עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ

יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ

 כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (דברים ג, כ"ז)

 

 

ראייה של נחת וראייה של צער

'ויאמר ה' אליו זאת הארץ...' (דברים לד ד) ר' אליעזר אומר: נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו. וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'מלך ביופיו תחזינה עיניך'. נמצאת אתה אומר: שתי ראיות הם, אחת ראייה של נחת ואחת ראייה של צער. באברהם הוא אומר: 'שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם' (בראשית יג יד) זו היא ראייה של נחת. במשה הוא אומר: 'עלה אל הר העברים' (דברים לב מט) 'עלה ראש הפסגה' (שם ג כז) - זו היא ראייה של צער.

(ספרי במדבר פיסקא קלו)

 

מנגד

רחל

קשוב הלב. האֹזֶן קשבת:

שמה - אין בא.

הֲבָא? הֲיָבוא?

בכל צִפִּיָה

יש עצב נבו

זה מול זה - החופים השנים

של נחל אחד.

צוּר הגזֵרה:

רחוקים לעד.

פָּרֹשֹ כפַּים. רָאֹה מנגד.

איש ונבו לו

על ארץ רבה

 

 

כיבוד אחות גדולה

יעל לוין

מאמר זה מתייחד לדיון בשאלה אם אישה חייבת בכיבוד אחותה הגדולה.¹ שאלה זו כשלעצמה לא נדונה באורח מפורש במקורות ההלכתיים. לפיכך עיוננו בנושא זה יצטרך להיעשות על יסוד ההלכות הנוגעות לחובת כיבוד אח גדול. והנה, מניתוח המקורות אפשר להעלות באורח מעניין כי אין קיימת חובה על אישה לכבד את אחותה הגדולה. זו דוגמה לא שכיחה של הקלה הנוגעת להיררכייה שבין נשים בהשוואה להלכה המקבילה השייכת להיררכייה שבין גברים. הבדל זה פותח גם פתח לבחינת היבטים רעיוניים והשתמעויות מחשבתיות אחדות העשויות להיות נודעות לעניין זה.

ההלכה הנוגעת לכיבוד אח גדול מוזכרת בברייתא תלמודית:

"כבד את אביך ואת אמך" "את אביך" זו אשת אביך. "ואת אמך" זו בעל אמך. וי"ו יתירה לרבות את אחיך הגדול. הני מילי [דברים אלה] מחיים אבל לאחר מיתה לא.²

בברייתא זו נלמד, מן הייתור של האות ויו במילה "ואת", כי אדם חייב בכיבוד אחיו הגדול. ראשונים אחדים, ובכללם הרמב"ן, מבארים את הברייתא במשמעות שאדם חייב לכבד את אשת האב, בעל האם ואח גדול בחיי האב בלבד, ואילו לאחר מותו אין קיימת חובה זו.³ לעומת זאת, לדברי ראשונים אחרים, לרבות הרמב"ם, מתפרשת ברייתא זו בהוראה שאדם מחויב לכבד את אשת אביו בחיי אביו בלבד ואת בעל אמו בחיי אמו בלבד, ואולם כיבוד אח גדול הוא חובה תמידית.⁴ שורש המחלוקת טמון בהבנת המשפט החותם את הברייתא; האם יש להסבו על מכלול הקטגוריות המנויות בברייתא או שמא על שני רכיביה הראשונים בלבד.

לדעת הרמב"ם, אדם חייב בכיבוד אחיו הגדול מדברי סופרים בלבד. לעומת זאת, כיבוד אם-חורגת בחיי האב וכן כיבוד אב-חורג בחיי האם - תוקפם הוא דאורייתא.⁵ אפשר להצביע על השלכות הלכתיות אחדות הנגזרות מן הגישה שכיבוד אח גדול הוא במעמד הלכתי קל יותר בהשוואה לתוקף החמור יותר של כיבוד הורים. הבדל אחד הוא כי אין צריך לכבד אח גדול אשר הנו רשע, מה שאין כן אב רשע, שֶׁבְּנוֹ חייב לכבדו מכל מקום. הבחנה נוספת היא שלמרות שאסור לאדם לקרוא את הוריו בשמותיהם הפרטיים, נראה שאין איסור לקרוא אח גדול בשמו. השלכה אחרת היא כי בנוגע לאח גדול קיימת חובת כיבוד, אולם לא חובת מורא.⁶ הגדרות אלה של מצוות כיבוד ושל מצוות מורא נתנסחו כבר בתלמוד הבבלי: "ת"ר [תנו רבנן] איזהו מורא ואיזהו כיבוד. מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו. כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא".⁷

