לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת

לֶחֶם עֹנִי

 כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (דברים טז, ג)

 

 

 

לחם עני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים.

(רש"י שם, שם)

אמר שמואל: (דברים טז) 'לחם עני' (כתיב) - לחם שעונין עליו דברים.

תניא נמי הכי לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה.

דבר אחר: לחם עני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה.

 (בבלי פסחים קטו ע"ב)

 

'לחם שעונין עליו דברים הרבה'. היינו דברי חירות שכן עונה לשון הרמת קול שמחה, ולדבר אחר 'לחם עני' זכר לעניות ובפרוסה, שכן יש במצה ב' טעמים:

א': זכר לעניות שהיו אוכלים כן במצרים כדרך העבדים שמאכילים אותן לחם שלא נתחמץ באשר שמשביע מהר ואינו רעב מאותו אכילה כ"כ מהרה וגם דרכם בפרוסה לקבל פרס משלחן רבם.

והטעם הב': זכר לחירות שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה, וגאלם.

(חתם סופר פסחים קטו, ע"ב)

 

 

מדרש "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

יעל לוין

בנוסח של מדרש תנחומא שפרסם יעקב מאן על יסוד כתב יד מן הגניזה, נוסח שהנו ארוך יותר בהשוואה לנוסחי מהדורות מדרש תנחומא הנדפסות, מצוי קטע ייחודיי שאין לו הקבלה במקורות אחרים. בקטע זה מוטעם שזכויותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, משה ואהרן, עמדו להם לישראל ביציאתם ממצרים. מדרש זה מוסב על התיבות המקראיות: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח). וכך נאמר:

ד"א [=דבר אחר] "וחמושים", מהו "וחמושים", מזויינים בחמשה מיני כלי זיין, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, שהיו עמודי עולם שהכל תלויין בהם. ( J. Mann, The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue, I, Cincinnati 1940, Hebrew section  עמוד קטז)

לאחר קטע זה מופיעות המילים: "יתמיד לנו השם ולכל ישר' זכותם". נראה בבירור שתיבות אלה אינן חלק אורגני מהמדרש, אלא נוספו בשלב מאוחר להיווסדותו בידי אחד המעתיקים.

מקור מובהק קדום יותר שהשפעתו ניכרת על התנחומא הוא הנאמר בירושלמי שבת (פ"ו ה"ד, ח ע"ב): "כת' 'וחמושים עלו בני יש' מארץ מצרים'. מלמד שהיו מזויינים בחמשה מיני זיין". דרשת הירושלמי מוסבת על משנת שבת שם (פ"ו מ"ד), שמתקיים בה דיון בשאלת רשאיות האיש לצאת לרשות הרבים בשבת במיני כלי זיין; סייף, קשת, תריס, אלה ורומח. כוונת דברי הירושלמי היא שבני ישראל עלו ממצרים מצויידים בחמשת כלי הזיין הללו. הדרשה בירושלמי היא בעלת זיקה לדרשה במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי: "'וחמושים' אין חמושים אלא מזויינין שנא' 'ויעברו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה חמושים עברו לפני אחיהם' (יהושע ד, יב) מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין קשת ואלה ותריס ורומח וחרב" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, עמ' 45). במכילתא דרבי ישמעאל (מהדורת הורוביץ, בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא, עמ' 77) פורשה המילה "וחמושים" אף היא במשמעות "מזויינים", אולם אין מופיע פירוט חמשת כלי הזיין.

אם כן, ניכר דמיון בין הדרשה בתנחומא המבארת את המילה "וחמושים" במשמעות חמישה כלי זיין ובין לשון הדרשה בירושלמי שבת. בכל שלושת המקורות המוזכרים מתבאר הכתוב המקראי בהתאם לפשוטו של מקרא בהוראה של חוזקה פיזית. והנה, למרות שהדרשה בתנחומא יונקת בצורה ברורה ממוטיבים המצויים בירושלמי, הרי שהיא מפקיעה את העניין מן התחום הפיזי ומסֵבה ומעמידה אותו על חוסן רוחני. דרשה זו מטעימה כי ישראל יצאו ממצרים בשל זכויות רוחניות של האבות אשר עמדו לכלל ישראל.

הקבלה רעיונית כלשהי לדרשה בתנחומא מצויה בתרגום ירושלמי לכתוב בספר שמות ולפיו מזויינים במעשים טובים עלו בני ישראל ממצרים. אולם נראה שקטע התרגום מתייחס לזכויות עצמיות של יוצאי מצרים גופם. זאת בדומה למדרש בדבר ארבעה דברים שבזכותם נגאלו ישראל; שלא שינו את שמם ואת לשונם, שלא אמרו לשון הרע ושלא היו בהם פרוצים בערווה (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות, לב, ה, עמ' תשמה-תשמט) ולמאמר "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא ע"ב).

