אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ.

לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשׁוֹם

 וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי. (דברים פרק ד, מא, מב)

 

 

גם החשוד ברצח זכאי ליחס הוגן ולדין צדק.

'אז יבדיל משה שלש ערים מזרחה שמש' - מהו מזרחה שמש?

אמר ר' יוסי ברבי חנינא - אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעוון הרציחה, כשם שהשמש הזה מאיר לעולם.

דבר אחר: 'לנוס שמה רוצח' - רבנן אמרין: למה הדבר דומה? לחרש שהיה עושה איקונין של מלך, מתוך שהוא עושה בה נשברה לתוך ידיו. אמר המלך: אלו בטובתו (בכוונה) שיברה היה נהרג, עכשיו ששיברה שלא בטובתו יטרד למטלין (לגלות ולטלטול), כך גזר הקב"ה 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' אבל מי שהורג נפש בשגגה שלא בטובתו, גולה ממקומו, שנאמר 'ונס אל אחת הערים האל וחי' - אמר הקב"ה: בעולם הזה על ידי שהיה יצר הרע מצוי, היו הורגים אלו את אלו ומתים, אבל לעתיד לבא, אני עוקר יצר הרע מכם ואין מיתה בעולם (ישעיה כה) 'בלע המות לנצח'

(דברים רבה פרשה ב)

 

 

תחנוניו של משה וניחומי ישעיהו

פנחס לייזר

הכמיהה החזקה של משה רבנו להביא את מפעל יציאת מצרים לסיומו ולראות את בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, ניתנת להשוואה לרצונם של הורים לרוות קצת "נחת" מהילדים אִתָּם לעתים היה קשה בצעירותם ובעת התבגרותם. גם למשה, לעתים, לא קל היה לשאת את משא העם "קשה העורף" שברובו לא הכיר תודה למשה. תחושות אלו של משה מוצאות את ביטוין לרוב בתורה עצמה ובמדרשים רבים ("איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וכו…”).

גם כמיהתו של משה לארץ ישראל, רצונו להיכנס אליה, חי או מת, הפכה למקור השראה לספרות העברית לדורותיה, החל מספרות חז"ל עד לרחל המשוררת שהפכה את "איש ונבו לו" (בשירה "מנגד") למטאפורה אוניברסלית של חלומות ושאיפות כמעט ממומשים, בבחינת "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבא".

אחד הביטויים החזקים לפער בין רצונו העז של משה להיכנס לארץ בכל מחיר לבין סופיותה המוחלטת והאכזרית של הגזרה, נמצא במדרש הלכה ספרי: (פרשת האזינו פיסקה שמא)

כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא: נאמר כאן "ושמה לא תבוא" ונאמר להלן "ושמה לא תעבור" (דברים ל"ד) אי אפשר לומר ושמה לא תעבור, שהרי כבר נאמר ושמה לא תבוא, ואי אפשר לומר ושמה לא תבוא, שהרי כבר נאמר ושמה לא תעבור ומה תלמוד לומר ושמה לא תבוא, ושמה לא תעבור? אמר משה לפני הקב"ה: אם איני נכנס בה מלך, אכנס בה הדיוט, ואם איני נכנס בה חי, אכנס בה מת. אמר לו הקב"ה: "ושמה לא תבוא" "ושמה לא תעבור", לא מלך ולא הדיוט, ולא חי ולא מת.

הדרמה האדירה הזאת בעלת עצמה רגשית מוצאת את ביטוייה בפרשתנו בשישה פסוקים כמעט לאקוניים, הפותחים את פרשתנו, כאשר המילים המבטאות את הפער בין הכמיהה לאכזבה הן: "ואתחנן" לעומת "ולא שמע אלי".

האם ניתן להעלות על הדעת סטירת-לחי גדולה מזו? משה רבנו, גדול הנביאים, שלא קם כמותו בכל הדורות מתפלל, מתחנן, ומקבל תשובה שלילית מאת הקב"ה? וזאת כאשר מקורותינו מלאים סיפורים על נביאים או צדיקים אחרים שתפילתם נענית בכל מיני הזדמנויות?!