הברייתא התלמודית עוסקת באורח מפורש בכיבוד אח גדול, אולם אינה דנה ישירות בכיבוד אחות גדולה. עניין זה עלה לדיון במקורות שונים, ובין היתר נדרש ר' יעקב ריישר (1733-1660)⁸ לסוגייה זו בעקבות שאלה שהופנתה אליו, שאלה שבה מבקש העותר לברר אם הברייתא התלמודית מוסבת אף על כיבוד אחות גדולה. והנה, ר' יעקב ריישר גורס כי אין קיימת חובת כיבוד אחות גדולה, ולא עוד אלא שהלכה זו, אשר אינה מוזכרת בתלמוד או אצל פוסק כלשהו, היא בבחינת "בל תוסיף". כלשונו: "לא ידעתי איך עלה על דעתך להוסיף על המצות דאורייתא ודרבנן דבר שלא הוזכר כלל בש"ס ולא בשו'[ם] פוסק ראשון ואחרון". ר' יעקב ריישר מעלה את האפשרות כי לנגד עיני השואל ניצב המדרש, שבו נאמר כי רחל מתה קודם אחותה משום שדיברה בפניה.⁹ ואולם לדידו של בעל שבות יעקב, אין ללמוד הלכה ממדרש אגדה זה, ויש לבאר דרשה זו במובן שאין לאדם לדבר בפני מי שגדול הימנו. רעיון דומה מבוטא בנאמר במסכת אבות כי חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה.¹⁰

החיד"א (1806-1724)¹¹ לדוגמה דוחה את דברי השבות יעקב בסברו כי אדם חייב בכיבוד כל אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. לגבי חובת כיבוד אחות גדולה כותב החיד"א כי אפשר למצוא יסוד ושורש להלכה זו ברעיון כי כשם שאחותו הקטנה של אדם חייבת לכבד את אחיה הגדול, כן גם אח קטן יהא חייב בכיבוד אחותו הגדולה. החיד"א מדמה זאת להלכה שאדם חייב לקום בפני אישה זקנה; כיוון שהאישה עצמה חייבת לקום מפני זקן, באורח דומה אף אחרים חייבים בכבודה.¹²

אין מצויה במקורות הידרשות מפורשת וישירה לשאלה אם אישה חייבת בכיבוד אחותה הגדולה. ואולם יכולים אנו לדון בעניין זה על יסוד תשובתו של ר' יעקב ריישר. חכם זה מעלה כי אדם אינו מחויב בכיבוד אחותו הגדולה משום "בל תוסיף", וכמדומה שאפשר להטעים שאישה אינה חייבת בכיבוד אחותה הגדולה מִסִּבָּה זו עצמה. חובת כיבוד אחות גדולה על ידי אחות קטנה אינה מוזכרת מפורשות בתלמוד או בפוסקים, ואל לנו לבוא וליצור הלכה חדשה. כסיוע לראייה זו אפשר להזכיר עוד כי ר' יעקב ריישר מפרש את המדרש בעניין רחל ולאה במשמעות שביזוי הוא לכל אדם לדבר בפני מי שגדול הימנו; אין הוא מבארו בהוראה שרחל הייתה חייבת בכיבוד אחותה הגדולה. גם לפי הבנה זו אישה בוודאי שאינה מחויבת בכיבוד אחותה הגדולה.

בהקשר לגישתנו ולפרשנותנו זו חשוב וחיוני אף להעיר את ההערות הבאות: ההלכה התלמודית בעניין כיבוד אח גדול מניחה כמובן מאליה כי הן אח קטן והן אחות קטנה חייבים בכיבוד אחיהם הגדולים ממין זכר. עמדתו של ר' יעקב ריישר, הבאה לפטור אח קטן מלכבד את אחותו הגדולה, מעמידה למעשה חוסר שוויונות הלכתית בעניין כיבוד אחות גדולה בהשוואה לכיבוד אח גדול. הטיעון בדבר "בל תוסיף" הוא ניסיון לנקוט גישה פורמליסטית, שתוצאתה - הקלה הלכתית הפועלת ליצור חוסר איזון מגדרי.

