימים כט, טו), וגם מזה ראיה שהיה נודע לקדושים ההם עניין השארות הנפש, כי מי שהוא גר בארץ אחרת לבסוף יחזור לבית.

(רג'יו, שם, שם)

 

'מעט ורעים היו ימי שני חיי'- לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך, ומה טעם לאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם. ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד.

(רמב"ן שם, שם)