נימוקים שונים הובאו כדי להסביר את העובדה שנבצר ממשה להיכנס לארץ ישראל, גם בתורה וגם בספרות חז"ל. כאשר משה מתאר את הסיפור לפני בני ישראל (ג, כ"ו), הוא אומר: "ויתעבר ה' בי למענכם" ורומז אולי לפרשת מי מריבה, בה משה הגיב בכעס (עברה) והכה בסלע, ומשה ממשיך לכעוס (להתעבר-מעניין הקשר ל"האנוכי הריתי את העם הזה?") על העם שבגללו נמנע ממנו לעבור את הירדן. משה אינו מבין מהו החטא האיום והנורא שבגללו נענש בעונש כה כבד. גם אנחנו לא מבינים עד הסוף, והסיבות השונות שהובאו על-ידי הפרשנים רק מחזקים את אי הבהירות בנושא זה. דבר אחד ברור: משה מתחנן והקב"ה לא נעתר לבקשתו.

יתכן שבחשבונו של הקב"ה כך נגזר, ואולי ניתן להבין את הדברים בפרספקטיבה היסטוריוסופית ברוח הדברים המובאים בילקוט שמעוני: (במדבר פרק כ, סימן תשסד)

אמר ליה הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ? משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן, בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, אמר לו המלך: למה? אם אתה נכנס, יאמרו הבריות [שאתה השבית הצאן]. אף כך אמר הקב"ה למשה: שבחך הוא שהוצאת שישים ריבוא ממצרים וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר? עכשיו יאמרו אין לדור המדבר חלק לעולם הבא אלא, שכב בצדן ותבא עמהן, שנאמר "ויתא ראשי עם", לכך כתיב לא תביאו את הקהל הזה, שיצאו עמך.

מנהיגו של דור שאינו בשל לכניסה לארץ, אינו יכול לנטוש אותו. גורלו של משה קשור לגורלו של דור המדבר והוא אינו יכול להינתק ממנו.

משה, אם-כך, סיים - זמנית, לדברי המדרש - את תפקידו כאשר הגיע העם לקצה המדבר, וזכה רק לראות את הארץ "מנגד".

מאז, עבר העם תלאות רבות, ראה את ארץ ישראל בתפארתה ובחורבנה, את הבית הרוס ונבנה, גלה מארצו וחזר אליה. דורות רבים חוו את חווייתו של משה שראה את הארץ מנגד, אך לא זכה להיכנס אליה. אחרים לא זכו אף לכך, אלא הסתפקו בתפילה ובכמיהה, למרות הגלות הקשה בתוכה חיו. קיימת אם-כך בסיפורו של עם ובחווייתו האישית של האדם מחזוריות בין תחושות של ייאוש לבין תחושות של תקווה.

בפסוק הראשון בהפטרת השבוע, קורא הנביא לנחמה ואומר: "נחמו, נחמו עמי, יאמר אלוהיכם"

פרשנינו הקדמונים ייחסו נבואה זו לעתיד לבא:

ולפי דעתי, הכל על גלותינו רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל ,לזכר כי כורש ששלח הגולה ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד, כאשר אפשר. (אבן עזרא ישעיה פרק מ פסוק א)

ודע כי נחמו נחמו- כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח. (רד"ק ישעיה פרק מ פסוק א)

נחמו נחמו- חוזר על נבואותיו העתידות לפי שמכאן ועד סוף הספר דברי נחמו, הפסיק פרשה זו בינם לבין הפורענות. נחמו אתם נביאי , נחמו את עמי. (רש"י ישעיה מ , א)

חז"ל במדרש אף תיארו מצב בו מתקשה העם להתנחם, מרוב תלאות ותחושות ייאוש הקשורות לאשמה, והמדרש (המובא כאן בקיצור) מספר על ניסיונות שונים של נביאים לנחם את ישראל וסירובו של העם להתנחם.

"נחמו נחמו עמי" אמר להם הקב"ה לנביאים: לכו נחמו את ירושלים. כיון שבאו אצלה, אמרה להם: וכי לא אזני מלאות מתוכחות שהוכחתוני ועכשיו אתם באים לנחמני?"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי" (ירמיה ח', כ) וירמיה מקונן ברוח הקדש "בכו תבכה בלילה" מי בכה? ישראל בכה, ויש אומרים ירמיה בכה... חזרו הנביאים לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, אינה מקבלת ממנו תנחומים אמר להם הקב"ה: אני ואתם נלכה לנחמה הדא הוא דכתיב - כמו שכתוב -"נחמו נחמו עמי" נחמוה עמי, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה ראשונים, נחמוה אחרונים. (מדרש זוטא איכה נוסח ב פרשה א)

