וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה

וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה'

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (שמות יב, מא- מב)

 

 

'ליל שמורים הוא לה'' - בו נגאלו ובו עתידין להגאל- דברי רבי יהושע, שנאמר 'הוא הלילה הזה לה'. רבי אליעזר אומר: בו נגאלו, לעתיד לבא אין נגאלים אלא בתשרי, שנאמר 'תקעו בחודש שופר וגו'' (תהלים פא, ד) מפני מה כי חק לישראל הוא וגו' ומה תלמוד לומר 'הוא הלילה הזה לה''?אלא הוא הלילה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו אברהם בלילה הזה אני גואל את בניך וכשהגיע הקץ לא עכבן הב"ה כהרף עין.

'שמורים לכל בני ישראל לדורותם' - מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו.

(מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא פרשה יד)

 

'ויבא אלהים אל בלעם לילה וגו' - זש"ה 'ליל שמורים הוא לה'' (שמות יב) - וכל הנסים שנעשו לישראל להפרע מן הרשעים בלילה היו, 'ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה' (בראשית לא) וכתיב (בראשית כ) 'ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה', וכתיב (בראשית יד) 'ויחלק עליהם לילה', וכתיב 'ויהי בחצי הלילה' (שמות יב).

(מדרש תנחומא בלק סימן ח)

 

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו..."

פנחס לייזר

כבכל שנה, אחד המשפטים המרכזיים שנאמר בליל הסדר, הלקוח מהמשנה במסכת פסחים (י, ה) הוא: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ובלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ח' ):

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו הוציא משם..." (דברים ו,כג). ועל דבר זה ציווה בתורה, 'וזכרת כי עבד היית' (דברים ה,יד; דברים טו,טו; דברים טז,יב; דברים כד,יח; דברים כד,כב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

ממשנה זו ומפסיקתו של הרמב"ם, אנו למֵדים שלמצווה של סיפור יציאת מצרים יש מטרה: לחוות כל שנה מחדש את חוויית השחרור, את חוויית המעבר מעבדות לחרות.

ואכן, הגמרא (בבלי פסחים קט"ז, ע"א) מספרת לנו על דו-שיח מעניין בין רב נחמן לעבדו דרו:

אמר לו רב נחמן לדרו עבדו: עבד שמוציא אותו אדונו לחירות ונותן לו כסף וזהב, מה הוא צריך לומר לו? אמר לו: הוא צריך להודות ולשבֵּח לאדונו. אמר לו: אם כן, פטרתנו מלומר "מה נשתנה" ופתח ואמר 'עבדים היינו'.

הענקת משמעות רלוונטית ואקטואלית לסיפור מהווה אתגר רציני. אמנם, אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים על כל צעד ושעל (בקידוש של שבת, בפרשיות התפילין, בקריאת שמע, באיסור להונות את הגר וכו') אך המצווה "לספֵּר" היא רק בליל חמישה עשר - "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" והיא שונה במהותה מהמצווה התמידית של הזכירה.

מהי אם כן המשמעות הרלוונטית של סיפור יציאת מצרים?

הקורא את המשנה שהזכרנו עד סופה יבחין בשתי מחלוקות:

1. לגבי קריאת ההלל בליל הסדר, לפני אכילת המצה, המרור והסעודה, אומרים בית שמאי: עד היכן הוא אומר? עד "אם הבנים שמחה" (כלומר עד סוף הפרק הראשון). לעומתם, אומרים בית הלל: עד "חלמיש למעינו מים". קיימים הסברים שונים למחלוקת זו, אך בירושלמי מסבירים שבית שמאי מקפידים על הזכרת יציאת מצרים (המופיעה בפרק השני "בצאת ישראל ממצרים") עד לאחר חצות, זמן תחילת הגאולה, לעומת בית הלל הסבורים כי אין צורך להתעכב, מכיוון שממילא, יציאת מצרים החלה רק מהבוקר.

2. רבי טרפון סבור שמסיימים את קריאת ההלל ב"אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אבל ללא חתימה, לעומת רבי עקיבא, המוסיף פסקה המתייחסת לעתיד "כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים... וחותמים: "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

בעלי התוספות מפרשים את עמדתו של רבי טרפון בכך שהוא לא היה נוהג להאריך בבקשות, ולכן גם כאן, הוא מסתפק בהודאה על מה שכבר קרה, על הגאולה שכבר התרחשה לעומת רבי עקיבא, המאריך בדברי בקשה ולכן מסיים את ההלל בבקשה המתייחסת לגאולה העתידית.

רבי טרפון הקפיד, בדברים מסוימים, לנהוג כדברי בית שמאי (משנה ברכות א, ג) מכיוון שלמד בבית מדרשו ואכן, ניתן למצוא מכנה משותף בין המחלוקות:

לדברי בית שמאי, שחזור חווייה שהיתה, דורש מאתנו להמתין לנקודת הזמן בה התרחשה חוויה זו ואולי ניתן להשוות גישת בית שמאי כאן לשיטתו בהדלקת נרות חנוכה (פוחת והולך). תודעתו האמונית מבוססת על מה שכבר קרה ועל מה שמתרחש עכשיו (עבר והווה); לעומתו, לדברי בית הלל, אם הגאולה היתה, גם ניתן להלל ולשבח, אפילו אם זמנה עדיין לא הגיע.

גם רבי טרפון מתייחס בתודעתו האמונית למה שכבר התרחש ולמשמעות העכשווית של אותה התרחשות, אך תודעתו הדתית אינה כוללת את העתיד, לעומת רבי עקיבא, המאמין "האופטימי" המתייחס לנבואה העשויה להתקיים כאילו כבר התקיימה (בדומה לסיפור השועל היוצא מבית קדש הקודשים, בסוף מסכת מכות).

