וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ.

(ויקרא ח, לה)

 

 

'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים' - הזהירם שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת, והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא, וזהו שאמר בכהן גדול (ויקרא כא, יב) 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' - אימתי אינו יוצא ואינו מחלל? הוי אומר: בשעת עבודה, ואם עשה כן חייב מיתה, שנאמר פן תמותו, ומכלל לאו אתה שומע הן.

 ומה שהזהירם שלא יצאו מן הפתח לא ביום ולא בלילה, כוונת הפסוק בשעות הראויות לישב שם, שהרי בשר ודם הוא מוכרח לעשות הענינים הגופניים, כיוצא בו אמר הכתוב בבנין בית המקדש (מלכים א ו, לח) 'ויבנהו שבע שנים', ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה, שאין לכלול בהם השבתות והמועדים, כי הכוונה בימים הראוים למלאכה, אף כאן הזהירם שלא יצאו מן הפתח בשעות הראויות לישב שם. ובמדרש (תנחומא שמיני א) 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה' - אלו שבעה ימי אבלות של נדב ואביהוא, שהרי הקב"ה שמר על עולמו תחילה. ביאורו שהתאבל שבעה ימים על העולם שעתיד ליחרב בדור המבול, שנאמר (בראשית ז, י) 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ', ואמרו שם ומתאבלין על המת קודם שימות, אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות שמר על עולמו תחילה, אף כאן אמר הקב"ה 'ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים', שמרו על אחיכם שבעה כדרך ששמרתי אני את עולמי שבעה, וזהו שכתוב 'ושמרתם את משמרת ה''.

(רבני בחיי שם, שם)

 

 

 

 

מעבודת המקדש לעבודה שבלב

דניאל להמן

פרשת צו נתחמת בשתי חוויות ניגודיות, הדרות בהדי הדדי תחת קורת הגג של המקדש ועבודתו. הפרשה פותחת בעבודה הקבועה, המתמדת: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו', ה-ו). ואילו במחציתה השנייה, הפרשה עוסקת בעבודה מיוחדת, עבודה בלתי-שגרתית - ימי המילואים - עבודה חד-פעמית שליוותה את חנוכת המשכן, ותו לא.

קצותיה של פרשת צו רומזות, אם כן, למתח תמידי המאפיין את עבודת המקדש - ועבודת ה' בכלל. למתח בין היומיומי לחד-פעמי, בין הבנאלי לייחודי, בין התמידים כסדרם למוספים כהלכתם. האדם חש צורך במערכת יחסים מתמדת עם המקום, גם אם העבודה הקבועה נראית לו סיזיפית לעתים, משעממת, אפילו - ובו בעת, הוא חפץ בחוויה מיוחדת ומכוננת, שתעיד חד-משמעית על זיקתו לבוראו. עבודת ה' של כולנו מורכבת מגורמים אלו; האתגר המוטל על כל פרט ופרט הינו למצוא את האיזון הנכון עבורו, בין התמידים למוספים.

כך או אחרת, אמנם, בעבודה המוכתבת מראש עסקינן. התמידים לפי סדרם, והמוספים, כהלכתם. ועבודתו האישית, הספונטאנית, של האדם הפרטי, איננה. לעתים חש האדם כי המילים שנקבעו מראש, על ידי אנשים אחרים, בתקופה אחרת, אינן מספיקות לו. בוער בעצמותיו הרצון - הצורך - לפגוש את הקב"ה במלוא עצמיותו ו'אדמיותו', מלווה בערכיו, בדעותיו, באמיתותיו. בוער בעצמותיו הצורך להתייצב בפני ה' בדרכו המיוחדת לו, בדרך שקבע לעצמו. וצורכו נותר ללא ביטוי מעשי. לוחשת התורה: ישנן דרכים ברורות וסלולות לעבודת ה' - האדם רשאי לנסות ולגשר, לנסות ולתרגם, דרכים אלה למצבו האישי, אך נאסר עליו לסטות מהן מכל וכל.