ואולם בה במידה רשאים אנו להסתמך על העמדה העקרונית המונחת בבסיס גישתו של חכם זה, להמשיך את מהלך חשיבתו ולהובילו לאפיק אחר כדי להעלות ממנו בצורה מרחיבה הלכה אחרת, שלפיה אין אחות קטנה חייבת בכיבוד אחות גדולה. המשמעות הטמונה בהלכה זו יכולה להיות נתונה לפרשנויות שונות. מנקודת ראותה של אחות קטנה יש בכך משום הקלה מובהקת, אם כי נקודת הסתכלותה ותפישתה של אחות בכורה עשויה להיות אחרת. מכל מקום, לפנינו הלכה שיש בה הקלה בהשוואה להלכה המקבילה במרחב הגברי - ההלכה שאח קטן מחויב בכיבוד אח גדול.

נראה לומר כי חכמים הקלו בחובת כיבוד אח גדול בהשוואה לכיבוד הורים, בין היתר מתוך ההשקפה שראוי לאדם להתמקד במצוות כיבוד הורים, הנחשבת מצווה חמורה שבחמורות.¹³ ואולם אפילו בנוגע לכיבוד הורים מובאת אצל הרמב"ם ההמלצה שאף על פי שאדם מחויב לירא מפני אביו ואמו ולכבדם, אסור להורה להכביד את עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם כדי שלא יביאם לידי מכשול, אלא עליו למחול ולהעלים את עיניו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.¹⁴

כמדומה שאפשר לסבור כי ראוי לנקוט ביתר שאת גישה דומה גם בנוגע ליחסי המרות שבין אחים בכלל, כאשר בהקשר לאחיות הצבענו על יסוד לפטור אחות קטנה מכיבוד אחות גדולה. ההלכה שאין אחות קטנה חייבת בכיבוד אחותה הגדולה, וְהַהֲקָלָה הכרוכה בה בהשוואה לחובת כיבוד אח גדול, נראה שפותחת פתח ליתר אחוות אחיות. וכך יחדיו, שלא מתוך היררכייה כה מובנית, אלא מתוך חברוּת אמיתית, יכולות אחיות להפנות את מיטב כוחותיהן ואת מירב מאמציהן להידברות ולעשייה חיוביות ובונות יותר.

הימצאות הלכה מקילה זו בעניין כיבוד אחות גדולה על ידי אחות קטנה, שהיא בהמשך לגישתו של בעל שבות יעקב ובהתאם לה הלכה לכתחילה ולא בדיעבד, מציבה בפנינו את האתגר ההלכתי להוסיף ולבוחנה על מכלול השתמעויותיה כהלכה ייחודית ואולי יחידאית, ולמלאה תוכן ראוי ונכון באופן שימומשו ושלא יוחמצו הפוטנציאל והאופציות החיוביים הנודעים לה והטמונים בתשתיתה.

[1]       בהכנת מאמר זה הסתייעתי באורח חלקי בספרו של הרב עובדיה יוסף, הליכות עולם, חלק ח, הערות והארות על הספר בן איש חי, שנה שניה, דברים, ירושלים תשס"ב, עמ' קסא-קסד.

2       כתובות קג ע"א.

3       ספר המצוות להרמב"ם עם השגות הרמב"ן, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים תשמ"א, העיקר השני, עמ' כט-לא; הרב עובדיה יוסף, שם, עמ' קסג-קסד.

4       רמב"ם, הלכות ממרים, ו, טו.

5       רמב"ם, שם.

6       ראו הרב עובדיה יוסף, שם, עמ' קסב-קסג.

7       קידושין לא ע"ב.

8       שבות יעקב, חלק א, סימן עו.

9       בראשית רבה, עד, ד, מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 861.

10     משנת אבות, ה, ז.

11     ברכי יוסף, יורה דעה, סימן רמ, יז.

12     ראו בית לחם יהודה, יורה דעה, סימן כח.

13     ירושלמי, פאה פ"א ה"א, טו ע"ד.

14     רמב"ם, הלכות ממרים, ו, ח. להלכה זו אין מקור קדום יותר, ונראה שהרמב"ם למד אותה מדין מכה בנו הגדול (בית יוסף על טור, יורה דעה, סימן רמ, יט).

ד"ר יעל לוין פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות, וכן חיברה שורת תפילות, לאחרונה "מי שבירך להתרת עגונות ומסורבות גט".

