לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה. (דברים ו, טז)

 

 

'לא תנסו את ה' אלהיכם' - פירוש 'כאשר נסיתם במסה'. שלא תאמר, אם יש ה' בקרבנו לעשות לנו נסים, או שנצליח בהיותנו עובדים לפניו ונשבע לחם ונהיה טובים, נשמור תורתו, כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו ילכו אחריו במדבר, ואם לא יעזבוהו. ונחשב להם לעון גדול, כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ובמופתים כי משה נביא השם ודבר ה' בפיהו אמת, אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון, והעושה כן איננו מנסה הנביא רק השם יתברך הוא מנסה לדעת היד ה' תקצר. ולכך אסר לדורות לנסות התורה או הנביאים, כי אין ראוי לעבוד השם על דרך הסתפק או שאלת מופת ונסיון, כי אין רצון השם לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס, אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון וראוי שיקבל הכל במשפט צדק, ולא כאשר אמרו אוילי עמנו (מלאכי ג יד) 'וכי הלכנו קדורנית מפני ה''.

(רמב"ן דברים ו, טז)

 

והדומה לזה, כי אדם אע"פ שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך, יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו, ולא יניח את זה על האלהים, שיאמר: אם קדם בגזרת הבורא שאחיה, ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזרת הבורא, וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דוחק, או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר: 'לא תנסו את ה' אלהיכם וגו'' כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים, או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו והוא נתבע על זה, כאלו המית זולתו מבני אדם, אע"פ שמותו על הדרך ההוא בגזרת האלהים וברשותו. וכבר הזהירנו, שלא להמית שום אדם בשום גלגול באמרו: לא תרצח, וכל אשר יהיה המומת קרוב אל הממית, יהיה העונש יותר ראוי, כמ"ש: על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו וגו'. וכן מי שהמית את עצמו יהיה ענשו גדול בלי ספק, מפני שמשלו בזה כעבד, שצוהו אדוניו לשמר מקום לזמן ידוע והזהירו, שלא יפרד ממנו עד שיבא שליח אדוניו אליו. וכיון שראה, שבושש השליח לבא, נפרד מן המקום קודם בואו, וקצף עליו אדוניו והענישו עונש גדול. וכן הממית את עצמו, יוצא מעבודת האלהים אל המרותו, בהכנסו בסכנת המות.

(חובות הלבבות שער ד - שער הביטחון פרק ד)

 

 

נחמו נחמו, עמי

פנחס לייזר

בלוח השנה העברי יש מספר שבתות המוגדרות על ידי ההפטרה הנקראת בשבת זו בבתי הכנסת; השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת שבת "שובה", השבת שלפני חג הפסח - שבת "הגדול", השבת שלפני תשעה באב שבת "חזון".

גם השבת שלאחר תשעה באב, בה אנו קוראים את פרשת ואתחנן, מכונה "שבת נחמו" על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו (ישעיה פרק מ).

בדבר תורה זה, אני מבקש להתבונן בשורש נ.ח.ם המופיע פעמים רבות במקרא, לכאורה בהוראות שונות.

כבר בפרשת בראשית, אחרי בריאת העולם והאדם, אחרי גירושו מגן עדן, הריגת הבל על ידי קין, וכל "ספר תולדות אדם" המסופרים בפרקים ה-ו, נאמר (בראשית פרק ו, ה-ז):

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

אך, כמה פסוקים לפני-כן, בקשר ללידתו של נֹח, נאמר (בראשית פרק ה, כט):

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

הקב"ה, כביכול, מתנחם, כלומר מתחרט על בריאת האדם ולמך, אביו של נח, מתנחם, כלומר מוצא נחמה בלידתו של נח, לגביו נאמר שהוא 'מצא חן בעיני ה'.

בעברית עכשווית, אנו משתמשים בשורש "נחם" רק במובן של נחמה, ולא במשמעות של חרטה. כאשר אנו עוסקים ב"ניחום אבלים" הנוסחים השגורים בפינו הם: "המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים" או "תנוחמו מן השמים".

ההפטרות שלאחר תשעה באב, החל מ"נחמו" מכונות "שבע דנחמתא" ובמבט ראשון, נמצא שבכל אחת מהפטרות אלו, בה מופיע הביטוי נחמה כשם עצם או כפועל, הכוונה היא לנחמה אחרי שבר, כדרך של התמודדות עם מצוקה.

מעניין, אם כן, לבדוק אם פרשנים ניסו להסביר את המשמעויות השונות של "נחם" על ידי מכנה משותף והבנה מחודשת.

הרש"ר הירש (בראשית ה, כט) מאיר את עינינו בסוגיה זו ומתייחס למשמעויות השונות של השורש "נחם" ולמשותף וזו לשונו:

לשורש זה יש משמעות מיוחדת במינה: הוראת "נַחֵם" בלשון פעל: להביא תנחומין.

