וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים

וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל

וַיִּשְׁחָט

 וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית

 וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (ויקרא ח' כ"ב)

 

אם הסברנו בשלושת המופעים הקודמים של השלשלת בתורה (בספר בראשית) שטעם זה מראה על ההתלבטות הפנימית של מבצע הפעולה, מהי ההתלבטות הגדולה של משה רבנו בפסוק שלפנינו?

בכל יום משבעת ימי המילואים מקריבים שלשה קרבנות - חטאת, עולה ושלמים. המתח עולה משחיטה לשחיטה. בעל הטעמים מבטא זאת זה בטעם מעל המילה "וישחט" בכל פסוק. בפסוק ט"ו בשחיטת החטאת מופיע רביע (טעם מפסיק בינוני). בפסוק י"ט, בשחיטת העולה מופיע אתנחתא (במלה הראשונה של הפסוק!). ובשחיטת איל המילואים בפסוק שלנו מופיע השלשלת. יש מפרשים שסוברים שבמשך הטקס שבו משה משמש ככהן גדול, נוצרה בו תחושת התעלות של כהן גדול, וקשה לו להיפרד מהתפקיד, אך הוא עושה זאת ומקיים את הצו האלוקי.

נדמה לי שההתלבטות של משה רבנו נבעה מתחושה אחרת לגמרי. השחיטה השלישית, ביום השביעי של ימי המילואים, היא הפעולה האחרונה לפני שהוא מעביר את התפקיד הכהונה לאהרון. בימים אלו, משה מתפקד כמחנך. רגע לפני שהוא שוחט ומסיים את תפקידו, משה שואל את עצמו: האם לימדתי ללא דופי? אולי נכשלתי בהעברת התפקיד לאהרון? לפיכך על המלה "וישחט" יש שלשלת. המורה הגדול מבקר את עצמו בצורה קפדנית.

 (מתוך: יוסי מורגנשטרן, 'השלשלשת כטעם מפרש', פורסם ב'שבת שלום', גיליון צו תשס"ד)

 

 

 

"קצת פורים-תורה"

דבורה וייסמן

היו מספרים על פרופ' ארנסט עקיבא סימון ז"ל, שהיה מבלה את יום הפורים בירושלים ואת שושן פורים בתל-אביב, כדי לא להיות מחויב במצוות החג, ובמיוחד בקריאת המגילה. שמעתי מבנו - חברנו פרופ' אוריאל סימון, ייבדל לחיים ארוכים וטובים - שזו סתם "אגדה אורבאנית". מה גם שבשנה הנוכחית ודומותיה, בה אנחנו חוגגים בירושלים "פורים משולש", וקוראים את המגילה יחד עם כל עם ישראל - ה"פטנט" של סימון לא היה עובד. אך הוא מצביע על בעיה אמיתית שקיימת, ודווקא אצל חלק לא מבוטל של חבריי הטובים ביותר.

באשר לכל חג בין חגי ישראל, אפשר לדבר על שני מרכיבים: ה"תיאוריה" וה"פרקטיקה". התיאוריה היא הסיפור, המשמעויות והרעיונות הטמונים באותו חג, הפרקטיקה היא הדרכים המעשיות בהן אנחנו חוגגים אותו. חלק מחבריי הטובים דוחים את התיאוריה של פורים, חלק את הפרקטיקה, וחלק את שניהם! (כיצד אנשים שאינם נהנים מאכילה ושתייה, שירים וריקודים, השתוללות, וכו', הפכו לחברים שלי, זאת תעלומה שפתרונה הוא הרבה מעבר להיקף החיבור הנוכחי). אך לגבי התיאוריה, אפשר להבין אותם. הרי מגילת אסתר לכאורה היא סיפור אלים, אנטי-פמיניסטי, מלא נקמנות נגד הגויים. רבים גם אינם רואים את הקשר בין סיפור הצלת קהילה יהודית בגולה לבין אווירת ה"קרנבל" שמציינת חגיגתה.

