תפילה למען שלום בית

אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו,
מלך שהשלום שלו,

ברך את בניך, אוהבי עמם וארצם,
מהם אומרים עת לנטוע, מהם עת לעקור,
מהם אומרים עת לבנות, מהם עת לסתור
ומרבים מחלוקת לשם שמים

אלוקי הרוחות לכל בשר,

אנא, ישר את לבם לאהוב זה את זה ולשמוע זה את דברי זה באהבה,
למען ישכילו להבין שאחת דבר אלהים שתים זו שמענו
ולמען לא יפגעו זה בזה חס ושלום, ולא יפגעו במשרתי העם בכוחות הבטחון, בין פגיעה בגוף ובממון, בין פגיעה ברוח.
ואתה השרה בלב קציני העם ומשרתיו מידת החסד, הרחמים והשלום ותמנע כל תקלה על ידם.

יהי רצון מלפניך ה' שנהיה כולנו אוהבי שמך, מכבדים את הבריות ומצפים לישועה.
עת זעקה היא לנו, ומצרותינו תושיענו,
שלח מהרה מבשר לקרב רחוקים ולהסיר שנאה מלבבנו, למען ישכון עמך לבטח בארצו.

שים שלום טובה וברכה עלינו, על כל ישראל עמך ועל העולם אשר יצרת בחסדך, למען יתקיים במהרה בימינו הכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד",

ונאמר אמן

תפילה זו חוברה ע"י מרדכי גילה, חבר קיבוץ לביא בי"ז תמוז תשס"ה ונשלחה אלינו.

מכיוון שהיא מבטאת את רצוננו לנהל את המחלוקות העמוקות הקיימות בתוכנו מתוך כבוד הדדי ומתוך שמירה קפדנית על החוק ועל הימנעות מכל סוג של אלימות או פגיעה, חשבנו לנכון לפרסמה בשבת זו.

 

 

"ואתחנן אל ה'"

אשרת שהם

"אמר ר' יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן - שיעה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול ופילול, ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים" (מדרש רבא)

שתי דמויות יחידות במקרא נזכרות כמי שהשתמשו בלשון תחנונים; משה - בפרשתנו, ויוסף בתאור מפי אחיו בבראשית פרק מ"ב: "ויאמרו איש אל אחיו, אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה הצרה הזאת..."

מעניין כי שני תאורי התחנונים, הן של יוסף והן של משה אינם באים בזמן אמת, ומחפים על שתיקה רועמת של המקרא.

כך לגבי משה - שותק המקרא בתאורו את הודעת ה' כי לא יכנס לארץ בפרשת חקת "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם... וישלח משה מלאכים..." (במדבר כ').

ולגבי יוסף בפרשת וישב "ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כותנתו את כותנת הפסים אשר עליו ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין מים וישבו לאכול...וימשכו את יוסף וימכרו אותו לישמעאלים..." (בראשית ל"ח).

תיאור התחנונים בדיעבד, של משה כלפי ה' ושל יוסף כלפי אחיו באים להשלים שתיקה רועמת, בלתי מוסברת וקשה ביותר של הכתוב. שהרי, ברור שיוסף ניהל גם ניהל דו שיח כלשהו עם אחיו עמם גדל, אך ברור שתהה על מעשיהם וניסה להניאם, לשכנעם ולדבר על ליבם. כך גם ברור שמשה אשר לא כיחד להתווכח עם ה' בעניינים רבים, לא קיבל את גזירת ה' המונעת ממנו להיכנס לארץ.

דומה שאין מקריות בעובדה שלשון ייחודית זו, לשון התחנונים, מתייחסת דווקא למשה וליוסף. לבד מהעובדה שיוסף במכירתו לישמעאלים מתחיל למעשה את גלות מצרים, ומשה בעמדו בעבר הירדן על סיפה של ארץ ישראל מסיים את גלות מצרים, הרי שהמדובר בדמויות בעלות מאפיינים דומים ומעניינים.

הן יוסף והן משה נולדו בביתם, אך גדלו, בשנים המשמעותיות, שנות הבגרות, בבית זר, בבית מלך מצרים, הרחק ממשפחתם ומעמם.