 

"ועשית הישר והטוב"

"ועשית הישר והטוב בעיני ה'" - הטוב - בעיני שמים והישר - בעיני אדם, דברי רבי עקיבא.

 ר' ישמעאל אומר: [אף] הישר בעיני שמים.

(תוספתא שקלים פרק ב, משנה ג)

 

"הישר והטוב": זו פשרה לפנים משורת הדין.

(רש"י דברים ו , יח)

 

אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה.

אלא, דיני דמגיזתא לדיינו (מה רע בכך? האם היו צריכים לדון בה דיני גזלנות?!) אלא, אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

(בבלי בבא מציעא דף ל, ע"ב)

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר"-  מפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

( מתוך פירוש "העמק דבר" על התורה לרנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

 

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צוותה התורה, הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב' ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

 (רבינו בחיי דברים ו, יז)

 

לכאורה, גם האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים - מיותרת היא, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם, באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים, ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב"… כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם שואפת היא לעקור גם את הרע שבכוח משורשו מתוך נפש האדם, ומשום כך יש אזהרות מיוחדות לדברים שבלב.

(מתוך דבריו של "האדמו"ר החלוץ" רבי ישעיהו שפירא ז"ל, ע"פ נחמה ליבוביץ')

 

"שלום במרומיו" תלוי ב"שלום עלינו"

ובזה יש לפרש (דברים ד ז) "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו"', (דברים ד ח) "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" כי כבר אמרתי לפרש בפרשת שקלים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" כי ענין המשפטים הוא למען לא יהיה איש את רעהו חיים בלעו, כי אם שלום יהיה בין איש לחבירו כידוע, מלבד הסוד הכמוס שבהן שקצר שכלינו מהשיגו, וכאשר יהיה שלום למטה בין אדם לחבירו, כמו כן יהיה שלום למעלה.

(ייטב פנים ח"ב דף ריט/א)

 

נחמו נחמו עמי" ; הבטחה מותנית או אתגר רוחני?

...פרק ההפטרה (של שבת נחמו) נקטע בפסוק כ"ו, וארבעה פסוקי הסיום מושמטים ולא נאמרים, פן יפגמו חלילה בתחושה הנעימה המוקרנת בפסקי הנחמה והייעוד שלפניהם, שהנפש האנושית חומדתם ונוטה להשתעשע בהם.

מדברי הנביא עולה כי נחמה וייעודי גאולה אינם בגדר מציאות נתונה או אירוע שעתיד להתרחש, אלא מדובר במגמה ותכלית אליהן יש לחתור, וזו למעשה משמעות כל הנבואות הצפונות בקרבן הבטחות.

עיון מדוקדק וללא דעה מוקדמת בייעודי הגאולה ושיבת ציון, שהם למעשה תוכנן ועיקרן של נבואות "שבעה דנחמתא", יגלה להפתעתנו את משמעותן האמיתית, בהיותן משולבות וכרוכות תמיד בהצגת דרישות, ואלמלא כן היו כאלה, היו הן חסרות כל משמעות דתית, וניתן היה להתייחס אליהן כאל מעשי האוראקל, מגידי העתידות והמנחשים של עובדי האלילים, שיו קיימים מאז ימות-עולם ועד היום הזה. בניגוד לאחת מסברות חז"ל האומרת כי רק נבואות פורענות יש והן אינן מתקיימות בגלל חזרה בתשובה שיש בכוחה לבטל את הגזירה, ידועה העובדה ממנה נוטים אנו להתעלם, שמוצאים אנו לא מעט נבואות נחמה שלא התקיימו כלל, וגם בנושא זה קיימים דברים נמרצים בספרות התלמודית, במדרשים ובאגדות, כגון על אותן נחמות גדולות שייעד ירמיהו לאפרים ולעשרת השבטים, ולרחל אמנו המבשרת על בניה העתידים לשוב, אולם אף על פי כן כולנו יודעים שהבנים לא שבו, ומלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם חרף כל הנבואות. כיוצא בזה ניבא עמוס כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, ובאותו דור עמד בישראל ירבעם בן יואש, המלך המנצח והכובש האדיר - "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב, יד, כה), לרבות ניצחונות וכיבושים אשר לא היו כמותם מעולם, אולם דור אחד לאחר מכן, פסקה מלכות אפרים מלהתקיים.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי שיראל ומועדיו, עמ' 146-147)