הדרשה בתנחומא מעלה על נס את האבות, ובהקשר הספציפי של יציאת מצרים אפשר לציין כי לכל אחת מהדמויות המנויות בה משויכת בספרות חז"ל זכות גאולת מצרים. מבין המקורות הללו אפשר להפנות באורח מיוחד לשתי דרשות תנאיות אנונימיות במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, אשר נזקפת בהן היציאה ממצרים למעשיהם של האבות, משה, אהרן ומרים: "'בכושרות' (תהלים סח, ז) במעשה כשרים שבהן אלו אברהם יצחק ויעקב. ד"א זה משה אהרן ומרים" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת אפשטיין-מלמד, שמות יג, ד, עמ' 38). בשני חלקי הדרשה כאחד נכללות דמויות הגברים המוזכרות בדרשה המאוחרת יותר בתנחומא. יש לציין כי הרעיון שישראל נגאלו ממצרים בשל זכות אבות מופיע במקורות מדרשיים רבים, ובכלל זה במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (מהדורת אפשטיין-מלמד, ו, ב, עמ' 5).

והנה, הדרשה בתנחומא מוסבת כל כולה על דמויות גברים מאבות האומה, ואינה מאזכרת דמויות נשים מאימהות האומה. אולם בהתאם למוטיבים המצויים במקורות שונים בספרות חז"ל, אפשר ליצור מדרש פסידו-אפיגרפי מקביל ומשלים על אודות אימהות האומה. וזה הנוסח המוצע של המדרש המשולב; המקורי והחדש, על שני חלקיו:

"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח).

מהו "וחמושים", מזויינים בחמשה מיני כלי זיין, ואלו הן: אברהם, יצחק, ויעקב, משה ואהרן, שהיו עמודי עולם שהכל תלויין בהם [מדרש תנחומא].

ד"א יש אומרים מהו "וחמושים", מזויינים בחמישה מיני כלי זיין, ואלו הן: שרה, רבקה, רחל, ולאה, ומרים, שהיו עמודי עולם שהכול תלויין בהן [י' לוין].

ארבע האימהות מקבילות לשלושת האבות בדרשה שבתנחומא. מרים מעוצבת כמקבילה הנשית למשה ולאהרן. הקבלה זו עולה באורח ברור כבר מן הכתוב במיכה (ו, ד): "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". ציינו מכבר כי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי משויכת יציאת מצרים למעשי האבות, משה, אהרן ומרים. אם כן, מרים מוזכרת במקור תנאי זה כאחת הדמויות שבגינן נגאלו ישראל ממצרים. זכויותיהן של ארבע האימהות כגורמת לגאולת מצרים מוזכרת במקורות אחדים, ובכלל זה בסדר אליהו רבה (מהדורת איש שלום, כה, עמ' 138), שם בא פירוט מעשיהן; שרה, רחל ולאה העניקו את שפחותיהן לבעליהן ורבקה שמה את מבטחה בקב"ה בהליכתה עם אליעזר.

הביטוי "עמודי עולם" במדרש תנחומא מוסב במדרש החדש אף על דמויות הנשים על יסוד מקורות מדרשיים. ב"מדרש אלפ"א ביתו"ת" (בתי מדרשות, ב, עמ' תמב-תמג) נאמר שהקב"ה חצב "שבעה עמודי צדקה ותלה כל העולם על ראשם כנגד שבעה צדיקים שבעולם הזה שעליהן נתיסד העולם, ואלו הן, אברהם ויצחק ויעקב משה ואהרן, דוד ושלמה, וכשם שבשבילן מתקיים את[!] העולם כך בשביל נשותיהן מתקיים העולם". ארבע האימהות נחשבות לפי קטע זה כמי שהעולם מתקיים בעבורן. מרים אינה נמנית על אחת מנשות שבע הצדיקים המוזכרים, אולם בדברים רבה (ז, ח, קיד ע"ב) באים שני נימוקים לשאלה מִפְּאַת מה התקינו שהקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לפי הדעה הראשונה פסוקים אלה הם כנגד אברהם, יצחק ויעקב, ולפי הדעה השנייה הם כנגד משה, אהרן ומרים שעל ידיהם ניתנה התורה. אישים אלה הם הם האישים המוזכרים בדרשות במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי שהובאו זה מכבר, דרשות המייחסות להם זכות יציאת מצרים. מרים נחשבת אפוא בדברים רבה כאחד ממנחילי התורה לעם, ועל יסוד הנזכר במשנת אבות (א, ב) שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אפשר להחשיבה כאחד מעמודי העולם. כמו כן, בהקשר הספציפי של פסח וליל הסדר ראוי לציין כי מהמוזכר ב"שני לוחות הברית" לר' ישעיה הורוויץ (אמשטרדם ת"ט, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש רביעי, קעב ע"א-ע"ב) עולה שהמרור בליל הסדר הוא כנגד מרים, המסמלת אף את המוטיב של גמילות חסדים.

"מדרש 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'" יכול לשמש טקסט קריאה נלווה בעת אמירת ההגדה. מקום יאה לאמירתו עשוי להיות לאחר קטע ההגדה שבו מוזכרים בשמותיהם שלושת האבות: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ" (דברים כו, ז), כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד). אפשרות נוספת היא לומר את המדרש בתום הקטע: "בכל דור ודור", שבמהלכו מובא הכתוב "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), כתוב המופיע אף הוא, בדומה למקרא "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", בשמות פרק י"ג.