משמעות אחרת: לשנות ההחלטה ביחס לעתיד.

משמעות שלישית: להתחרט על מה שנעשה; כך 'אין איש נחם על רעתו' (ירמיהו ח, ו), 'אחרי שובי נחמתי' (שם לא, יח).

הוראת היסוד: לשנות את דעתו, ומכאן ההוראות: חרטה ושינוי החלטה. גם הנחמה משנה את הרגשת הלב ביחס למאורע שאירע... 'נחם' דומה ל'נח' - הנִחָם חוזר בו ופונה לכיוון אחר, הוה אומר: הוא הופך את כיוון תנועתו; ומכאן גם 'הנחם' בהוראת חרטה: גם המתחרט חוזר בו מן הדרך שהלך בה עד כה. ומכאן גם הוראת 'נחם': מי שעבדה לו אבדה, ילך וינוע כדי למלא את חסרונו; משקיבל תנחומין, הרי הוא בא אל המנוחה; הנחמה תניח את דעתו, תמלא את חסרונו, ותשקיט את המיית לבבו.

במקביל, רבי יצחק שמואל רג'יו, מי שהיה כמעט בן דורו של הרש"ר הירש, שחי קצת לפניו בצפון-מזרח איטליה, כותב בביאורו על התורה (בראשית ו, ו):

וינחם ה' - כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להֵפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו יתברך, כי לא אדם הוא להנחם, אך העניין כך הוא: כל גזירות ה' ברוך הוא והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר ה' שיתמיד חוקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם 'כי טוב', וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצוות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע ה' מתחילה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע על הגזירות האלו בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנֹֹח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו יתברך, אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה' עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה' סוד זה לאדם כשבירך אותו ואמר 'פרו ורבו', נדמה לנו כאילו נחם ה' ממה שאמר...

בנוסף להבנת המושג "נחם" במשמעות של שינוי רצון (ללא הגדרת כיוון השינוי), מנסה רג'יו להתמודד עם הבעיה התיאולוגית המתעוררת עם קריאה פשוטה של המקראות המצביעה לכאורה על שינוי רצונו של הקב"ה בקשר לבריאת האדם על ידי ייחוס השינוי לבני האדם - השינוי המיוחס לאל הוא בתודעתם של בני האדם ונבע מהתנהגותם הפסולה.

המכנה המשותף, אם כן, שניתן למצוא אצל שני הפרשנים מהמאה ה-19, הוא שניתן לפרש את השורש "נחם" בצורה רחבה יותר. בכל המקרים מדובר בשינוי, לעתים ההתייחסות היא לשינוי ברצון, בהחלטה שהתקבלה או שעומדת להתקבל, לעתים בתודעה ובהרגשה אחרי אירוע.

בלשון אחרת, ניתן להגדיר "נחמה" כהסתכלות מחודשת על המציאות, המחייבת שינוי החלטה שהתקבלה, או התייחסות תודעתית ורגשית שונה ומתן משמעות שונה לאירוע שאיננו בשליטתנו.

הגדרה מחודשת זו מאפשרת לנו להתבונן בנבואות ה"נחמה" של ישעיהו בפרספקטיבה התפתחותית; רק בשבוע השביעי, בהפטרת פרשת ניצבים (או נצבים וילך), בשבת שלפני ראש השנה, אנו קוראים בפרק סא: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלהי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". לפני כן, יש ניסיונות של נחמה, אך תגובת העם לניסיונות הנחמה ב'נחמו' (הפטרת ואתחנן- ישעיהו מ) היא 'ותאמר ציון: עזבני ה' ואדני שכחני' (הפטרת עקב - ישעיהו מב). הפטרת עקב מסתיימת בישעיהו נא, פסוק ג:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

אך התגובה בהפטרת ראה (ישעיהו נד, יא) היא:

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים.

וכך ממשיך תהליך הנחמה עד לשבוע השביעי בו ניאות העם להתנחם. בסוף מסכת מכות (כד, ע"ב), מסופר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך וכשעלו לירושלים והגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.

התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים הלכו בו' ולא נבכה?!

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים - את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' - וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב (זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

תגובתו השונה של רבי עקיבא ויכולתו לנחם את עמיתיו התנאים קשורה אולי ליכולתו להתנחם, כלומר להתבונן במציאות בצורה אחרת, לקחת בחשבון לא רק את המציאות הסטטית, אלא גם את האפשרות שמציאות זו תשתנה. יכולתו של רבי עקיבא לראות את המציאות בצורה דינמית נובעת מגישתו למציאות ההיסטורית כאל טקסט מתפתח ומשתנה.

מסתבר שכדי להתנחם ולהתבונן במציאות בדרך שונה, לעתים זקוקים לזמן; המעבר מהמצב המשברי למצב בו ניתן להתאושש מהמשבר הוא תהליך איטי, מכיוון שהמציאות לא משתנה והיכולת להסתגל למציאות המאכזת ולמצוא בה "נחמה" איננה טמונה בנו באופן אוטומטי.