ייתכן, כי קיבוע הדרכים לעבודת ה' משקף את האבסורדיות והדיעבדיות הטמונות בניסיונו של האדם להתקרב לבוראו. כיצד מעיז האדם לייזום מפגש על היודע כל וכל יכול? כיצד מעיז האדם 'לצמצם' את אלוקיו לד' אמותיו של מבנה, הדור ככל שיהיה? כיצד מעיז האדם להעלות על דעתו להתייצב מול היישות שמתאפיינת בכך ש"לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג, כ)? ואם כבר ניתן היתר ליוזמו של האדם - יש לוודא את ריסונה. האדם אמנם יכול לרצות להתקרב לה', אך עליו לעשות זאת בדרכים ספציפיות, שהוכנו מראש - ובעיקר, בדרכים שלא יזם האדם בעצמו. כך נשמר מרחק מסוים, חיוני, בין האדם לקב"ה, גבול מובהק ליוזמתו של האדם בכל הקשור למפגשו עם האלוקים.

אם נקבל גישה רווחת בקרב הפרשנים (למשל: מדרש תנחומא כי תשא, סימן לא), לפיה, חטא העגל הקדים והכריח את בניית המשכן, אזי שהצורך בריסון כפי שעולה מן הפסוקים, מובן. העם החליט להפגין את עבודת ה' שלו בצורה מסוימת, ובנה עגל מזהב. זוהי יוזמה אנושית אסורה. העם זה-עתה הצטווה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ג); חמור מזה, העם מנסה להגביל את ה' לדמות חומרית - "אלה אלקיך ישראל" (שם ל"ב, ד)! היוזמה האנושית הובילה למקומות מסוכנים. ולכן נולד הצורך לריסון משמעותי, לעבודת ה' אחידה, קבועה ומסודרת: נולד הצורך במשכן, בעבודתו, בתמידים כסדרם ובמוספים כהלכתם.

אולם, כבכל חיכוך בין מחסום מלאכותי לדחף טבעי, גם המשכן ועבודתו אינם מסוגלים למנוע לחלוטין את האינסטינקט הטבעי של כל אדם ואדם לעבוד את אלוקיו בדרכו שלו. הדחף הטבעי תמיד מסוגל, לו ירצה, למצוא סדק במחסום שהועמד; גם במסגרת עבודת המקדש, מצאו בני ישראל מקום לעבודת ה' סובייקטיבית. "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם" (ויקרא י', א). על אף הריסון שבמשכן, נמצא פתח לעבודת ה' אישית וספונטאנית - לעבודת ה' שאינה מוכתבת מראש. ולמרות שגם עבודתם של בני אהרון נענשה בחומרה רבה - אם כי, סיבת העונש מעט תמוהה, כפי שיעידו הפירושים הרבים והמגוונים בנדון - הלך הרוח מאחריה נשאר, שריר וקיים: חנה עובדת את ה' באופן בלתי-קונוונציונאלי, באופן פרסונאלי, בתפילתה - עלי הכהן סבור שהיא שיכורה! - ונענית (שמואל א א', יב-כ).

אין, אפוא, לשים את מבטחינו במחסום המלאכותי. אי אפשר למנוע מן האדם לסלול לעצמו דרך חדשה וייחודית בעבודת ה'. כלפי לייא: יש לסמוך עליו, כיצור תבוני, שיגיע למסקנה אישית, מסקנה שיוכל להזדהות עמה, מסקנה שתחייב אותו, לגבי אופייה של עבודת ה' שלו. יש לסמוך על האדם, כיצור תבוני, שיצליח לאזן בין הריסון, בין המרחק ההכרחי בינו לבין הקב"ה, לבין יצרו הסובייקטיבי. ואכן, ייתכן וייפול האדם - ייתכן שיגיע לדרכים פסולות בעבודת ה' - אך עדיפה אפשרות זו מן המחסום המלאכותי שאינו באמת חוסם, שרק יוצר התנגדות.

וייתכן, שהאדם הדורש לעצב את זיקתו האישית לאלוקיו, שותף למערכת יחסים עם ה' שהרבה יותר איתנה, הרבה יותר עמידה, מזו של זולתו, הנכנע להוראות ולמוסכמות שנקבעו מראש.

דניאל להמן הוא תלמיד שיעור ג' בישיבת הר עציון.

 

 

'צו את אהרן זאת תורת העולה' - תורת 'המעלה את עצמו'

אמר הקב"ה: כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש, שנאמר 'היא העולה על מוקדה'.

דור המבול על שאמרו 'מה שדי כי נעבדנו (איוב כא) לפיכך נדונו באש, שנאמר (שם ו) 'בעת יזורבו נצמתו בחומו וגו'', וכתיב 'ויתרם אכלה אש' (שם כב).

וכן הסדומים (בראשית יט) 'וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש'.