* * *

יצירת חלקו השני של "מדרש 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'", המעלה את זכויות אימהות האומה לצד אבות האומה, מצטרפת למגמה שאחזתי בה בשנים האחרונות של חיבור מדרשים על אימהות האומה בתבנית מקבילה למדרשים על אבות האומה. מדרשים חדשים אלה נוצקו בתבנית דומה למדרשים המקוריים, הן מבחינת סגנונם והן מבחינת המוטיבים הגלומים בהם עד שלא ניכר ביניהם כל הפרש והבדל. התפיסה הרעיונית הניצבת בבסיס מדרשים חדשים אלה היא שטקסטים מעין אלה יכולים היו להתנסח וראויים היו להתחבר, כאשר התשתית הרעיונית טמונה במקורות גופם ומיוסדת עליהם.

מתוך ראייה זו באתי לחבר מדרשים חדשים שונים, ומכללם אחדים הנם קטעים המיועדים לאמירה ולעיון בליל הסדר עצמו. כך, חיברתי בשנת תשס"ב שני בתי תוספת לפיוט "אז רוב נסים הפלאת בלילה" ("ויהי בחצי הלילה"). פיוט זה מונה שורת אירועים שקרו בליל ט"ו בניסן, בדומה ליציאת מצרים שהתרחשה במועד זה, ובוחן את המאורעות מנקודת ראותם של הגברים הנוגעים בדבר. בתי התוספת מעלים על יסוד מקורות מדרשיים את המאורעות שאירעו את אימותינו בליל פסח. "מדרש אנקת האבות והאימהות במצרים", שנערך בשנת תשס"ז, מעלה את שבחן של ארבע האימהות כמי שלצד שלושת האבות חשו שותפות גורל עם ישראל בשעבוד מצרים, וזעקו ופיללו עמהם לישועתם. "מדרש נסי האבות והאימהות", שנוסד בשנת תשס"ח, מאגד בתוכו מדרשים יוצרים מקבילים בעניין דמויות נשים מקראיות לקטעים אחדים במדרש תהלים המציינים נסי הצלה שאירעו לדמויות גברים מאבות האומה. מדרשים אלה ראו מכבר אור בבמות שונות, והם ומדרשים נוספים עומדים להתפרסם במהלך השנה הנוכחית בקובץ "מדרשי נשים", בעריכת תמר ביאלה ונחמה וינגרטן-מינץ.

בהקשר הספציפי של חג הפסח יצוין עוד כי המגמה ליצור מדרשים חדשים משתלבת בראייתי הכללית יותר בדבר החשיבות והצורך לחדש מנהגים אותנטיים הנוגעים לנשים ולליל הסדר המצויים באוצר מקורותינו. מנהגים אלה מכוונים על פי תיאורם במקורות לכלל בית ישראל, ואינם פמיניסטים מעצם מהותם. אפשר להזכיר כדוגמה את המנהג להניח תבשיל שלישי בקערת הסדר זכר למרים, שעל אודותיו ייחדתי מאמרים בעברית ובאנגלית. מנהג זה מובא משמו של רב שרירא גאון והוא הולך ומתחדש בזמננו בחוגים נרחבים למדי. יש להשקיף על ההישענות על מקורות אותנטיים מעין אלה כעל יניקה שורשית, ולדידי יש לבכרם על פני ריטואלים מחודשים שהונהגו בזמננו אשר אין להם אחיזה במקורות, כגון תפוז שמניחים בקערת הסדר. באורח דומה המדרשים החדשים שניסחתי מיוסדים על מוטיבים רעיוניים המצויים בספרות חז"ל.

"מדרש 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'" הוא הצעת טקסט נלווה קצר לאמירה בליל הסדר כחלק מקיום ההיגד: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". מדרש זה נועד להזכיר בפנינו את זכויותיהם של אבות האומה ואימותיה גם יחדיו במועד גאולתנו. בלילה זה מחויבים אנו להעלות על לשוננו את תרומתן של אימהות האומה לא פחות מזו של אבות האומה, שכן אף בגינן זכינו לצאת מאפלה לאור גדול.

ד"ר יעל לוין פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות, וכן חיברה שורת תפילות.

 

עבודת הקודש דורשת ענווה

אמר רבי יהודה הלוי בן רבי שלום: אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם - למה? עביד מגידס (עושה תבשילים) של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל, פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא (ומלוכלכים) ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים, שנאמר (ויקרא ו) "ולבש הכהן מדו בד וגו'" בשביל "והרים את הדשן" למה כן? אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום.

(במדבר רבה פרשה ד)

 

תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבא: "והשיב לב אבות על בנים"

...וחכמים אומרים:[אין אליהו בא] לא לרחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג, הפטרת שבת הגדול) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

 (משנה עדיות ח , ז)