יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת,

אלא, מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום.

וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין 'ויבא עמלק'; ואומרים: על הנסים.

ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת.

 

 

נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר.

(משלי כה, יד)

 

נשיאים ורוח וגו' - כאשר יהיה תוחלת שווא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבוא גשם ולא בא, והם מצטערים וכלות עיניהם, כך איש מתפאר לומר: כך וכך צדקה אתן ליד גבאי והוא משקר וכלות עיני עניים למתנתו ואינה באה.

(רש"י משלי שם, שם)

אף על פי שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין (מתנות עניים) בו ביום, ומחלקין בו ביום. אף על פי שאמרו? אדרבה, משום דאמרו הוא! אלא: הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה.

 (בבלי מגילה ד, ע"ב)

 

 

 

בתום ימי שנת אבל אבי, יעקב ז"ל

שעשיית חייו קודש לעם ישראל וארצו

ימי הפורים האלה

יוסי פניני

חגי המקרא באים לציין אירועים בחיי היוצאים ממצרים שיש בהם משמעות לדורות.

היציאה עצמה ממצרים מצוינת בחג הפסח, מעמד הר סיני בחג השבועות וחוויית השהייה במדבר במשך ארבעים שנות הנדודים - בחג הסוכות.

מוזר שהאירוע המציין את סיומו של המסע בן ארבעים השנה על כל מוראותיו, מטרת החפץ של כל אותן שנים, הכניסה לארץ - אין לו חג או ציון.

מוזר עד מאד שרמז לציון כניסת בני ישראל לארץ ישראל נמצא בהלכות קריאת המגילה.

וכך מובאים הדברים ביד החזקה הלכות מגילה פרק א' הלכה ד:

איזה הוא זמן קריאתה? זמנים הרבה תקנו לה חכמים שנאמר (אסתר ט') "בזמניהם", ואלו הן זמני קריאתה: כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ אע"פ שאין לה עכשיו חומה קורין בחמשה עשר באדר ומדינה זו היא הנקראת כרך, וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע ואע"פ שהיא מוקפת עתה קוראין בארבעה עשר ומדינה זו היא הנקראת עיר.

והתמיהה גדולה - מה קשר בין סיפור המגילה לבין כניסת בני ישראל לארץ ישראל? מה הופך את האירועים המתוארים במגילת אסתר לחג הכניסה לארץ ישראל, במידה מסוימת?

ואם בתמיהות עסקינן, מן הראוי שנמשיך ונעיין בדברי הרמב"ם בדברי הסיום שלו להלכות מגילה פרק ב' הלכה יח:

"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם."

וכעין זה מובא במדרש ילקוט שמעוני על משלי (רמז תתקמד):

"...שכל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלים לעולם"

מה יש בה במגילה זו - שרק היא וחמשת חומשי תורה עתידים להיות רלוונטיים גם לעתיד לבוא ?

מה יתרון סיפור המגילה על ספרי הנבואה, על ספרות החכמה, על פרקי תהילים המופלאים והנוגעים לצפונות לב? ומה יתרון לו לחג הפורים על פני החגים כולם, שמסריו ותכניו ימשיכו להיות רלוונטיים גם לאחר שכל החגים כולם יאבדו את משמעותם האקטואלית ויהיו רק פרק בזיכרון הקולקטיבי שווי ערך לכל פרק מפרקי תולדותיו של העם ?

מכיוון שסיפור המגילה שגור בפינו ומלהיב דמיוננו מילדות אין צורך לפרט. די אם נזכיר את ימי המשתאות הממושכים המתוארים בפרק א' ואת התהליך הממושך לבחירתה של המלכה העתידית בפרק ב'.

על רקע האקספוזיציה של הפרקים הראשונים, פרק ג' מכניס אותנו לליבת הדרמה. חמישה-עשר פסוקי הפרק מקפלים בתוכם, בתמצית מעוררת חלחלה, פרקים רבים ודומים בתולדות העם היהודי.

המן מתמנה למשרתו הבכירה. מרדכי היושב בשער העיר לא כורע ולא משתחווה, תשומת לבו של המן מופנית אל מרדכי, וגם אז, מרדכי ממשיך בהתנהגותו המתריסה. התנהגות היהודי העומד בשער מציפה את הרגשות האפלים האנטישמיים של המן.

(ו) וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:

בהינף אחד "היהודי" הופך ל"יהודון", באחת הוא חדל להיות אישיות אחת והופך אבטיפוס לכלל היהודים, ופתאום אין פתרון אחר ל"שאלה היהודית" אלא ב"פתרון סופי". וכך אכן מציג המן את הדברים לפני אחשורוש :

(ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם: (ט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ:

כך הם היהודים: נמצאים בכל מקום, אורחות חייהם ומראם בולטים בשונותם, הם מפירי חוק, חיים על פי חוקים שונים וסותרים את רוח חוקי הממלכה, ואינם רנטביליים. חיסולם הסופי של היהודים לא רק יפתור אחת לתמיד את בעייתם אלא גם, בעצם ההליך של "הפתרון הסופי לבעיית היהודים" יביא רווחים נאים לקופת המדינה.

בתגובה להיענות החיובית של המלך אחשוורוש להצעתו של המן, "המנגנון" מתחיל מיד בפעולה מתואמת ומשומנת:

(יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ: (יג) וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז:

העין והאוזן הדמיוניות יכולות לראות ולשמוע את פריסת המפות, את סימון המסילות את מיקום מחנות ההשמדה, את התגייסותם של אנשי האקדמיה להביא פתרונות יעילים ומהירים לצורכי ההרג ההמוני ואת מעצבי דעת הקהל ומנגנוני ההסברה המעצימים את השנאה ומעוררים את חדוות ההרג והצדקתו. כמה קרובות אלינו ההתרחשויות הרחוקות האלה!!!

