וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:...

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן

הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. (דברים ג, כה)

 

 

'הכל כאשר לכל' - אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולם, הכל שווין לפניך; תם ורשע אתה מכלה. מרגלים הכעיסו לפניך בדיבת הארץ, שנאמר (במדבר יג) 'ויוציאו דבת הארץ', ואני ששימשתי את בניך לפניך במדבר ארבעים שנה, מקרה אחד לי ולהם?!

למה הדבר דומה? למלך שביקש לישא אשה. שלח שלוחיו לראותה אם נאה אם לאו, הלכו וראו אותה, באו למלך ואמרו לו: ראינו אותה ואין כעורה ועזובה כמוה, שמע שושבינו ואמר ליה: 'לא כן, מרי, אלא, אין אשה נאה ממנה בעולם'. בא לישא אותה, אמר אבי הנערה לשלוחי המלך: נשבע אני בחיי המלך, שאין אחד מכם נכנס כאן מפני שבזיתם אותה לפני המלך, בא השושבין ליכנס אמר לו: אף אתה לא תיכנס, אמר לו השושבין: 'אני לא ראיתיה ואמרתי למלך שאין נאה הימנה בעולם, והם אמרו אין כעורה הימנה ועכשיו הנח לי ואראה אם כדברי אם כדבריהם'.

כך אמר משה לפני הקב"ה ריבוני, המרגלים הוציאו דיבה על הארץ ואמרו 'ארץ אוכלת יושביה' אבל אני לא ראיתי אותה ושיבחתיה לפני בניך ואמרתי 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה' ועכשיו אראה אותה אם כדברי אם כדבריהם, שנאמר 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן' אמר ליה: 'כי לא תעבור', אמר לו משה: אם כן, הכל שווין לפניך - תם ורשע אתה מכלה.

(תנחומא ואתחנן א)

 

 

כי תוליד בנים ובני בנים: גבולות השליטה והחסד

יאיר פורסטנברג

בנאומיו של משה, המפציר בעם לקיים את התורה בבואם לארץ, מבעבע עיסוק אינטנסיבי ביחסים המורכבים שבין אבות ובנים, הורים וילדיהם. וכמורכבותם של היחסים, כך מרובות הזוויות המוצגות בעניין זה בפרשה, וכולן פרי התלבטותו של משה.

נתייחס הפעם לאחת מהן.

עשרת הדברות מצוטטים על ידי משה במרכז הפרשה. בתוכם, בין ציווי אחד למשנהו מנוסחת לפתע דרך הנהגת האל 'לא תשתחוה להם ולא תעבדם - כי אנכי ה' אלקיך אל קנא, פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצוותי' (שמות כ 5-6, דברים ה 9-10). דברים אלה קובעים בפומבי את תכלית ההקפדה על המצוות: הליכה בדרך הישרה נועדה לשמור על הילדים ועל הצאצאים. מי שלא ינהג בדרך הישר נושא באחריות על פגיעתה של קנאת האל לא רק בו אלא גם בצאצאיו, ולעומתו, אוהב האל מבטיח בהתנהגותו את בטחון ילדיו. פשטותה של הקביעה ודאי מסייעת להפיכתה לעמדה מכוננת בתודעה הדתית, אך משה עצמו יודע שבכך לא ניתן למצות את הנהגתו של האל, וגם לא את יחסי ההורים לילדיהם. לפיכך, בהקשרים שונים אנו מוצאים אותו מציע אלטרנטיבות ועיבודים לקביעה זו.