אישיותם התעצבה סביב תחושת הזרות, אי השייכות, והניכור.

משה ויוסף נטמעו היטב בחברה המצרית, באצולת מצרים, והן משה והן יוסף מתנכרים בשלב זה או אחר לעמם ולמוצאם - יוסף מתנכר לאחיו, ואף לא מחפש את משפחתו במשך שנים לאחר שעלה לגדולה, ומשה - גדל בבית פרעה במצרים המנצלת, המעבידה בפרך את אחיו, משבגר אמנם מגיב לעוול בהריגתו את המצרי, אולם בורח הרחק למדיין, רחוק מצרות אחיו.

ושניהם, יוסף ומשה, בסופו של דבר נושאים בתפקיד קריטי בעל אחריות אישית רבה לגורל עמם.

מעניין כי הדמות היחידה הנוספת בתנ"ך שגם כן משתמש הכתוב לגביה בלשון תחנונים היא אסתר, המתחננת בפני אחשורוש. הנסיבות הן שונות, אולם, לדעתי, אין מקריות בשימוש בלשון זו דווקא ביחס לאסתר - אשר גם היא גדלה בשנים המעצבות בבית מלך זר, בילתה שנים אלו בזרות, מואשמת בהתנכרות לעמה ולמולדתה, וגם היא בסופו של גבר נשאה באחריות משמעותית ואישית לגורל עמה.

נראה כי תחושת הבדידות הקשה, ההתנכרות, אולי תחושת הנבגדות והזרות בשנים המעצבות של אישיותם של דמויות אלו הם תחושות שמביאות את האדם - לתחנונים, לשימוש בשיח האישי הנוקב כתפילה. דו שיח בין יחיד לשומעו, עם מלא הרגש, בעצמה, בקשת רחמים, אולי אפילו דרישת רחמים, שיח אינטימי נוקב שמשמעותו הפנימית 'אל תתנכר לי', 'איני יכול יותר לשאת ניכור'.

זו אולי גם הסיבה שתחינות אלו לא מתוארות בזמן אמת, שכן, עצמת התחנונים, עצמת הרגשות שבתחנונים אינן יכולות לקבל תיאור מיידי כחלק אינהרנטי מהארוע עצמו, אלא ניתן לתאר אותן רק בדיעבד.

מבין שלושת המתחננים האמורים לעיל, רק תחינתו של משה מופנית כלפי שמיא, במלוא עצמת הרגשות, ועל אף שתחינתו זו לא נענתה, יש לקוות שתפילות ותחנונים הבאים מהלב, יענו.

"תבוא לפניך שועת חינון, תהי נא אזנך קשבת תחנון..." (מתוך סליחות ליום ראשון)

אשרת שהם היא חברת קהילת פלך בירושלים ופרקליטה פלילית בפרקליטות מחוז ירושלים.

 

 

"ועשית הישר והטוב"

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" - מפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך פירוש "העמק דבר" על התורה לרנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

 

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צוותה התורה, הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב' ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

 (רבינו בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

 

לכאורה, גם האזהרה "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שמוסיפה התורה מלבד כל הדינים - מיותרת היא, כי הרי כל הדינים מכוונים למטרה זו, להראות לאדם את הדרך הישרה. אולם, באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים, ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב"... כי היהדות אינה מסתפקת בהגבלת המעשה הרע שבפועל בלבד, כי אם שואפת היא לעקור גם את הרע שבכוח משורשו מתוך נפש האדם, ומשום כך יש אזהרות מיוחדות לדברים שבלב.

(מתוך דבריו של "האדמו"ר החלוץ" רבי ישעיהו שפירא ז"ל, ע"פ נחמה ליבוביץ')

 

סכנת 'עבודה זרה' גדולה יותר אצל תלמידי חכמים

...שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחוקים ובמשפטים בייחוד, "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהתלמיד חכם היה עלול לבוא גם להשחתת עבודה זרה יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים עבודה זרה ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כפי שנאמר בפרק חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" (איכה א, ט), וביארנו להלן (כח, נט) בשם המדרש שהכוונה בתלמידי חכמים שלט היצר הרע ביותר, והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפוך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה.