עליי להודות שמשנות התשעים ואילך, באמת קשה יותר לחגוג את פורים, בהיזכר כל האירועים הטראגיים שחלו בו. הראשון היה ב-1992, כשהיה פיגוע בבואנוס איירס, בשגרירות ישראל (שהיווה מעין הקדמה להרג ההמוני שאירע בבניין הקהילה היהודית באותה עיר בעשרה באב,שנתיים לאחר מכן). השני היה ב-1994, כשברוך גולדשטיין נכנס למערת המכפלה , ורצח בעצמו 29 מתפללים מוסלמים כנקמה על מעשי רצח של מחבלים פלשתינאים. ב-1996 וב-1997 היו פיגועים קשים בתל-אביב. אין פלא שעבור אנשים רבים, יש ליום זה משמעויות שליליות ביותר.

ובכל זאת, פורים הוא החג האהוב עליי. אני מאמינה שהוא חג בעל עומק רב ומורכבות מרתקת. אינני מתעלמת מהפוטנציאל המסוכן הטמון בו. חכמי התלמוד היו מודעים לכך, כמו שאפשר לראות במסכת מגילה (ז, ע"א): "שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס." לפי הקטע הזה, אסתר בעצמה הבינה את כוחו של סיפורה לעורר אנטגוניזם. הטיעון שלה היה פשוט שהסיפור כבר היה ידוע. במשך ההיסטוריה היהודית, פורים היווה הזדמנות לבני עמנו להביע את כעסם המוצדק ואת תסכוליהם המובנים. אפשר להגיד שהמגילה (ט:א) מנציחה את חלומו של היהודי הגלותי: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים, המה בשונאיהם."

המוטיב הספרותי של "ונהפוך הוא" בוודאי מאפיין רבות מההתפתחויות שבעלילת הסיפור במגילה. על פני השטח, זה סיפור טריוויאלי של אינטריגות בחצר המלך, משתאות ומסיבות. מגילת אסתר היא הספר היחיד בקאנון המקראי היהודי שבו שם ה' אינו מופיע. המוטיב מתבטא גם במנהגי החג עצמו. חייב אדם לשתות עד שהוא לא ידע להבחין בין "ברוך מרדכי" לבין "ארור המן." עושים צחוק מהדברים המקודשים ביותר במנהג שנקרא "פורים-תורה". יהודים כשרים ובדרך כלל רציניים מתחפשים ומשתוללים.

ניתן לראות בסיפור המגילה אב-טיפוס של החוויה של קהילה יהודית בגולה: התבוללות, אנטי-שמיות, איום קיומי, מצוקה, שתדלנות, הגנה עצמית. האנציקלופדיה יודאיקה, בערך "פורים", מביאה רשימה של למעלה ממאה "פורימים" מיוחדים, מקומיים, בקהילות מפרנקפורט וסרגוסה ועד מצריים. במשך דורות רבים, כשקהילה יהודית ביקשה לציין הצלה "ניסית" מאסון שאיים לפקוד אותה, היא הכריזה על "פורים מקומי", המבוסס על המגילה כדגם. מכיוון שאחת התגובות לסכנה היא סולידאריות קהילתית - ("לך כנוס את כל היהודים...", ד, ט"ז) - מצוות החג, כגון מתנות לאביונים ומשלוח מנות, (ט, כ"ב) הן מצוות המעודדות סולידריות חברתית.