ההצהרה הפומבית שנאמרה בהר סיני מטילה גם על אוהב ה' וגם על שונאו את האחריות הבלעדית על עתיד ילדיהם. לעומת זאת, אבחנות דקות יותר, שאינן נשמעות לכל אוזן, נמסרו למשה במפגש האינטימי שלו עם האל בנקרת הצור. במעמד זה אנו מתוודעים גם לאפיון שונה של היחס הבין-דורי. הפיצול המופיע במעמד הר סיני 'פוקד עון אבות - לשונאי, ועושה חסד לאלפים - לאוהבי', הופך בנקרת הצור לתיאור רציף העטוף בחסד: 'נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים' (שמות לד 7). האל כמובן שומר את חסדי האנשים, אך גם עושי עוונות, כדוגמת בני ישראל שסגדו לעגל, זוכים לנשיאת עוון ולהקלה בעונש. יוחנן מופס בספרו "אהבה ושמחה: חוק, לשון ודת במקרא ובספרות חז"ל" (עמ' 14), מציין כי על פי התפיסה המקראית, דחיית העונש לדורות הבאים מהווה פעולה של חסד. רק כך ניתן להבין מדוע לאחר חטא המרגלים משה מתפלל אל ה' ומזכיר לו את מידתו לפקוד עוון אבות על בנים ועל בני בנים. משה מבקש לדחות את העונש ובכך לרכך אותו.

אך מה חסד יש בכך שהאב אינו נענש ובנו נענש במקומו? מה מועילה הדחייה, אם המכה הינה אותה מכה? באופן פרדוקסלי, ולמרות הקושי שלנו להזדהות עם עמדה המענישה את החפים מפשע, נדמה שרק בתוך השקפת עולם שהיא אופטימית בשורשה ניתן להנהיר עמדה זו. ילדינו יהיו חזקים מאיתנו, אנו אומרים לעצמנו, הם יצליחו להתמודד עם מה שהיה מכניע אותנו. בקנה מידה לאומי גישה זו מודגמת באופן ברור ביותר. מכה של שישים ריבוא היתה מכניעה את עם ישראל בצעירותו, אך עונש זה הופך לנסבל לאחר שהעם מגבש את חוסנו ומתחזק.

באופן זה האל גם הציע מחדש, במפגשו האינטימי עם משה בנקרת הצור, את תמונת העולם של ההורים כלפי ילדיהם. מעתה, ההורה אינו שוקל את צעדיו רק בהתאם לעתיד ילדיו, והוא אינו כבול בתנועה חד סטרית שבה מעשיו לטוב או למוטב מכריעים לדורות הבאים. בנקרת הצור התגלתה האמת הפסיכולוגית שההורה אמנם דואג לילדיו ורוצה בטובתם, ויחד עם זאת, מתוך בטחון בילדיו וביכולתם העצמאית, הוא שמח בנשיאת החטא ממנו והלאה. כך נוצר איזון בין הדורות, איזון של חסד הדדי.

בפרשתנו, כאשר משה פונה אל העם, הוא אינו חושף בצורה זו את הסוד שנתגלה לו בנקרת הצור, אך במגוון התייחסויות הוא מציע תמונה אלטרנטיבית משלו.

בסוף הפרשה משה מציג קביעה מפתיעה:

׳וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם.' (דברים ז 9-10).

בדברים אלה משה שוב סותר את ההצהרה שניתנה בסיני, לפיה השונאים את ה' מחייבים את בניהם אחריהם. לעומת 'פוקד עון אבות לשונאי' קובע משה 'לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו'. לפי ניסוחו של משה, הדורות הבאים מעורבים רק במסגרת של חסד, וצדקת אבותיהם פורשת את רחמיה גם עליהם. סטייה זו מן ההצהרה הפומבית מציעה הנהרה למצב הקיומי של העם כולו. בחירת עם ישראל כולו אינה יכולה להתפרש אלא על רקע צדקת האבות 'כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם' (דברים ז 8). אין אפשרות לפקוד את עוונות האבות על הבנים, מאחר שזה היה נוגד את האהבה הקבועה הקיימת כלפי צאצאי אברהם יצחק ויעקב. לפיכך קובע משה שה' שומר את הברית והחסד (של האבות) לאלף דור, ואת השנואים עליו מבין צאצאיהם הוא מעניש מיד.

