עוז ושלום, החוג הרעיוני לציונות דתית ע"ר
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ
תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ
עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.
אֵשׁ תָּמִיד
תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ - לֹא תִכְבֶּה. (ויקרא ו, ה-ו)
האש
הרוחנית, האש השורפת והאש החיה בשלום עם המים
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה "אש תמיד תוקד על
המזבח"
ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "ממרום שלח אש
בעצמותי"
(איכה רבה,פתיחתא)
אמר
רבי יהודה בר שלום - אמר משה לפני הקדוש
ברוך הוא :
ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שיטים ולצפותו נחושת
ואמרת לי "אש תמיד תוקד על המזבח", אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את
העץ?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, המידות האלו הן אצלכם, שמא
אצלי?! הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי, שנאמר: "הֲבָאתָ אֶל-אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת
בָּרָד תִּרְאֶה." (איוב לח, כב) וכן הוא אומר: "המקרה במים עליותיו" (תהילים קד, ג) ואין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים,
וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים, שנאמר "וּדְמוּת הַחַיּוֹת
מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת
בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק." (יחזקאל א, יג)...
אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא: אף טלפי החיות מהלך
ארבע מאות שנה, וכולם טעונות אש ברקיע שכולו מים, ואין האש שורפת מים, ולא המים
מכבין את האש. למה?
"עושה שלום במרומיו" ומפני שאמרתי לך "אש תמיד תוקד על המזבח" אתה מתיירא
שלא ישרפו העצים?
(תנחומא תרומה יא)
בתלמוד ירושלמי (ראש השנה, פרק ג הלכה ה, דף נח עמוד ד)
נאמר:
א"ר שמואל בר רב יצחק: "וידבר ה' אל משה ואל
אהרן וַיְצַום אל בני ישראל... [להוציא
את בני ישראל מארץ מצרים]" (שמות ו יג)
- על מה ציוָם? על פרש'[ת] שילוח
עבדי'[ם].
ואתיא כהיא (ובאה כההיא, כלומר, הדברים האמורים הם
כדברים), דא"ר (שאמר רבי) הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים -
הדא הוא דכתיב (זה הוא שכתוב): "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי"
וגו' (ירמיה לד
יד).
"ויצום אל בני
ישראל להוציא את בני ישראל" - כפשוטו, מתפרש הפסוק כך: ה' דיבר אל משה ואהרן וציוה
אותם ללכת אל בני ישראל כדי להודיע לבני ישראל על יציאת מצרים. (וראה רש"י וגם אבן
עזרא)
אך ר'
שמואל בר רב יצחק דורש כך: ה' ציוה את משה ואהרן ללכת אל בני ישראל ולצוותם
שיוציאו מתוכם את בני ישראל המשועבדים להם! וכדבריו -
"על מה ציום? על פרשת שילוח עבדים" - במצרים והדגיש בעל קרבן העדה, שכתב: "לא נענשו
ישראל, שגלו מן הארץ, אלא על פרשת שילוח עבדים. ולמה דווקא על שילוח עבדים? לפי
שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים (ולא: שנצטוו במצרים) (לפני מצוות החודש, כפי שנאמר בתנחומא
וברש"י לבראשית א,א ), ובשבילה נגאלו ממצרים".
"לא נענשו ישראל" - בחורבן בית ראשון, שאמר להם הנביא כדברים
הבאים (לד ח-יז):
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה'
אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית, אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר
בִּירוּשָׁלִַם, לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת
שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים, לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי
אָחִיהוּ אִישׁ. וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ
בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים,
לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד; וַיִּשְׁמְעוּ, וַיְשַׁלֵּחוּ. וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי
כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים,
וַיִּכְבְּישׁוּם (וַיִּכְבְּשׁוּם), לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. וַיְהִי דְבַר ה'
אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי
כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם, בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו
הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ, וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וְשִׁלַּחְתּוֹ
חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ; וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם. וַתָּשֻׁבוּ
אַתֶּם הַיּוֹם, וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי, לִקְרֹא דְרוֹראִישׁ
לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. וַתָּשֻׁבוּ
וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר
שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם - לִהְיוֹת לָכֶם
לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי,
לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר
נְאֻם ה', אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַוֲעָה
(לְזַעֲוָה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ.
שני
יסודות מעניינים עולים כאן:
א - לבני
ישראל במצרים היו עבדים עברים; כלומר גם בחברה משועבדת, כמו ישראל במצרים, לא היתה
סולידריות חברתית, אבל היו בה שעבוד, לחץ ועושק. (וראה בשמות רבה יד ג, מהד' שנאן עמ'
263: "חשך (בעשר המכות) למה? יתברך שמו של הקב"ה, שאין לפניו משוא פנים
והוא חוקר לבות ובוחן כליות - לפי שהיו פושעים בישראל, שהיה להם פטרונים מן המצרים
והיה להם שם כבוד ועושר ולא היו רוצים לצאת ממצרים" וכו')
ב - שחרור
וגאולה אינם יכולים לבוא בלי תיקון חברתי פנימי. (כדברי כל הנביאים)
ובסגנון
דרשני, הקשור לפסח: אין די לבער את החמץ שבחוץ אלא יש - ראשית לכל - לבערו בפנים.