ומה עם התחפושות¹? ברצוני להציע כאן שנושא החג, בסופו של עניין, הוא זהותנו ויחסנו אל האחר. מעניין שמחד, פורים הוא החג האוניברסלי ביותר בלוח שלנו. בצורת חגיגתו, הוא מאד דומה לחגי עמים אחרים. אצל שבטים באפריקה, קיימים טקסים הנקראים "היפוך תפקידים". בחלקם חלים חגים וטקסים אלה בערך באותה תקופה של השנה - בין סוף החורף לראשית האביב - תקופה של חוסר וודאות, רווית חרדות. אך מאידך, הוא החג היהודי ביותר, המשקף את החוויה היהודית - של יהודים ולא רק של "עברים" או "בני ישראל". מרדכי הוא הדמות הראשונה בתנ"ך הקרויה "יהודי", שלא משבט יהודה (ב, ה): 'איש ימיני' - דהיינו, משבט בנימין). זה נראה פרדוקסלי - השילוב הזה של הכללי והייחודי, והחג רווי פרדוקסים.

אחת הדרכים להתייחס אל האחר או אפילו להזדהות איתו היא להיכנס לנעליים שלו. או אולי להתמודד עם האחר שבתוכנו. במילה "להתחפש", שהיא בבניין התפעל הרפלקסיבי, יש לנו למעשה "לחפש את עצמך". על מנת להתחפש, עלינו לדעת מי אנחנו, כדי להתחפש למי שאנחנו לא. או אולי, למי שהיינו רוצים להיות. או אפילו, למי שאנחנו באמת - אותו "אני" שאינו בא לידי ביטוי שאר ימות השנה.

בעירובין (ס"ה, ע"ב), ישנו פתגם ידוע: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחקו." בהקשרו המקורי, למשפט זה אין קשר ישיר לחג הפורים. אני מבקשת להציע לו פירוש "פורימי": ראשית, "שחקו" - פורים הוא ההזדמנות המובהקת להומור יהודי, צחוק ומשחק. ב"פורימשפיל" נעוצים שורשי התיאטרון היידי והעברי. ולהומור של עם כל שהוא יש זיקה עמוקה לזהותו התרבותית.

"כוסו"? - כבר הזכרנו את מצוות "עדלאידע". אפשר גם להתגאות בכך, שבדרך כלל, השתייה אינה מובילה אצלנו לאלימות ול"פשעי התשוקה," כמו למשל, בקרנבלים אחרים.

"כיסו"? - כבר אמרנו שבחג הזה, אנחנו מצווים להוציא מכיסינו מנות ומתנות לאחר, כך שהחג יהפוך להזדמנות לשיתוף חברתי. ומה עם הכעס, שהזכרנו בהתחלה?

המסורת של פורים מציבה לפנינו דגם נפלא של תיעול התוקפנות ועידונה - "סובלימציה" בלעז - בצורה לא הרסנית. יש כידוע מצווה בתורה למחוק את זכר עמלק. במבט ראשון, המצווה הזאת עלולה להביא אותנו חלילה לרצח עם. אבל בפועל קיום המצווה הוא ב"פטנט" נהדר של הרעשן. הדרך שבה אנו מוחקים את זכרו של עמלק היא ברעש שעושים בקריאת המגילה, לשמע שמו של המן האגגי. איזו דרך נפלאה לעדן רגשות כעס, תסכול ותוקפנות. הלוואי שכל העמים ימצאו דרכים כה יצירתיות להתמודד עם כעסיהם, אף אלה המוצדקים.

אז, לטעמי בפורים אופיו של היהודי ניכר בכוסו, כיסו, כעסו ושחקו. אין זה חג של הנקמנות היהודית, זהו חג של הזהות היהודית. יש בו פוטנציאל מסוכן, כמו שיש בזהות היהודית, אם היא מתבטאת בשוביניזם לאומי או בשנאת האחר. אך יש בו גם פוטנציאל מבורך, לאיזון בין אוניברסליות ופרטיקולריות, ויחסי הזדהות עם האחר, מבפנים ומבחוץ.

לא מסכימים? אז תתייחסו לזה כאל "פורים-תורה" - ובואו נשתה לחיים...