 ("העמק דבר" לנצי"ב דברים ד, יד)

 

ט"ו באב - יום של שוויון, פיוס ותיקון

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו.

(משנה תענית ד, ח)

 

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים. בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות.

אלא, חמישה עשר באב מאי היא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה... אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

(בבלי תענית ל ע" ב)

 

 

קוראים מגיבים 

תגובה למאמרו של דר' רונן אחיטוב "על הקדושה שבקנאות" - גליון 404

 

ד"ר אחיטוב מזכיר במאמר הנ"ל גם 'מעשי קנאות אקטואליים, כמו מעשי הנבלה של גולדשטיין ושל עמיר'. נדמה שיהיה עלינו להבדיל בין קנאות להתנקמות: מעשיו של גולדשטיין אינו קנאות אלא אולי התנקמות; או ייאוש; או רוגז וכעס במישור אישי, לשום מטרה עליונה.בעניין עמיר, מה היה המניע האמיתי שלו? האם הוא חשב את עצמו ככלי בידי השמים ושיהיה עליו לבלום תהליך [אוסלו] שעלול לסכן את מדינת ישראל? ואפילו אם-כן, האם היה רצח רבין רה"מ דאז אמנם המעשה הנחוץ והנכון למטרה זו?
להבדיל מן הנ"ל, פינחס ודאי ידע את דבר ה' למשה "קח את-כל-ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש..."; והתורה מדגישה "וירא פינחס... ויקם...". כלומר פינחס לא קם סתם, ולא התנקם; אלא הוא ראה באופן ברור את המצב; את המגפה; את הסכנה שישראל היה עלול ליפול בה; ואת חוסר הענות מצידי שופטי ישראל לפקודתו של משה "הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (25:5). גם יהודה המכבי ראה את המצב ואת הסכנה הגדולה - ופעל בהתאם. המסכנה היא שאין די בהתרגשות ו/או בראות חלקית בלבד של המצב כדי לפעול בקנאות אמיתית ומתקבלת על-ידי הקדוש ברוך הוא.

אשר אדר

 

ודר'' רונן אחיטוב, כותב המאמר מגיב

נראה שאין לי ויכוח עם דר' אדר על הערכת מעשיהם של אנשים שונים, ודווקא לכן יש בסיס לדיון.

השאלה שנדונה במאמר אינה כיצד עלינו, במבט לאחור, לשפוט מעשה [קנאות או התנקמות] זה או אחר, אלא כיצד עלינו להעריך את המוטיבציה ואת ההנעה שלנו עצמנו. לפסול מי שאינו נוהג לפי השקפתנו - בכך אין רבותא, ולא פעם יש אפילו טעם לפגם. השאלה אם יכולים אנו בכנות להגדיר קריטריונים אובייקטיביים, שיסמנו מראש פעולות קנאות "רעות" לעומת המוצדקות. טענתי היתה שאין קריטריונים כאלה. וכי יכול אדם לדעת מראש אם התמונה המצטיירת לעיניו היא התמונה השלמה או שהיא צרה וחלקית? והלוא "רק על עצמי לספר ידעתי"!

נסה לשער כיצד הגיבו על מרד החשמונאים המוני העם. אין ספק שרבים מהם האשימו את החשמונאים בצרות אופק, בחוסר סובלנות ובלקיחת סיכונים מיותרים. למרות זאת חוגגים אנו את חג החנוכה עד ימינו ושרים שירי תהילה לה' שעשה ניסים לאבותינו. ההערכה של מעשי החשמונאים כמוצדקים היא מפרספקטיבה היסטורית מאוחרת, ובימיהם לא היו הדברים ברורים כלל ועיקר.

כפי שכתבתי במאמר, אין לי מסקנה נחרצת, וצר לי לאכזב כל מי שמחפש דרכים מוארות ובטוחות. עלינו לדעת שכל מעשה צופן סיכונים וסיכויים, ובדרך כלל אין בידינו לדעת מראש היצלח או יביא לאסון.