וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם

 וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. (שמות ז, יב)

 

קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין. מה בין תנין לנחש?

...התנין הוא נחש גדול מסוכן ביותר, כמו שנאמר 'חמת תנינים יינם', משתמע שחמתו גדול מחמת סתם נחש והנה משה ואהרון עשו כל הניסים באמרי פיהם, כנחש זה שעיקר כוחו בפיו, וכפי הנראה שרוב הניסים נעשו על ידי מטותם של משה ואהרון, ושלא יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר שבכח המטות נעשו כל הניסים ואולי יטעו לומר שיש צד כישוף במטותם, על כן נהפכו לנחשים, לומר כמו הנחש נושך בלא לחש בפיו, כך משה ואהרון כוחם בפיהם והמטות פעלו כל אותן הפעולות בכוח אמרי פיהם שלהם, כי הצדיק גוזר אומר ייקם לו... ולפי שכנגד ישראל לא רצה ה' שיהיה חמת תנינים מטהו ומטהו של משה כולל ההנהגה בין לישראל בין לפרעה, על כן נהפך לנחש, אבל מטהו של אהרון שפעל כנגד פרעה לבד, נהפך לתנין, כדי לבטל כוחו של פרעה שנמשל לתנים כאמור.

(כלי יקר שמות ז, ט)

 

אנו מוצאים בתנ"ך, בכל מקום, מכשפים בשירותם של של מושלים קדומים. ככה ירתמו בימינו את מדעי הטבע לצורכי המדינה. ולו ביקשו גם כיום לגייס את מדעי הטבע למציאת פתרונות לבעיות נכבדות, כגון כיצד יוכל האדם למלא את כל תאוותיו, מבלי לחשוש לתוצאות הורסות-בריאות - לא היה זה כי אם ניצול לרעה של שלטון האדם בטבע, וכמוהו כהשקפת היסוד של הכישוף.

(הרש"ר הירש שמות ז, יא)

 

 

דבר תורה זה מוקדש

לאבי מורי חיים ברמנט ז"ל,

ביום השנה השמיני לפטירתו

סופר ועתונאי

שלחם למען צדק ושלום בין מדינת ישראל לשכנותיה.

דטרמיניזם, אחריות קולקטיבית ואחריות אישית.

עזריאל ברמנט

הכל צפוי והרשות נתונה,

ובטוב העולם נדון

והכל לפי רוב המעשה (אבות ג, טו).

משנה זו נוגעת בנושא חשוב מאד בפרשתנו, וזו לשון התורה:

וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ז, ג).

פרשני המקרא בדורות שונים התקשו להתמודד עם "הכבדת לב פרעה".

מחד גיסא, ידוע לנו שניתנה חופש בחירה לאדם ומאידך גיסא, פסוק זה מפרשתנו ועוד פסוקים אחרים מצביעים על כך שלפרעה לא ניתנה האפשרות לחזור בתשובה ולתת לבני ישראל לצאת ממצרים.

דבר זה מעלה את השאלה הבאה: אם יש לאדם בחירה חופשית, למה נענש פרעה, כאשר זו ניטלה ממנו?

הרמב"ם (הלכות תשובה ה, ב) מתמודד עם שאלה זו, וזו לשונו:

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם, או סכל, או רחמן, או אכזרי, או כילי, או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

נחמה ליבוביץ מציעה התמודדות מעניינת עם סוגיה זו.

מלכתחילה, האדם יכול לבחור בכל דרך שירצה. אמנם, כאשר האדם בחר לעשות את הרע ודבק בדרכו, יקשה עליו לשנות את התנהגותו ולהיטיב את דרכיו. האל אינו מונע מהאדם להיטיב את דרכיו, אך דבקות בדרך רעה שמה מכשולים על האפשרות לחזור בתשובה. ככל שהאדם ירבה לחטוא, תהיה הדרך חזרה קשה יותר.

ואם נחזור לדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ו, ה):

...שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאווה להן ורודף אותם, והוא מה שאמרו רז"ל 'בא לטהר מסייעין אותו' - כלומר, ימצא עצמו נעזר על הדבר...

גם ריש לקיש (בבלי שבת קד, ע"א) מיטיב להאיר את עינינו בסוגיה זו, בדרשתו על פסוק במשלי (ג, לד), וזו לשון התלמוד:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג) 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'? בא ליטמא - פותחין לו, בא ליטהר - מסייעים אותו.

בהתאם לדברי חז"ל, למעשים טובים יש דינמיקה חיובית עצמאית, כאשר מתווספת אליה השראה אלוקית וסיוע מן השמים. לצדיקים ניתן סיוע אלוקי; לעומתם, לרשעים ניתנת לכל היותר עזרה בהסרת מכשולים המונעים מהם לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכיהם. מעשים רעים יוצרים דינמיקה שלילית, המצמצמת את האפשרות לתשובה.

בספרו "מסורת בתקופה לא-מסורתית" מתמודד הרב הראשי לאנגליה, פרופ' יהונתן סקס עם שאלה שמעלה הרמב"ם הנוגעת לדיוננו והרלוונטית במיוחד לפרשתנו:

למה נענשו המצרים על שעבוד בני ישראל? הרי כבר הובטח לאברם בברית בין הבתרים על ידי ה': "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"?! אם כך, הרי המצרים קיימו את גזרתו של הקב"ה, ולא היתה להם שליטה על כך?!