אך במקביל מתגלה מורכבותה של התמונה. לצד קיבוע מצבו הקיומי של כל איש מישראל בתוך השלשלת ההיסטורית, מן הצד השני - הפונה כלפי העתיד - משה משחרר את התלות שבין הדורות ומכיר בעצמאותם. לשם כך יש לשוב ולעיין באופן בו משה בוחר לצטט את עשרת הדברות.

בניגוד לתפיסה הברורה על ההשפעה החד משמעית של ההורים על ילדיהם, כפי שמצוטט בעשרת הדברות, האופן בו עוטף משה את תיאור מעמד הר סיני חורג מעמדה זו. 'ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כלנו חיים' (שם ה 2-3). בדברים אלה מדגיש משה שמעמדם של האבות אינו יכול להיות מרכיב מספק בכדי להבטיח את המעורבות בברית, וביותר מרמז נאמר כאן שאין קיום לתורה שניתנת רק לאבות. מילים אלה, המכירות בעצמאותם של אלה הבאים אחריך, משקפות את הסתכלותו המפוכחת של משה. הסתכלות, שגם נימה פסימית שזורה בה. לפיכך, כאשר הוא מתאר את החטאים העתידים להתרחש בארץ הוא פותח במילים 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ ועשיתם פסל תמונת כל' (דברים ד 25). בתהליך כמעט הכרחי, אין לציווי שנאמר לאבות ולאמהות תוקף בעולמם החדש של צאצאיהם, ומשה גם יודע שהם ייענשו על כך. ואיה, אם כך, נצירת החסד?

המרמור כנגד התמונה הפשוטה מדי שהוצגה במעמד הר סיני, נחשף גם בסגנון בו בוחר משה להציג את תמונתו הריאליסטית. כנגד 'לא תעשה לך פסל כל תמונה... כי אנכי ה' אלקיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים', מציע משה תמונה אחרת המבוססת על אותה הלשון. 'השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלקיכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל... כי ה' אלקיך אש אכלה הוא אל קנא. כי תוליד בני ובני בנים ונושנתם בארץ וכו ועשיתם פסל תמונת כל'.

לפי ניסוחו של משה, הפחד אינו מן ההשפעה המוחלטת שיש לנו על עתיד ילדינו, והחשש שעוונותינו יפגעו בהם, אלא בעיה קיומית חריפה לא פחות מקננת בנו תמידית: חוסר השליטה על עתידם של היקרים לנו שיבואו אחרינו. ההכרה באזלת ידינו.

לתחושת החסד שניכרה בנקרת הצור, שם למד משה לשים את מבטחו במי שיבואו בעתיד ויוכלו לשאת את קנאת האל, מתווספת כאן תחושת החשש המלווה תדיר כאשר ההורים לומדים להציע עצמאות לילדיהם. אלה הם שני צדדים הכרחיים של אותה המטבע.

יאיר פורסטנברג הוא סטודנט לתלמוד באוניברסיטה העברית ואב לשניים.

 

 

קוראים מגיבים (תגובה למאמרה של שירה ליבוביץ-שמידט - בגיליון פ' בלק)

א. שירה ליבוביץ-שמידט כתבה שהצניעות היא "תנאי לאחיזתנו בארץ".

ניתן כמובן להאמין שישיבתנו בארץ תובטח אם נתנהג על פי כל גדרי הצניעות. אני מכיר גם אמונות אחרות, הסבורות שישיבתנו בארץ תובטח, למשל, אם נתנהג כחברה מתוקנת וננהיג בתוכנו צדק חברתי. ודווקא המאמינים כך יכולים לסמוך על נבואותיהם של נביאינו הגדולים, כמו ישעיה, עמוס ומיכה.