פרעה אמר (שמות ה) 'מי ה' אשר אשמע בקולו', ועילה את עצמו ואמר 'לי יאורי ואני עשיתני' (יחזקאל כט) לפיכך על מוקדה, שכן הוא אומר (תהלים יח) 'וירעם משמים ה' מנגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש', וכן הוא אומר (שמות ט) 'ויהי ברד ואש מתלקחת'.

ואף סנחריב עילה את עצמו, שנאמר (מלכים ב יט) 'עליתי מרום הרים ירכתי לבנון', ומה היה לו? 'ביד מלאכיך חרפת ה'', מה היה לו 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור' הוא חרף ע"י מלאך לפיכך ויצא מלאך ויך, ומה עשה לו? (ישעיה י) 'ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש'.

(תנחומא צו סימן ב)

 

 

עבודת הקודש דורשת ענווה

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

 (ויקרא ו, ד)

 

אמר רבי יהודה הלוי בן רבי שלום: אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם - למה? עביד מגידס (עושה תבשילים) של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל, פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא (ומלוכלכים) ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו) "ולבש הכהן מדו בד וגו'" בשביל "והרים את הדשן" למה כן? אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום.

(במדבר רבה פרשה ד)

 

תנו רבנן: (ויקרא ו) 'ופשט... ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן' - שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר: 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים' - מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש - אף כאן בגדי קודש.

אם כן, מה תלמוד לומר אחרים? פחותין מהן.

רבי אליעזר אומר: 'אחרים והוציא' - לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן.

אמר מר: אחרים - פחותין מהן, כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדרה לרבו - לא ימזוג בהן כוס לרבו.

(בבלי יומא כג ע"ב)

 

...שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו. לפי הסתכלות זו, תיגלה לנו האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר: ההוצאה ואולי גם ההרמה - מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר והוא נדחה הצדה מפני המצווה החדשה שכל יום נולד דורש קיומה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

"הדם הוא הנפש"

'וכל דם לא תאכלו': כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל' (קהלת ג, יט). כי אין לבעל הנפש שיאכל נפש. כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה.

(רמב"ן ויקרא יז , יא-יב)

 

אפשר לומר עוד באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים...

(ספר החינוך קמ"ח)

 

לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים , ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, ז"ל)

 

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים לס' ויקרא)

 

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

 

"תמחה את זכר עמלק" - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו - אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם.

(פסיקתא רבתי פרשה יב)

 

וזכור לנו ד' אלהינו אהבת הקדמונים. הנ"ל בענין הזכרונות. דהנה כבר כתבנו בפנים על מ"ש אזהרה בענין הזכרון דכתיב (דברים כה, יט) 'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח'. הכוונה בזה שהאדם צריך למחות ולעקור ולבטל מקרבו מזכרת של היצר הרע מה שהוא מעורר אותו ומזכירו תאוות וצרכי עולם הזה בדברי שווא ותפל, ומה גם כי בשעת התפלה ולימוד התורה כשאדם נותן אל לבו להיות נכון לעמוד לפני הש"י הוא מבלבל אותו בתחבולותיו ומזכירו דאגת עולם הזה וצרכי ביתו ופרנסתו. לכן גם מה שלומד בעת ההיא בא לבחינת השכחה כי איננו יכול לעבוד בשמחה. לכן הזהיר הכתוב 'מחה תמחה את זכר עמלק הוא היצר הרע ' מה שהוא מזכירך ומבלבל אותך תמחה מלוח לבבך. על ידי כך לא תשכח את כל דברי התורה שתלמוד. אך זאת יעלה על זכרונו כי הוא עומד לשרת לפני ה' יתברך.

(תפארת שלמה לרבי שלמה הכהן מרדומסק על המועדים)

 

'ובבזה לא שלחו את ידם' - הבחנה בין הצלה לגאולה

'ובבזה לא שלחו את ידם' (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך 'ושללם לבוז', מכל מקום לא לקחו שללם, מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת, כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם והוא החלוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרווחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרוויחים בגאולה, אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרוויח יותר ממה שהם להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש. ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך. ואם היו לוקחים אם ממונם, כאלו היה הנס להרוויח להם הגאולה, זאת בודאי אין כאן הרווחה כאשר עדיין היו בגלות.

 (אור חדש לפורים למהר"ל מפראג, עמוד רח)

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.