לעניות דעתי, אין במקרא היגד נורא מדברי הפסוקים הסוגרים את הפרק:

(יד) פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים לִהְיוֹת עֲתִדִים לַיּוֹם הַזֶּה: (טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה:

והתמונה כל כך בהירה וברורה: אחרי יום עבודה מתיש, מלא ריגושים והפעלת סמכויות. אחרי יום שלהט המשימה וקדושתה מגביר את מנות האדרנלין בדם, "והמלך והמן ישבו לשתות" - חדר הסבה, מוסיקה טובה של מאהלר מתנגנת ברקע, "שנאפס" נמזג בכוסיות בדולח, מבע של סיפוק מעורב ברוגע ננסך על פני השניים ומבטים מצטלבים רק אומרים : "אך! איזה יום עבודה פורה היה לנו היום...".

מבחינות רבות בתמונה הזאת מסתיים הסיפור. המשכה של המגילה הוא רק הסיפור הפרטי של האירוע הספציפי הזה, שם בשושן הבירה ובממלכת אחשורוש.

ואולי כאן, בנקודה זאת של הסיפור מוצפנת התשובה לשאלות שהעלינו בראשית דברינו. מובעת כאן עמדה גורפת. רצף הקיום היהודי אינו מובטח. לא רק היום אלא גם לעתיד לבוא. לא רק כשעם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים אלא גם כשהוא נכנס לארץ ישראל ומתנחל ויושב ושולט בה, גם שם לא ימצא "מקלט בטוח" מול המציאות השברירית, הנצחית, שתמיד מעמידה את רצף הקיום היהודי תחת סימן שאלה גדול.

מול אמירה בוטה, חד משמעית וקיומית כזו, אולי לא נותר אלא אחד מן השניים: או לרדת מ"העגלה היהודית" הזאת או להשתכר...

ובכל זאת, מה עושים? אפשר שחלק מהמענה מצוי אף הוא בהלכות הפורים ברמב"ם. בהמשך להלכות העוסקות בסעודת פורים ובמשלוח מנות איש לרעהו, בהלכה י"ז מובא:

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים..."

כמו לקח הדברים כולם אומר: החזיקו ידיים, החזיקו חזק, ובעיקר החזיקו וחזקו ידיהן של החוליות החלשות שבחברה - שכן הן הראשונות העלולות להישבר ובעקבותיהן השלשלת כולה. מצות היום של חג הפורים היא סולידריות חברתית- עם העניים קשי יום, חסרי הישע, המוכים והמנוצלים ונפגעי העוולות החברתיות.

ובימינו, במיוחד תחת מדיניות חברתית ערלת לב וקהת חמלה, ודאי שחלה עלינו החובה ש"מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו..." ואולי אף מן הראוי לשקול, הן כמעשה חסד והן כמעשה מחאה, לבטל סעודה ולהרבות יותר במתנות לאביונים ותרומה לארגונים וולונטריים הפעילים בתחומי החברה לאורך כל השנה.

ו"בימי הפורים האלה" יש חוליות חלשות מסוג אחר; כאלה שאמונתם מצויה על סף שבר גדול. כמו למשל מתיישבי גוש קטיף וישובי צפון השומרון. עם כל המחלוקת האפשרית על מפעלם ועל דרך פרשנותם את תורת ישראל, ועם התקווה הגדולה ותחושת התיקון הגדול שמעשה ההינתקות טומן בחובו, בכל זאת - אחינו נתונים בצרה. ועלינו, מזדהים וחולקים גם יחד, מוטלת אחריות גדולה: לאחוז בידם, לחבקם, לסעדם, לבטא אמפתיה למצוקתם - להכיל את כאבם ולא להתנכר לו. למענם - ולמעננו - למען רצף הקיום היהודי והמפעל הציוני ואנו, במעשינו או במחדלינו, נהיה שותפים לאחריות הדתית, המוסרית והלאומית לכך, אם בשיברונם תיסחף החברה הישראלית כולה אל פי תהום.

"חזק חזק" נאמר להם בצאתם - ונתחזק כולנו, יחד, בבואם.

יוסי פניני הוא מנכ"ל "מיתרים", רשת לחינוך יהודי דמוקרטי.

 

 

"הדם הוא הנפש"

"וכל דם לא תאכלו": כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל' (קהלת ג, יט). כי אין לבעל הנפש שיאכל נפש. כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה.

(רמב"ן ויקרא יז , יא-יב)

 

אפשר לומר עוד באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים...

(ספר החינוך קמ"ח)

 

לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים , ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, ז"ל)

 

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בעיונים חדשים לס' ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ)

 

"ובבזה לא שלחו את ידם" - הבחנה בין הצלה לגאולה

"ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך "ושללם לבוז", מכל מקום לא לקחו שללם, מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת, כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם והוא החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרווחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרוויחים בגאולה, אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרוויח יותר ממה שהם להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש. ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך. ואם היו לוקחים אם ממונם, כאלו היה הנס להרוויח להם הגאולה, זאת בודאי אין כאן הרווחה כאשר עדיין היו בגלות.

 ( אור חדש לפורים למהר"ל מפראג, עמוד רח)