...וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו

 וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם.

וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר

 וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר

 וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות ז, כ-כא)

 

 

"אמֹר אל אהרֹן... קח מטך ויהיו דם": 'אמור אל אהרן' - לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן.

(רש"י שמות ז , יט)

 

ויהי הדם בכל ארץ מצרים - זו היתה מכת רעב שהיא אחת מארבעת משפטי ה' הרעים, שבהפוך ה' היאור לדם נבאש לא יצלח לכל ואין לחם ואין מים, כי אין הארץ שותה ממטר השמים, ואי אפשר למדינה להתקיים בלי מים, ובאה מכה זו להכלים פרעה על מלכותו ועל גזירותיו שגזר על כל הבן הילוד, כלומר: אתה ערבת דם נקיים במי יאורך ואני אהפוך מימיך לדם, אתה חשבת להמעיט זרע ישראל שפרו ורבו כדגים, ואני אגזור על הדגה שתמות, אתה מאסת בבני ישראל, שנאמר 'ויקוצו מפני בני ישראל', אתה תמאס ביאורך מחמד עיניך המשקה את כל ארצך, כי יבאשו מימיו.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שמות ז, כא)

 

 

חופש הבחירה והאמונה - הארץ כמתנת הירושה

שלמה פוקס

בקריאת הפרשה תמהים אנו מדוע הכביד ה' את לב פרעה ומנע ממנו את חופש הבחירה וכיצד נסביר את העובדה שפרעה אינו משתכנע לשלֵח את עם ישראל ממצרים עד למכת בכורות.

עיון בסיפור יציאת מצרים מראה שפרעה אינו לבד בקשיות עורפו, פרשת שמות מצביעה על העובדה שגם משה אינו מאמין, למרות התגלות ה' בסנה; האם גם אף הוא מקשה את ליבו? וכפי שנראה בהמשך, אף העם אינו מקשיב ואינו מאמין שיגָאֵל.

הפרשה הקודמת נחתמת בדברי משה:

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות פרק ה', כב' - כג').

דברי משה אלו מהווים המשך לביקורתו כלפי ה', לאחר שבהתגלות הסנה אמר

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (שמות ד', א').

ולתשובת ה' הנותן לו שתי אותות ומוסיף את האות שלישית 'דם', משה אינו משתכנע ומתמיד בסירובו ואומר:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'! וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". עד שגורם לה' לומר "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד', י' - יד').

פרשת וארא פותחת באמירת ה' למשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה, כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ (שמות ו', א').

ומיד ה' עובר לדיבור: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". רש"י בעקבות המדרש, מסביר: 'וידבר' - כלומר דיבר איתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'. ורש"י מוסיף שחתימת הפסוק 'אני ה'' משמעותה: נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ומוסיף רש"י ואמר 'ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות 'אני ה'' - נאמן ליפרע', כלומר יש להבין ש'אני ה'' משמעו: כעסו של ה' על חוסר האמונה של משה.

ה' ממשיך ומציין את סיבת הגאולה ודרכיה:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה (שמות ו' ג'- ט').

למרות דברי ה', העם אינו מוכן לגאולה ואינו שומע לדברי משה. קשיות הלב אינה ייחודית לפרעה ולמשה אלא דבקה אף בעם. ממשיך משה ומסיק:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (שמות ו', יב').

על כך כותב המדרש (ספרי במדבר קה'):

רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות ביקש משה מלפני הקב"ה והשיבו על שאלותיו, כיוצא בו אתה אומר "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי" (שמות ו יב) אין ת"ל לאמר אלא שאמר לו: השיבני אם אתה גואלם אם לאו, עד שהשיבו הקב"ה "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה" (שמות ו', א').

מדרש זה דורש את דברי משה כבקשה וכדרישה מאת ה' להשיבו - האם אכן בכוונתו לגאול את ישראל.

התלמוד הבבלי (סנהדרין קיא' ע"א) מוצא פגם בהתנהגותו של משה ואומר:

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין. ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר (שמות ה') 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם (בראשית יג') '"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה - ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק (בראשית כו') 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה, שנאמר (בראשית כו') 'ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים' - ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח') 'הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה - ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי 'מה שמך' בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי (שמות ה') 'והצל לא הצלת את עמך'. 'עתה תראה אשר אעשה לפרעה' (שמות ה', ו') - במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

המדרש (שמות רבה, ה', כג') מדגיש ואומר: "מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ". מדרשים אלו מפרשים שמשה אינו נכנס לארץ לא בשל מי המריבה אלא בשל חוסר אמונה בשלב הראשון.

נמצאנו למדים שמשה מתקשה להאמין ומקשה 'מה שמך', העם אינו מקשיב מקוצר רוח ומעבודה קשה ומכאן משה אומר 'ואיך ישמעני פרעה', ואכן פרעה אינו מקשיב מכובד לבו ומהקשית לבו על ידי ה'. דומה שאין אלו אלא תירוצים של 'קשיות הלב' - כל אחד בדרכו.

ניתן אולי לומר שכדי לפתח את האמונה בבורא, יש להוציא את ה'תירוצים' מהתודעה ולקחת אחריות על מעשינו כבני חורין שיצאו ממצרים ובלשון רבי משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט, מחבר הספר "דגל מחנה אפרים": עלינו להוציא את ה"מצרי" מהיהודי.

 

הארץ ניתנה כמתנה וכירושה

לשון הגאולה החמישי הוא:

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (שמות ו' ח').