1. ניתן גם לומר שזהו מנהג המבטא בצורה חיננית ופורימית רעיון מרכזי במגילה, והוא שלעולם אין לסמוך על הופעתה החיצונית של המציאות ואין אנו תמיד יודעים לפרש אותה: מלך יכול להיות בעצם "ליצן" (וכך מלך אחשורוש אינו כלל דואג לעניינים מדיניים אלא רק מארגן משתאות ומסיבות), מלכה פרסיה יכולת להיות בת ישראל נאמנה, פקיד מדינה אנטישמי יכול להציג את שנאתו כאהבה למולדת, וגם 'יד ה'' המציל את היהודים מתחפש גם הוא ונושא לבוש של המקריות המגוללת את העלילה (הסתר פנים).

ד"ר דבורה וייסמן, בין מייסדיה של קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך.

 

 

פורים משולש

יום חמשה עשר שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת, אלא, מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום.

וביום שבת מוציאים שני ספרים ובשני קורין 'ויבא עמלק'; ואומרים: על הנסים.

ואין עושים סעודת פורים עד יום אחד בשבת.

 

נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר.

(משלי כה, יד)

 

נשיאים ורוח וגו' - כאשר יהיה תוחלת שווא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבוא גשם ולא בא, והם מצטערים וכלות עיניהם, כך איש מתפאר לומר: כך וכך צדקה אתן ליד גבאי והוא משקר וכלות עיני עניים למתנתו ואינה באה.

(רש"י משלי שם, שם)

 

אף על פי שאמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין (מתנות עניים) בו ביום, ומחלקין בו ביום. אף על פי שאמרו? אדרבה, משום דאמרו הוא! אלא: הואיל ואמרו שכפרים מקדימין ליום הכניסה - גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה.

 (בבלי מגילה ד, ע"ב)

 

"הדם הוא הנפש"

"וכל דם לא תאכלו": כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל' (קהלת ג, יט). כי אין לבעל הנפש שיאכל נפש. כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה.

 (רמב"ן ויקרא יז , יא-יב)

 

אפשר לומר עוד באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים...

 (ספר החינוך קמ"ח)

 

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בעיונים חדשים לס' ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ)

 

ובבזה לא שלחו את ידם" - הבחנה בין הצלה לגאולה

"ובבזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך "ושללם לבוז", מכל מקום לא לקחו שללם, מפני שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת, כי היו נוהגים כמו שראוי אל נס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם והוא החילוק שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרווחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרוויחים בגאולה, אבל נס זה לא היה רק לסלק האויב ולא להרוויח יותר ממה שהם להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש. ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר בסמוך. ואם היו לוקחים אם ממונם, כאלו היה הנס להרוויח להם הגאולה, זאת בודאי אין כאן הרווחה כאשר עדיין היו בגלות.

 (אור חדש לפורים למהר"ל מפראג, עמוד רח)

 

קוראים מגיבים

מצאתי את מאמרה של רותי לזר על סדרת כי תשא מרשים ומלא תובנות מעניינות.

יחד עם זאת יש לי הערה למה שכתבה: לעניות דעתי אי אפשר לומר ש-"במעמד קבלת התורה חל מפנה מהותי במה שנדרש מעובד ה', לא עוד מתנות לריצוי הא-ל בלבד, אלא כינון חברה על אדני משפט וצדק." חשיבות היחס לזולת, צדקה ומשפט, הם עניין מהותי לפני מעמד הר סיני. הפסוק "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט) הוא פסוק מכונן של חובות עובד ה' הרבה לפני מעמד הר סיני. הוגים בכל הדורות ובמיוחד הרמב"ם התייחסו לשאלת "המפנה" הנובע ממעמד הר סיני, וחידושים להבנת סוגיה זו הם חשובים. אבל לומר שלפני מעמד הר סיני, היחס לזולת לא היה כלול בחובות עובד ה' זאת אמירה מרחיקת לכת ובלתי קבילה.

בברכה ובהזדהות

יעקב בינג