הרמב"ם טוען שלקבוצות ולעמים תהיה נטיה לפעול בצורה צפויה מראש ובמישור זה, ניתן להגדיר את ההתרחשויות כנובעות מדטרמיניזם. לכן, בהתאם לתפיסה זו, ניתן היה לצפות שהמצרים, כעם, ישעבדו את בני ישראל. אך דבר זה לא היה מחויב המציאות ברמת הפרט. היו מצרים ידועי שם שהתנגדו באומץ רב לגזרות השלטון.

בת פרעה, למשל, הצילה את משה ממוות, תוך הפרה גסה של מצוות אביה 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'. גם שפרה ופועה, המיילדות ה"עבריות", היו מצריות, לדעתם של פרשנים אחדים וביניהם אברבנאל ושד"ל. גיבורות אלו היו מוכנות להסתכן בהפרת החוקים האכזריים של עמם.

ובלשון הרמב"ם (הלכות תשובה ו, ה):

וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם...

לכן, כמנהיג האומה המצרית, לא ניתן לפטור את פרעה מאחריותו לפשעיו ולהצדיקם על ידי העובדה שנגזר עליו לשעבד את בני ישראל. ברמה האישית, היתה לפרעה האפשרות לבחור בין טוב לרע. הוא בחר ברע, ובעקבות כך לא היתה לו דרך חזרה.

הרמב"ם נוגע בסוגיה רלוונטית מאד לימינו. לעתים, נשמעת הטענה שאנו תוצרים של סביבתנו ולכן אנחנו מופעלים על ידי כוחות שאינם בשליטתנו. טיעון זה הוא בעייתי, מכיוון שהוא משמש מעין הצדקה לכל סטיה מהדרך הנכונה. לעתים, יש נטיה להתייחס בסלחנות להתנהגות אלימה של אנשים או קבוצות, מכיוון שמייחסים אלימות זו להשפעות חברתיות וסביבתיות.

האמת היא, כפי שמבהיר לנו הרמב"ם, שיש לנו בחירה חופשית. כיחידים, יש באפשרותנו להיות אחראים למעשינו, לטוב ולמוטב.

אמנם, לסביבתנו הקרובה יש השפעה מסוימת על החלטותינו ועל סגנון חיינו, אך עלינו להיות אחראים למעשינו ולחיינו ולהכיר בעובדה, שבדומה לפרעה, ניתנה לנו היכולת לבחור בין טוב לרע.

עזריאל ברמנט, בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים, הוא נסח, עורך ומתרגם במשרד החוץ.

 

 

עיתוי הפרסום של חידוש העולם והגילוי ש'לה' הארץ ומלואה' קשור ל"נאקת בני ישראל"

ואם תאמר, מה יום מימים? ומה צורך בידיעה זו - של "ושמי ה' לא נודעתי להם" - עכשיו יותר מבשאר זמנים? על זה אמר: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ, אם-כן יאמרו האומות ליסטים אתם, כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות ז' אומות ולא כהה בהם (שמואל א; ג, יג) ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין - אין דין ואין דיין - כמבואר למעלה (בראשית א ,א) על דברי רבי יצחק. ואם תאמר: הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ ולא עשיתי פרסום על החידוש, על-זה אמר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו" רצונו לומר: שהאבות לא היו צריכין למופתים, כי בלאו הכי היו 'בנים אֵמון בם' ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, על-כן אני צריך לפרסם עכשיו על-ידי המופתים' כי אני ה' מהוה את הכל, ולי כל הארץ ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה שאמר הכתוב: "ונתתי אותה לכם מורשה אני ה" לפי שאני ה מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה על-כן, בידי ליתן אותה לכם מורשה.

(כלי יקר שמות ו , ג)

אל ש"דַי לו" אינו מצריך אותות ומופתים

הרמב"ם , גדול המאמינים בעולמה של היהדות, מפרש אל שדי במובן של "האל שדי לו": האל אשר מהותו היא בו בעצמו, שדי לו במהותו שאינה בפונקציות שהוא ממלא לגבי העולם. כזאת היתה הכרת אלהים של אבותינו, של אברהם יצחק ויעקב, שהאמינו באל שדי. וכבר מעיר מדרש, שאבותינו - שלא כדורו של משה - לא דרשו אותות ומופתים לשם ביסוס אמונתם בה'. אבל עכשיו, כשמשה נשלח להביא את בשורת הגאולה לבני ישראל, שה' לא נודע להם עוד בשם "אל שדי", יש להשתמש בשמות המציינים את פעולות ה' בארץ. דבר זה חוזר להבחנה הגדולה שבין הכרת אלהים מבחינת אלהותו, שהיא האמונה הגדולה והעמוקה, לבין הכרת אלהים מבחינת מה שידוע על פונקציות שמילא בהיסטוריה.

(מתוך 'הערות לפרשיות השבוע' לישעיהו ליבוביץ ז"ל)

 

שיעבוד המשעבדים

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד )

 

אם נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם - זאת מזכיר לנו עד היום "לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו, החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

 

תכליתן של מכות

מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לפיכך דן את המים אשר ביאור.

(משנת רבי אליעזר, יט)

 

שר מכות הביא הקב"ה על מצרים וכולן לא באו עליהן אלא ממה שחישבו עליהן לעשות בהן לישראל, לפי שכל דרכיו אמת, אין מידה רעה יוצאת מלפניו אלא  כל  מידות  טובות יוצאות מלפניו ובשביל מעשיהן המקולקלין של בני אדם מידה רעה יוצאה עליהן ואילו הן: דם צפרדע כינים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות.

(תנא דבי אליהו רבא פרשה ח)

 

'בעבור הראותך את כחי' כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת.

 (ספורנו שמות ט , טז)