הרמב"ם פוסק שעלינו לספר את סיפור יציאת מצרים ולחוות בחיינו, כאן ועכשיו, את חוויית השחרור, אך יחד עם זאת, בנוסח ההגדה, הוא פוסק כרבי עקיבא (וכבית הלל) ומשלב את הבקשה המבטאת את ציפייתינו לגאולה העתידית בברכה החותמת את החלק הראשון של ההלל.

תודעה דתית המבוססת על זיכרון העבר ועל הפנמת המסרים המוסריים הנובעים מזכרון זה, עשויה ליצור עמדה של אמפתיה כלפי כל מי שמשועבד, כפי שהיינו אנחנו במצרים. יחד עם זאת, כשתודעה זו אינה כוללת היבט של תקווה ואמונה בעולם טוב יותר, עלול הדבר לגרום לייאוש ולדיכאון.

תודעה דתית המבוססת על אמונה בעתיד, עשויה להפיח תקווה במצבים בהם אנחנו חווים מחדש חוויה של עבדות, כדברי המהר"ל בפירושו על ההגדה, וזאת היתה גם גדולתו של רב עקיבא, שגם בתקופה של חורבן, זכה לשמוע מפי חבריו המיואשים "עקיבא, ניחמתנו".

אך, לעתים - והדבר קרה אפילו לרבי עקיבא - קיימת הסכנה, מרוב ציפיה לגאולה, של דחיקת הקץ, של פרשנות משיחית לארועים היסטוריים. לצד סכנה זו, קיימת גם סכנה אחרת, חמורה לא פחות מהראשונה: האמונה שגאולתנו יכולה לבוא על חשבון אחרים.

רק איזון נכון בין שתי התודעות עשוי לקדם אותנו, ביום מן הימים, לגאולה השלמה וכדברי הרמב"ם: (הלכות מלכים יב, ז-ח )

ז. לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח - לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ח. ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות - שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ, דעה את ה', כמים, לים מכסים" (ישעיהו יא,ט).

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

תפילת "מי שבירך" לפסח מאת רחל מורפורגו

יעל לוין

בשנת תר"י (1850) חיברה המשוררת הלמדנית היהודייה מאיטליה רחל מורפורגו (1790-1871) תפילת "מי שבירך" אשר כללה במכתב ששיגרה לבן דודה שד"ל (1800-1865), ואשר ראתה אור באסופת כתביה "עוגב רחל" (עמ' 107) שפורסמה במלאות מאה להולדתה. בתפילה זו ייחלה שהמקדש ייבנה ויזכו לעלות ולהקריב את קרבן הפסח. במאה התשע עשרה התקיימו דיונים הלכתיים בדבר האפשרות של חידוש הקרבת קרבן זה, אף בלא עמידת המקדש על תילו, ויש להשקיף על תפילתה בהקשר הזה. בראש תפילה זו נכללו ונזכרו אף האימהות.

וזה נוסח תפילתה של מורפורגו:

מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה יברך את כל קהל עדת ישראל ונזכה ונחיה ונעלה להקריב פסחים על גבי המזבח, שמחים וששים בבנין בית מקדשנו במהרה בימנו[!] אמן.

תפילה זו לא זכתה כפי הנראה בזמנה לתפוצה רחבה, ואין קיימות כל עדויות שנאמרה בפועל בידי יחידים או בידי חוג כלשהו. בקטע המקדים את התפילה נזכר בין היתר: "והיה כבוא הספר הזה אליך [...] הקרב את העם אנשים ונשים וטף וקרא בקול גדול כה כתבה הצעירה מן הצאן". רחל ביקשה אפוא שמכתבה יוקרא בפני בני משפחתו של שד"ל. אפשר אף שדבריה הובאו לידיעת בני משפחתה שלה ומכריה.

נוסח תפילה זה, שנוסד לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, הוא התפילה היחידה מסוג תפילות "מי שבירך" אשר נתחברה עד אותה שעה בידי אישה, וכמו כן הוא התפילה היחידה בעברית הנוגעת לחג הפסח עד לתקופתנו אשר לפי הידוע לנו נוסדה בידי אישה.

 

העורך מעיר: אנו מודים לדר' יעל לוין על ששלחה לנו תפילה זו, שחוברה על ידי אישה במאה ה-19 באיטליה, בתוספת הערותיה. תפילה זו מבטאת להט דתי וגעגוע לצורה קדומה של עבודת ה' בערב פסח ובחג הפסח. גם בתפילותינו ובנוסח ההגדה שלנו, יש ביטויי געגועים וכיסופים ל'עבודת הקרבנות' בכלל ולקרבן פסח בפרט. האם פירוש הדבר שחזון הגאולה שלנו, כציונים דתיים במאה ה-21 כולל בהכרח "החזרת עטרה לישנה" כולל חידוש הקרבנות? או יתכן שיש אפשרויות אחרות? אנו מזמינים את קוראינו לדון בסוגיה זו.

 

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

(מלאכי ג, כג-כד מתוך ההפטרה לשבת הגדול))

 

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהֵר, לרחֵק ולקרֵב, אלא לרחֵק המקורבין בזרוע ולקרֵב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג') 'הנני שולח לכם את אליה הנביא' וגומר 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

(משנה עדויות ח, ז)

 

'האמת והשלום אהבו'

בעל מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין - זכאי'. כי כשאין כת מנוגדת על פי קושיות וטענות, אי אפשר שיֵצֵא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת.

( ישמח משה ח"ב ז/ב)

 

יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על-ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל-ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלקות והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבּוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.

(מתוך: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: עולת ראי"ה עמ' של)