(ראה זוהר ויחי,
רכו ע"ב: "ואקרון (ונקרא) חמץ יצר הרע"; וראה שם תצוה, קפג
ע"ב: "בגין יקרא" וכו'; רעיא מהימנא בא, מ ע"ב, פקודא
כ"ה. וראה רבינו בחיי לויקרא ב יא: "והשאור ודבש הן הן יצר הרע עצמו כמו
שאמרו רז"ל לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע". דברי
רבינו בחיי הם צירוף של דברי הזוהר ושל דברי הגמרא בפסחים ו ע"ב: "אמר
רב יהודה אמר רב, הבודק צריך שיבטל [בלבו - רש"י; על פי פסחים לא ע"ב:
"חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער. אמר רב חסדא, וצריך שיבטל
בלבו"]".).
גם אם לא נקבל את הפרשנות המוצעת, ונאמר שב"על מה
ציום" וכו' הכוונה שציוה במצרים לעתיד לבֹא, לכניסתם לארץ, כשיהיו להם עבדים,
(ראה תוספתא קידושין פ"א הי"ב,
עמ' 280: "ר' לעזר בי ר' שמעון אומ', כל מצוה שנתחייבו בה ישראל עד שלא באו
לארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ושלא נתחייבו בה אלא משבאו לארץ אין נוהגת אלא בארץ -
חוץ מהשמטת כלים וגאולת ממכר ושילוח עבד עברי, שאע"פ שלא נתחייבו בהן אלא
משבאו לארץ נוהגות בארץ ובחוצה לארץ".) הדברים חריפים: לגאולה ממצרים ולירושת הארץ נוספה התניה (מלבד ההתניות הידועות, כעבודה זרה
וגילוי עריות) - שחרור עבדים. התניה זו אמנם אינה באה בפסוקי עבד עברי שבתורה, (שמות
כא ב-יא, ויקרא כה לט-מג, דברים טו יב-יח.) אבל ירמיהו הנביא קבעה (ירמיהו הרחיב את ויקרא לט מב, ואת דברים טו טו, יח; וראה שמות ו ו-ח, ויקרא
כה נה; נחמיה ה א-יג. "ספר הברית" שבתורה פותח בדיני עבד עברי (שמות כא
א-ו) ומסיים בם (ויקרא כה מב-מג) - הערת מ' בּוֹלֶה בפירושו לירמיה ל"ד
י"ג, בסדרת "דעת מקרא".) ובעל קרבן העדה הדגישהּ ("ובשבילה נגאלו ממצרים").
ובהקשר
הקונקרטי של ימינו: מכיוון ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים", אל לנו לשכוח שיש במדינתנו ובחברתנו עושקי שכר שכיר וחובלי בגד
אלמנה (כמליצה ושלא כמליצה), וגם הם ממעכבי
הגאולה מ"מצרים". ומכיוון שהרבה מחמירים בהלכות הפסח,
"מותר" להחמיר גם בהלכה זו ולהחיל אותה אף על הפועלים הערבים ועל
הפועלים "הזרים", שחלקם עשוקים ומושפלים בידי יהודים שיצאו
מ"מצרים", הדנים אותם כעבדים. ("חמור גזל גוי
מגזל ישראל מפני חילול ה'" - ספר חסידים, מהדורת ויסטינצקי-פריימן
סי' תתתריד, עמ' 343, על פי תוספתא בבא קמא, פ"י הט"ו, עמ' 53 (ושם
ציונים למקורות מקבילים).)
[עיקרי הדברים נכתבו בערב פסח תשנ"ט, וראיתי מאוחר
יותר שכיוונתי לדעת גדול, הרב מ"מ כשר, שכתב כן בתורה שלמה, י, עמ' 117. וראה
עוד ברמב"ן לשמות כא ב.]
ישראל חזני , תושב העיר העתיקה בירושלים, עוסק בעריכה.
קוראים
מגיבים: תגובות אחרונות למכתבו של שמאי ליבוביץ (גיליון פ' תצוה)
האם
אברהם אבינו יכול לשמש תקדים לחיילי צה"ל המסרבים לשרת בשטחים?
