וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ח, א-ב)

 

שיעבוד המשעבדים.

למה הביא עליהם צפרדעים? מפני שהיו משעבדין בישראל ואומרים להן הביאו לנו שקצים ורמשים לפיכך הביא עליהן צפרדעים, ובשעה שהיו מוזגין את הכוס היה מתמלא מן הצפרדעים.

 (שמות רבה י , ד )

 

אם נסכם את כל המקומות, בהם התפרעו הצפרדעים ללא יראת כבוד ובאין פחד, יהיו לפנינו כל הדרכים בהם קיפחו האדונים המצרים את חיי עבדיהם העברים. כעבדים לא היה לאבותינו לא בית ולא מקום מפלט למשפחה; שינה נמנעה מעיניהם ולחם מפיהם - זאת מזכיר לנו עד היום "לחם העוני". ובכל המקומות מטיילות להן חיות פחודות אלה, ומלמדות את המצרים הרגשתו של אדם, שאיננו יכול ליהנות מביתו, ממשכבו ומלחמו, החייב לחשוש כל רגע מהתערבות מפריעה ומרגיזה.

(הרש"ר הירש שמות ח, כח)

 

 

"אֵ-ל שֶׁדַי"

אביעד סטולמן

 

אמונת האבות שבספר בראשית, כך דומה, אינטימית ויציבה יותר מזו המוצגת בספר שמות. האבות, גיבורי ספר בראשית האמינו בא-ל ללא צורך בנסים ואילו דמויות ספר שמות, ביססו את אמונתם על נסים ונפלאות. מעניין, כי תופעה זו לא פסחה על אלו שלא היו בני-ברית; בעוד שאבימלך ודמויות אחרות בספר בראשית - הכירו את א-לוהי ישראל, סירב פרעה המצרי שבספר שמות להכיר בא-לוהי העברים ותפקידם של הנסים והמופתים היה בין היתר - לשכנעו בקיומו ובכוחו של ה'.

לו נאמץ את פירושו הדרשני של הרמב"ם לשם 'ש-די', אפשר שהֶפְרֵש זה נרמז כבר בלשון פרשתנו. הרמב"ם מבאר: "'ש-די' נגזר מן די, כלומר להיות מספיק, ...הכוונה בכך שאין הוא זקוק לזולתו לשם מציאות מה שהביא לידי מציאות ולא להמשך קיומו, אלא מציאותו יתעלה מספקת לשם כך" (מורה הנבוכים, א, סד [מהד' שורץ])'.

בשפה פילוסופית מודרנית, היינו מתרגמים את דברי הרמב"ם באומרנו כי השם 'ש-די' מורה על מציאותו המוחלטת, הבלתי-תלויה והבלתי-קונטינגנטית (non-contingent) של הא-ל. בלשון פיוטית נוסח רעיון זה בפסוק הראשון של הפיוט הנפוץ: 'אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא', כלומר - מלכותו של הא-ל אינה תלויה כלל ביצירתו.

נדרוש אפוא: 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם' - אל האבות נראתי בא-ל שד-י, כלומר כא-לוהות מוחלטת ובלתי-אמצעית ולא כא-ל מחולל נסים, כפי שמציין שמי ה' ואילו אליכם, אני נגלה בשמי ה', המסמל את כוחותיי ונפלאותיי.

אמונה זו שבספר שמות הקרינה אף על גיבורו של הספר, משה רבנו, רבן של נביאים, שאינו נמלט מביקורתו הנוקבת של בעל המדרש המשווה את אמונתו לזו של אברהם יצחק ויעקב ודווקא בהקשר לירושת ארץ ישראל:

"וארא אל אברהם [אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם] (שמות ו'). אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה. כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה [כי לך אתננה] (בראשית יג). ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים מרובים, בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק: גור בארץ הזאת [...] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל (שם בראשית כו). בקש מים לשתות ולא מצא, שנאמר: ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק [לאמר לנו המים] (שם בראשית כו) , ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה (שם בראשית כח). בקש לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי, שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה. ואתה, תחלת שליחותי שאלת: מה שמך, ולבסוף אמרת: ומאז באתי אל פרעה [לדבר בשמך הרע לעם הזה] (שמות ה')! ועליהם (=על האבות) נאמר: וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען (שמות ו'). שנשא אותם במה שאמר שיתן להם את הארץ ולא הרהרו אחריו" (שמות רבה (שנאן) פרשה ו ד"ה ו, ד וארא, בבלי סנהדרין קיא ע"א).