התהליך המחזורי שתחילתו בכמיהה, בשאיפה ולעתים בכיסופים למציאות של גאולה, של עולם טוב יותר, שלא זוכים לראותו, למרות שמציאות זו נראית לנו ממש "מנגד", ורק משהו קטן מפריד בינינו לבינה, ומסתיים, בפרספקטיבה של דורות ובהסתכלות לאחור באיזושהי השלמה - למרות הקושי - עם החמצתן של הזדמנויות של גאולה ועם קריסתן של אשליות, המלווה בתקווה בלתי נלאית לעולם טוב יותר, שאולי לא נזכה לראותו באופן מושלם, הוא אולי תהליך הבשלתו ההכרחי של העם, ואולי של כל אדם. תחילתו ב"תחנוניו" של משה שאינם נענים בחיוב, וסיומו ב"נחמתו" של ישעיהו הפותחת פתח של תקווה בעולם שאיננו נגאל.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג

 

"ועשית הישר והטוב"

ספר בראשית נקרא בפי הנביאים "ספר הישר"-   מפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם, יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר "תמות נפשי מות ישרים" אנשי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. מפני שנאת חינם שבלבם חשדו את מי שראו נוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לשפיכות דמים ולכל הרעות בעולם עד שחרב הבית, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך פירוש "העמק דבר" על התורה לרנצי"ב מוולוזין, פתיחה לספר בראשית)

 

ואחר שהזכיר שישמור שלשה חלקי המצות האלו (משפטים, עדות וחוקים) ושלא ינסה להקב"ה באחד מהם, הזהיר על הפשרה כפי המדרש אף במה שלא צוותה התורה, הוא שאמר 'ועשית הישר והטוב' ומפני שהיא סיבת השלום, קרא אותה הישר והטוב בעיני ה'.

(רבינו בחיי דברים פרק ו פסוק יז)

"נחמו נחמו עמי" ; הבטחה מותנית או אתגר רוחני?

...פרק ההפטרה (של שבת נחמו) נקטע בפסוק כ"ו, וארבעה פסוקי הסיום מושמטים ולא נאמרים, פן יפגמו חלילה בתחושה הנעימה המוקרנת בפסוקי הנחמה והייעוד שלפניהם, שהנפש האנושית חומדתם ונוטה להשתעשע בהם.

מדברי הנביא עולה כי נחמה וייעודי גאולה אינם בגדר מציאות נתונה או אירוע שעתיד להתרחש, אלא מדובר במגמה ותכלית אליהן יש לחתור, וזו למעשה משמעות כל הנבואות הצפונות בקרבן הבטחות.

עיון מדוקדק וללא דעה מוקדמת בייעודי הגאולה ושיבת ציון, שהם למעשה תוכנן ועיקרן של נבואות "שבעה דנחמתא", יגלה להפתעתנו את משמעותן האמיתית, בהיותן משולבות וכרוכות תמיד בהצגת דרישות, ואלמלא כן היו כאלה, היו הן חסרות כל משמעות דתית, וניתן היה להתייחס אליהן כאל מעשי האוראקל, מגידי העתידות והמנחשים של עובדי האלילים, שיו קיימים מאז ימות-עולם ועד היום הזה.

בניגוד לאחת מסברות חז"ל האומרת כי רק נבואות פורענות יש והן אינן מתקיימות בגלל חזרה בתשובה שיש בכוחה לבטל את הגזירה, ידועה העובדה ממנה נוטים אנו להתעלם, שמוצאים אנו לא מעט נבואות נחמה שלא התקיימו כלל, וגם בנושא זה קיימים דברים נמרצים בספרות התלמודית, במדרשים ובאגדות, כגון על אותן נחמות גדולות שייעד ירמיהו לאפרים ולעשרת השבטים, ולרחל אמנו המבשרת על בניה העתידים לשוב, אולם אף על פי כן כולנו יודעים שהבנים לא שבו, ומלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם חרף כל הנבואות.

כיוצא בזה ניבא עמוס כי ישראל גלֹה יגלה מעל אדמתו, ובאותו דור עמד בישראל ירבעם בן יואש, המלך המנצח והכובש האדיר - "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה" (מלכים ב, יד, כה), לרבות ניצחונות וכיבושים אשר לא היו כמותם מעולם, אולם דור אחד לאחר מכן, פסקה מלכות אפרים מלהתקיים.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי שיראל ומועדיו, עמ' 146-147)