אמנם,
החיילים דורשים צדק כפי שאברהם דרש צדק מ"שופט כל העולם". אך, דומני
שאליהו הנביא משמש תקדים חמור אף יותר (מלכים א, יח הפטרת פ' כי תשא; ניתן לומר שמשה המשבר את
הלוחות מהווה תקדים לאליהו)
בלשונו
האירונית והבוטה, משתלח אליהו במאות נביאי הבעל המנסים להקריב פר על במה בהר
הכרמל. הם נכשלים, ואילו אליהו מציף את הפר שלו במים (ארבעה כדים), שלוש פעמים
ואז: "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת
הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה" (שם, לח)
וכל
העם נופלים על פניהם ואומרים: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים".
המעשה
של אליהו מרשים ביותר, וגם אסור מן התורה ("השמר לך פן תעלה עולותיך..."
דברים יב, יג-יד), אך "עת לעשות לה', הפרו תורתך" (תהלים קיט)
(וראה רש"י ברכות נד, ע"א: "פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות
לה'...כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות...) המעניין הוא שפירוש
זה של הפסוק מתהילים הפך לחלק ממורשתנו, למרות שאיננו "פשוטו של מקרא".
אך,
מתי, לפי הבנה מסורתית זו, מפירים את התורה?
אליהו
הנביא מפֵר את התורה, למען התורה, במקום שאין תורה.
וחיילי
צה"ל נשלחים לשטחים, במקום שאין דמוקרטיה; דמוקרטיה - ביוונית: "שלטון
העם", כלומר; שלטון העם בעצמו . אין שם, אלא שלטון העם בעם אחר.
כידוע,
רבים מבני עמנו מכחישים זאת וטוענים שהכיבוש נכפה עלינו ולא על העם הפלשתיני, אך
החיילים המסרבים לשרת במקום שאין דמוקרטיה, עושים זאת למען הדמוקרטיה, ממש כפי
שאליהו הנביא עשה למען התורה. בעיני, מעשה זה הוא מרשים ביותר.
דניאל רורליך
ירושלים
בפתיח למכתבו מעיד הכותב כי בעת שירותו בשטחים נעשו
מעשים אכזריים של דיכוי אוכלוסייה ואף מניעת טיפול רפואי מפצועים הזקוקים לכך ,
אינני יודע היכן שירת מר לייבוביץ והיכן היה עד למעשים אלו , אולם מוזר כי בחר
בדרך הסירוב הגורפת על פני החובה שלו כחייל וכאזרח להוקיע את המעשים בשעת התרחשותם
ולעשות כל שאפשר על מנת להפסיק אותם ולהביא את האשמים לבירור בפני מפקדיהם.
ניסיונו של הכותב להיתלות באילנות גבוהים כאברהם אבינו
"סרבן המצפון הראשון" כלשונו, פשטנית וחסרת עומק ככל ניסיון להשלכה
מעשית מאירועים במקרא לתקופתנו.
המקרא שזור בעשרות אירועים הפוכים בהם נצטוו אבותינו
לגלות אכזריות גם כלפי מי שלכאורה הנם חפים מכל פשע והציווי למחיקת זרעם והשמדתם
של רבים רק בשל היותם בני אומה מסוימת , כפי שקראנו בשבת זכור ובהפטרת אותה השבת
במלחמת שאול בעמלק , על כן ראוי יהיה יותר לדון במהותם של הדילמות המוסריות
המתעוררות בימים אלו מבלי לחפש להם מקבילות בסיפור המקראי הנבדל בנסיבותיו השונות.
מבחינה דתית ומוסרית, קיימת דילמה בין עקרונות
המתנגשים זה בזה במציאות הלחימה כיום בשטחים.
מחד גיסא, החובה לכבד את זכויות האזרחים הפלשתינאים
ולהישמר מכל פגיעה ברכושם ובגופם , אך מאידך גיסא הציווי הקיומי להגן על חייהם של
בני עמנו . כל ניסיון לתת תשובה ערכית המתעלמת מאחד משני עקרונות אלו חוטא לאמת .
הכותב רואה בהגבלת חופש התנועה של פלשתינאים 'פגיעה אכזרית' בזכויותיהם הבסיסיות ;
בהתעלמו מכך שבחסות חופש התנועה על הצירים נרצחו מאות יהודים, הוא עושה שקר בנפשו
. היעלה על הדעת, מבחינה מוסרית, להפקיר את דמם של חפים מפשע ולהותירם ביד הגורל
או בידם של מבקשי נפשם בכל אתר ואתר?
הסרבנות לשירות בשטחים כמוה כהפקרת דמם של יהודים
חפים מפשע . מוסריות אינה גורסת זאת; נהפוך הוא - על האדם המוסרי לבחור בדרך
הקשה של לחימה והגנה עיקשת על העקרונות אותם מניתי לעיל.