התקופה הבתר-מקראית, בה חדלו הנסים (לשכנע את בני האדם), הצמיחה את תחליפו של הנס המקראי בדמות הוכחות מדעיות לקיום הא-ל. תמורה תיאולוגית זו התגלמה אף במהפך סמנטי, כאשר החל המונח 'מופת' לציין שתי משמעויות: נס (miracle) והוכחה (proof) לוגית. פילוסופים יהודיים ושאינם יהודיים, עסקו בפרוייקט המדעי הכביר של ימי הביניים - הוכחת מציאות הא-ל; משהשיגו את מבוקשם, הניחו כי האמונה ניצבה מחדש על קרקע מוצקה.

הלכי מחשבה בעת החדשה, הפריכו את ההוכחות לקיום הא-ל; הפילוסופים הצביעו על חוסר האפשרות להסיק מהסופי על הבלתי-סופי ומהזמני על העל-זמני. בכתביו של רי"ד סולובייצ'יק, ישנה התייחסות לתופעה זאת בכמה מקומות:

"לא נכחד, כי ישנו הבדל מסוים בין מחשבת העבר לזו של ההווה בנוגע לדרישת האל-סופיות דרך המציאות הסופית. בשעה שהפילוסופיה של ימי הביניים וגם זו של ראשית התקופה החדשה ביטאו את דרישת האל-סופיות והנצחיות בצורה אובייקטיבית, ע"י ניסוח מופתים חותכים, לדעתם, בעלי תוקף הגיוני, באה התפיסה החדישה והעיזה לכפור בערכם ההגיוני-אובייקטיבי של המופתים, ...אמרה התפיסה החדשה: אין לנו רשות להשתמש בקטגוריות ילידות מציאות סופית, מותנית וזמנית כדי להוכיח אמיתת מציאות אַל-סופית, מוחלטת ונצחית..." (וביקשתם משם, עמ' 128-127 והשווה איש האמונה, עמ' 31).

ההוכחה הלוגית, כמו ההוכחה הנסית-מקראית, מהווה אלמנט חיצוני לאדם, אשר אינו משפיע עליו לאורך זמן ובאופן אינטימי. מגבלות הנס, נראות בבירור כאשר בוחנים את התנהגותם של בני ישראל במדבר, למשל, כאשר עשו את העגל, שבועות ספורים לאחר שקיבלו את התורה וראו פני שכינה על הר סיני. וכפי שהעיר בשעתו ישעיהו ליבוביץ, דורות רבים (ובמיוחד אלו שהיו רחוקים מעיון פילוסופי), שמעולם לא ראו נסים ונפלאות האמינו בה' בכל מאודם. וכך למרות שלכאורה היעלמותם של הנסים מהחיים הדתיים היוותה בעיה דתית-תיאולוגית - נמצא למפרע כי היא הביאה דווקא לחיזוק האמונה הדתית. באותו אופן ממש, טען הרב סולובייצי'ק, שהעולם המודרני, בו עורערה לגטימיוּת ההוכחות התיאולוגיות, דווקא הביאה לחיזוק האמונה:

"ברם, תפיסה זו באה לעקור ומצאה את עצמה נוטעת; באה להכחיש ומצאה את עצמה מאמינה. כפרה היא ביכולת האדם להסיק בעקיפין על ידי הוכחות, בנות כוח שני של ההיגיון, מן הסופיות על האל-סופיות, מן הזמניות על הנצח ומן הממשיות על הטרנסצנדנטיות. אבל במקום למחות את כל המופתים מספרה, קיימה וקיבלה אותם כחוויות בלתי-אמצעיות שאינן מיוסדות על פעולות ההיקש ההגיוני, כי אם מתבטאות בגילוי והארה פתאומיים... היא ודאית שבוודאיות, אמת שבאמיתות." (שם, עמ' 128).