כך עמוס יצא כנגד העשירים הנהנתנים שאינם רגישים כלל למצוקותיהם של העניים, (ולא נחלו על שבר יוסף), וניבא על חורבנם. ראי עמוס:

השתים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו ולא נחלו על שבר יוסף. לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים. נשבע אדני ה' בנפשו נאם ה' אלהי צבאות מתאב אנכי את גאון יעקב וארמנתיו שנאתי והסגרתי עיר ומלאה. (פרק ו', ו-ח)

או ראי נבואתו של מיכה: (פרק ג):

 ואמר שמעו נא ראשי יעקב וקציני בית ישראל הלוא לכם לדעת את המשפט. שנאי טוב ואהבי רעה {רע} גזלי עורם מעליהם ושארם מעל עצמותם. ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו ואת עצמתיהם פצחו ופרשו כאשר בסיר וכבשר בתוך קלחת... (פרק ג', א-ג)

ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלוא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה. לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער. (שם, י"א-י"ב)

(אילו חיו נביאים אלה בימינו היו מאשימים אותם, להוותנו, שהם רח"ל שמאלניים...)

גם הרמב"ם תלה את הגאולה דווקא בצדקה. וכך כתב: "... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י, הלכה א)

אני גם מכיר אחרים הסבורים ומאמינים שאחיזתנו בארץ תובטח אם ננהיג בה יחס הוגן וראוי למיעוטים החיים בתוכנו ויחס ראוי והוגן עם שכנינו. גם בלי קשר לדברי הנביאים, ראוי שנתנהג כחברה מוסרית.

אינני פוסל ולא באתי כאן לפסול את אמונתו של אף אחד, איש איש באמונתו יחיה.

ב. שירה ליבוביץ-שמידט הסתמכה על הפסוק במיכה "הצנע לכת עם ה' אלוקיך". האמנם דבריו מכוונים דווקא לצניעות בתחום הארוטי? אפשר להראות ממקורות רבים במסורת הפרשנית שלנו שיש ל"צניעות" גם משמעויות אחרות.

ואגב, בתואר 'צנועים' זוכים אנשים (=גברים) שמדקדקים במצוות בהסתר ובענווה. בני אדם אלה קרויים "הצנועים" (משנת מעשר שני פרק ה, משנה ו), "צנועי בית הלל" (משנת דמאי פרק ו, משנה ו), וכיו"ב. ואילו נשים זוכות לתואר זה בדרך כלל כאשר הן מצניעות את עצמן בתחום הארוטי, כשהן מצמצמות את נוכחותן בפרהסיה ככל האפשר.

ג. אינני מטיף, ח"ו, למתירנות בתחום הארוטי, אלא רק נגד ההפרזה בתחום זה של הצניעות שפשתה בחוגים מסוימים. במאמריי על הצניעות החרד"לית כלל לא נגעתי ולא התכוונתי לגעת בשאלת הקשר בין האמונה בהצלחת ישיבתנו בארץ ובין הצניעות. אלא, ניתחתי את התופעה של העצמת ערך הצניעות בחוגים אלה והראיתי כיצד חוגים אלה הכניסו ממד חדש (!) לסוגיית הצניעות, שהוא בנוי על תפיסות מיסטיות של הלאומיות הישראלית. תפיסה מיסטית זו של הלאומיות הישראלית, וקישורה עם הצניעות היא אכן חידוש. אם הייתה ביקורת במאמריי אלה, היא לא בגלל החידוש כשלעצמו, אלא בגלל המסקנות הנגזרות מתפיסות אלה, הנוגעות הן לדחיקתה של האישה ממרכז הפעילויות החברתיות והציבוריות והן להעצמת ההבדלים בין ישראל לאומות העולם, כולל גם בשאלת ערך החיים.

אולי באחד העלונים של שבת שלום, כדאי שנשאל את עצמנו מה היו אומרים ישעיה ועמוס ומיכה הנביאים אילו באו ונחתו אצלנו?

יוסקה אחיטוב

תגובות נוספות יתפרסמו בגיליון לפרשת עקב.