ראוי לזכור כי צה"ל הנו הצבא היחיד בעולם המתעקש
עדיין להשתמש לשם פעולות ההגנה שלו באמצעי הלחימה המדויקים ביותר שקיימים בזירה,
על מנת להבטיח מזעור ככל שניתן של פגיעה באזרחים , ולאחר שנה וחצי של לחימה בהגנה
על תושבי המדינה לא השתמש ולו פעם אחת בנשק תלול מסלול (תותח או מרגמה) רק בשל
אפשרויות הפיזור של הפגיעה.
אנו יכולים להיות גאים במוסריותו של צהל שבשונה מצבאות
זרים סירב כל העת להשלים עם הכלל A LA GUERRE COMME A LA GUERRE (במלחמה כמו במלחמה) על מנת להצדיק חריגות מכללי מוסר במלחמה .
יש למחות בתוקף כנגד קריאתו של הכותב לסרבנות גורפת,
המתעלמת ממורכבות הדילמה המוסרית בה נמצא עם הנאבק על קיומו תוך שמירה על ערכי
הליבה של אמונתו , אך נשאב עידוד מן העובדה כי דברים אלו הנם נחלתם של מתי מעט ,
ואף יותר מכך מן העובדה כי טרם שמענו על כותבים המייסרים עצמם בשאלות מוסר כגון
אלו בצד של אויבינו הרבים , שכן עדיין כוחנו באמונתנו ומוסריותנו.
עמנואל סממה (סא"ל מג"ד במיל')
לאחרונה
פורסם ב"שבת שלום" מכתבו של שמאי ליבוביץ, בו הוא מתאר את המצוקה אליה
הוא נקלע בשרות מילואים בשטחים והיא זו שהביאה אותו לסרב לשרת בשטחים.
זכותו של אדם להימנע ממה
שנראה בעיניו כתועבה מוסרית. אין ספק שיש לאדם את הזכות להגיד "אין
ביכולתי". עקרון זה נכון בשאלות מוסריות ודתיות.
מול הטענה המוסרית שהעלה
שמאי עומד ערך אחר "לא תעמוד על דם רעך" החובה- המצוה להגן על אזרחי
המדינה. גם כשהם מתגוררים ביש"ע, לא ניתן להגדיר את נוכחותם בהתנחלויות כעבֵרה,
פשע או מעשה לא חוקי. על כן, מוסרית אני מחויב להגן עליהם כשם שהם מחויבים להגן
עלי.
נכון שנוכחות זו היא המונעת הסכם שלום,
אבל כל עוד והממשלה לא צוותה עליהם לעזוב את ביתם, הממשלה חייבת בהגנתם ואני כאזרח
מבצע את ההגנה הזאת. לשרת בשטחים זה לא רק "לכבוש" אלא גם להגֵן, על כן
לסרב להגֵן זו בעיה מוסרית עצומה. לא זו בלבד, הסירוב שומט את הקרקע מתחת רגלינו.
כשנחזור למשא ומתן ונגיע להסכם עם הפלשתינאים, תהיה לנו הזכות לתבוע מתושבי
יש"ע לשלם את מחיר השלום, אבל אם לא נעמוד לימינם בעת צרתם, האם נוכל לדרוש
מהם להשמע להחלטות הממשלה?!
הן מהצד המוסרי והן מהצד
הפרגמטי, חזור בך שמאי.
שמואל ריינר
הרב שמואל ריינר הוא רב
הקיבוץ טירת צבי וראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע.
אבקש להבהיר שפרסום מכתבו של שמאי
ליבוביץ ב"שבת שלום" פרשת זכור והדיון מסביבו, לא היו, ואינם, על דעת
הנהלת עוז ושלום - נתיבות שלום. בשמי, אבקש להתנצל בפני קוראי ומפיצי "שבת
שלום" שנפגעו, כמוני, מתוכן הדברים ורוחם.
הרב חנוך גולדברג,
יו"ר נתיבות שלום - עוז ושלום
הערת העורך: בעקבות גל התגובות שקיבלנו , החלטנו לפרסם מכתבים
אלו, המהוות מדגם מייצג למדי של תגובות הקוראים. אנו מודים לכל המגיבים, בכתב ובעל
פה, ומתנצלים על חוסר האפשרות לפרסם את כל התגובות שהתקבלו ואי"ה בגיליון
הבא, נפרסם את הערותינו המסכמות לדיון נוקב וחשוב זה.
ברכותינו הלבביות לחברנו פרופ' אוריאל סימון,
ממייסדי עוז ושלום-נתיבות שלום וחבר ההנהלה במשך שנים רבות, על הופעת ספרו
"בקש שלום ורדפהו" - שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה,
בסידרת "יהדות כאן ועכשיו" בהוצאת ידיעות אחרונות.
מערכת שבת שלום תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום
ההנהלה, המועצה, והחברים
|
|
|
| |
| Home |
The Movement Objectives and Principles You can Help! |
What's New Activities and Current Events |
Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel |
|
|
|
|
Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English) |
Search Our Site | Links To Peace Movements |
Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
©
Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.