לעתים, יכול אדם שניחן בתכונות "מנחמות" להשפיע על סביבתו ולעזור לה להתבונן אחרת במציאות הקשה לכאורה.

דברים אלו נכתבים בימים קשים בהם האש התלקחה בצפון הארץ; אנשים רבים נפגעו ונאלצו לעזוב את בתיהם, נהרגו ונפצעו חיילים והדאגה לשלומם של החיילים החטופים רבה. כמו-כן, גם אצל שכנינו בלבנון נפגעו בני אדם, ביניהם ילדים שאינם קשורים כלל למלחמתנו נגד אויב אכזרי. לכן, אנו מקווים ומתפללים שבעת פרסום הדברים תשרור מציאות אחרת בארצנו ובאזורנו.

אירועים קשים אלו זקוקים לריפוי ולנחמה. צר לנו כי חלק מהקולות הרבניים הבולטים הנשמעים בתקשורת אינם מזדעזעים מהריגתם של ילדים חפים מפשע.

אנו זקוקים לתהליך של "נחמה" ולמנהיגות רוחנית שתוכל, בדומה לרבי עקיבא, להתבונן "אחרת" במציאות, להתנחם ולנחם ולזרוע תקוה, אהבה ונחמה במקום שנאה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

קוראים מגיבים

ברצוני להתייחס למאמרה של רותי לזר שהופיע בעלון "שבת שלום" פרשת בלק.

בעוד שמצאתי בו עניין רב, מסקנותיו הרואות בבלעם את גיבור הסיפור וצדיק ממדרגה ראשונה נראות בעיני מרחיקות לכת.

התפתחות באישיותו של בלעם לאורך הפרשה מבוססת היטב (נראה לי שתפיסה דומה נמצאת בפירוש הרשר"ה), אך שתי נקודות דורשות לפחות עיון נוסף:

א) המדרשים והפירושים הרואים בבלעם רשע מפני עצם הליכתו בתחילת הסיפור מעוגנים חזק בפשט התורה, ואפשר לסכמם באמרה (המובאת גם ברש"י): בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו

ב) ובעיקר, אפילו נניח שההתפתחות חלה בבלעם לאחר מכן, ושרק אחרי התגלות אלוקית אמיתית יושרו יוצא לאור, איך זה מסתדר עם עצת נשות מדין שבלעם נותן? הכותבת מזמינה אותנו מפורשות "להתעלם מההקשר המקראי הכורך את חטאי ההיצמדות לבעל פעור לקללת בלעם", אבל זו דווקא הקושיה: אפשר "להשתחרר" מהמדרש כדי לסקור את הפשט מנקודת מבט אחר, אבל התעלמות מהמובא בתורה עצמה דווקא סותרת את המגמה לפשט!

תירוץ שתי הקושיות הנ"ל נראה בעיני תנאי הכרחי לביסוס העמדה המוצגת במאמר ולזה הייתי מזמין את הכותבת.

יודגש שבאופן כללי הלקח המורה על החשיבות שביכולת להסתכל בעצמנו במשקפיים של אחרים, מקובל על הדעת: הדיון כאן הוא על הזיקה של סוגיה זו לפרשת בלק.

מיכאל בן משה אסקולי

 

רותי לזר מעירה:

דבריי אינם אלא מעין מדרש, ואין בהם בכדי להשיב על כל הקשיים שמעוררת פרשת בלק ובלעם. בהצעתי לראות את כוחו של בלעם כמי שהצליח לשנות את נקודת המבט הראשונית שלו, לא הצגתי אותו כצדיק, אלא כמי שלמרות היותו מסומן כאויב, יש מה ללמוד ממנו. אכן, הבלטת כוחות הרוח של בלעם, מקשָה על מי שמבקש להדגיש את חסרונותיו, אך מצד שני גם הצגתו של בלעם כרשע גמור וההתעלמות מכוחותיו אינה מתיישבת כלל עם העובדה שהמקרא בחר לשים בפיו את שבחיו של עם ישראל, אותם שבחים שאנו מרבים לצטט. אני מבקשת להבחין בין "רשע" ל"אויב", בלעם התייצב במפורש לצד אויבינו, וסייע להם בכך שחשף נקודת חולשה בעם ישראל, ובכך גרם להם להיות האויבים הגדולים ביותר של עצמם. חשיפת חולשות היריב וניצולם לרעתו הם אכן חוכמתו של מי שמצליח להימנע מעימות ישיר. אינני בטוחה שרשעות היא הגדרה נכונה לאסטרטגיה כזאת. האם לוּ היה בלעם מצליח חלילה לגרום לניצחון צבאי של מואב על ישראל, היה עוונו נסלח יותר?!