הפוסטמודרניזם, כמו המודרניזם בשעתו, ודאי מציב סיכונים וקשיים לתפיסה הדתית הקלאסית. ברם, בד בבד עם הסיכונים, הוא מציב גם סיכויים חדשים. ביסוס אמונתנו לאו דווקא על אירועים היסטוריים, דוֹגמוֹת תיאולוגיות שונות ופרשנות מצמצמת ובלתי-מדעית של המקורות שלנו - אלא בעיקר על אמונה בלתי-אמצעית, יאפשר רנסאנס לחיינו הדתיים בדמות אמונתם של האבות - שהאמינו בא-ל ש-די.

אביעד א' סטולמן, תושב גוש-עציון, הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד שבאוניברסיטת בר-אילן.

 

 

"והיה כי תלכון,לא תלכו ריקם" - שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? - אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

 (מתוך: מאמר של בנו יעקב, מובא בתרגום בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות עמ' 134)

 

כמה יצאו ממצרים וכמה נכנסו לארץ?

"וחמשים עלו בני ישראל" - אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים, ויש אומרים אחד מחמש מאות, רבי נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמשת אלפים, ואימתי מתו? בימי האפלה שהיו קוברין ישראל מתיהן ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן.

 (תנחומא פרשת בשלח סימן א)

 

רב סימאי אומר: נאמר (שמות ו') 'ולקחתי אתכם לי לעם' ונאמר 'והבאתי אתכם', מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ - שנים מששים ריבוא אף יציאתן ממצרים - שנים מששים ריבוא. אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנאמר (הושע ב') וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים.

(בבלי סנהדרין קיא ע"א)

 

כוונת המאמר הזה המופלג הוא, כי כל האותות והמופתים ושפטים גדולים אשר עשה למצרים בי' המכות ובקריעת ים סוף, שווה בשביל שיבואו שנים משישים ריבוא אל המטרה האלוקית ...כי הנפלאות עשה לכולם ולהביט וליקח לקח מזה מוסר צדק ואמונה טהורה זה רק ליחידים מהכלל.

("משך חכמה" שמות ו, ז)

 

דברים אלה מהווים חומר למחשבה עמוקה מאד. הרב [בעל משך חכמה] מרחיב על כך את הדיבור ומוצא בכך משהו סמלי לגבי הכרת אלוהים וגורל האדם הקשור בהכרה זו לדורות...

לדברים אלה ערך רב מאד להבנת נושא הנבואה בישראל, במשך אותם דורות רבים של ההיסטוריה המקראית, בה עמדו לישראל שליחי ה' אשר שכינה דיברה מגרונם, אולם דבריהם לא נשמעו כי אם על ידי בודדים ויחידים בכל דור ודור, ומדברי הרב יש להבין כי אמיתת הכרת אלוהים, איננה מותנית כלל בריבוי מספר הזוכים להגיע אליה, ומספיק אם הם יחיד סגולה בודדים כגון שניים מתוך שש מאות אלף.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 214)

 

"וידעתם כי אני ה' אלוהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"

הפלא היותר גדול שיגיע אדם שהיה תחת סבלות בחומר ובלבנים מתעלה כל כך, עד שהגיע לדעת ה'. וזהו דבר המגיד וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח, פירוש: אות הוא שהוא משובח ומשום כך מרגיש יותר.

(העמק דבר שמות ו,ז)

 

...על-ידי הליכתם במדבר. רק במדבר יאמצו אל לבם מפרי ניסיונם ויכירו, כי לא פעם אחת בלבד גאלם ה' ממצרים, אלא תמיד יהיה להם לאלוהים; בהווה ובכל עיתות העתיד יגן עליהם, לבל יכריעום סבלות מצרים, "ומתחתם" יוציאם. מעולם לא שבנו להיות לעבדים, לעולם בל נהיה עוד לגרים, ואילו "סבלות" יהיה עלינו לשאת, כל עוד בני אדם הננו.

(הרש"ר הירש שם, שם)