משמעות הנתינה נדרשת במדרש על הפסוק  "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג', יא'):

'והיה' - אין 'והיה' אלא מיד. 'כי יביאך', עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ... 'אשר נשבע לך ולאבותיך', הכל בזכותך ובזכות אבותיך. 'ונתנה לך', לא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא כאילו עכשיו נתנה לך במתנה (מכילתא דרשב"י יג', יא').

מדרש זה מחייב עשיית מצווה על מנת שהכניסה לארץ תהיה בבחינת 'מתנה' ולא 'ירושת אבות'.

לכפל הלשון 'מתנה' ו'ירושה', יש התייחסויות רבות, בין היתר בירושלמי (בבא בתרא פ"ח ה"ב):

ר' יוחנן מסביר: 'מאחר שנתנה להן לשום מתנה, חזר ונתנה להן לשום ירושה'. כלומר: לארץ ישראל שני סוגי נחלה; נחלה כירושה וכן כמתנה. ובהמשך משווה הגמרא את ירושת התורה לירושת הארץ.

הרב כשר (תורה שלמה וארא נב') מפרש את דברי ר' יוחנן על פי נוסח כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי 1280 פרובנס, נפטר בא"י 1355) ולטענתו הפסוק המובא בירושלמי מורכב משני פסוקים, הפסוק שבפרשה (שמות ו' ח') ופסוק מיחזקאל (לג', כד') "בֶּן אָדָם יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת הָאֵלֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֹמְרִים לֵאמֹר אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וַאֲנַחְנוּ רַבִּים לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה".

לענייננו, חשובים דברי הנביא בהמשך, הבאים להדגיש שירושת הארץ תלויה בהתנהגותנו:

לָכֵן אֱמֹר אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': עַל הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל גִּלּוּלֵיכֶם וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?! עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ?!

הרבי מסלונים (נתיבות שלום וארא עמ' נז') מסביר את הבדל בין 'מתנה' ל'ירושה': הירושה אינה תלויה במעמד היורש ובמעשיו ואילו מתנה תלויה בהתנהגותו. יש שתי מדרגות בעבודת ה': ירושה שיש לכל יהודי גם כאשר אינו עמל להשיגה, אך אין בה בחינת עין יפה ואינו מרגיש תענוג בזה; מתנה ניתנת רק למי שהוכיח שראוי הוא לקבלה, והיא ניתנת לזה שעמל ומתייגע להשיג הרגשת תענוג הקדושה ואז הנותן בעין יפה הוא נותן, ששכרו הרבה מאוד שזוכה להרגשת תענוג עילאי.

השבת ניתנה אף היא בשתי בחינות אלו כבנוסח התפילה 'ולא נתתו ה' אלוהינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכינו לעובדי פסילים... כי לישראל עמך נתתו באהבה'. בדרגתה הגבוהה הרי היא מעין עולם הבא וזו היא המתנה הגנוזה בבית גנזי ה' (בבלי שבת י' ע"ב).

התורה אף היא ניתנה בשתי בחינות אלו, כירושה - 'תורה ציווה לנו משה מורשה' (דברים לג'), וכן 'ויתן אל משה ככלותו' (שמות לא') וכך גם מברכים 'נותן התורה'.

השבת ניתנה כירושה וכמתנה ודורשת מן האדם התנהגות מתאימה; התורה אף היא ניתנה כירושה וכמתנה ודורשת את קיומה - כך גם הארץ ניתנה כירושה וכמתנה ודורשת אף היא התנהגות ראויה, ולא, חלילה, 'תקיא הארץ את יושביה' (ויקרא יח' כח').

בפתיחת דברינו, הבענו תמיהה על קשיות לב פרעה ועל הכבדת לבו על ידי ה' שכביכול מנע ממנו את חופש הבחירה; אף משה התקשה להאמין ונראה שגם העם המכונה 'עם קשה עורף' לא האמין בגאולה, ולכן חשבנו שהמסר ביציאת מצרים בא לבחון את השימוש בבחירה החופשית.

סיפור יציאת מצרים מראה שהבחירה קיימת לעתים, התנהגותו מוסברת על ידי גורמים חיצוניים ככפיה אלוהית ולעתים מודע האדם לבחירתו החפשית. מבחנו של האדם הוא בהתמודדותו הרצונית.

מכאן עברנו לדון במשמעות ירושת הארץ וראינו שיש בה מכוח הירושה ויש בה מכוח המתנה, אף כאן מבחנו של האדם בא לידי ביטוי במעשיו. האם וכיצד יירש את הארץ. קיימת הקבלה בין ירושת הארץ לבין ירושת התורה והשבת.

נראה שהבחירה החופשית דומה למעשה החינוכי; לעיתים נראה שקיימת כפיה במעשה החינוכי. כך גם היציאה ממצרים שהייתה ב'חוזק יד'; היד חזקה תופעל לא רק כנגד פרעה אלא אף נגד ישראל, כדברי הנביא (יחזקאל כ'', לב' - לז'):

וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן: חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי ה': וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית.

עלינו להפנים את העובדה שנשפטים אנו לא על פי ההסברים, אלא על פי המעשים!

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות. מנהל חינוכי בפרוייקט צה"ל בבית מורשה.

 

"והיה כי תלכון,לא תלכו ריקם" - שחרור מתוך פיוס

בלבו של בן ישראל היה השם "מצרי" קשור בזכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר. הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה, כאשר צוויתי לגר "ואהבת לו כמוך"? וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים? - אבל התורה אומרת: הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וכלי זהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם" ולכן: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם על פי יזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם: נעזבכם כרֵעים, נשאל מתנה בשעת פרידה זו.

 (הרב בנו יעקב, מתוך: נ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר שמות עמ' 134)