וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. (בראשית כה)

 

 

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם.

(משנה אבות ה , טז)

 

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" - לפי שהיה שואלו אביו 'מה אתה עושה בשדה כל היום?' היה מתנצל ואומר: 'כדי לצוד ציד להביא טרף לפיו של אבי', ולפי שלא היה מצוי אצל אמו, על כן לא אהבה אותו רבקה והיתה אוהבת את יעקב שהיה מצוי אצל אמו וכל געגועיה עליו.

ויתכן לפרש כי באותו זמן לבד אהבו, אבל שכבר אכל מצידו, בטל דבר בטלה אהבה, אבל רבקה אוהבת יעקב על לא דבר ואהבה כזו אינה בטלה.

(כלי יקר בראשית כ"ה, כ"ח)

 

 

אם יעקב ועשו

חיים רובינשטיין

מקורות הסכסוך לוטים באפילה. יסודותיו כאילו היו כאן מאז ומעולם. מבטן יולדו. סכסוך גנטי. תהומות מפרידים בין הצדדים. שניים הפכים זה לזה. מים ושמן. פרא אדם, ידיו מכוסות דם קרוש למול עלם ענוג, שאצבעותיו מלטפות עלי ספר. האחד אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר (בר' כ"ה,כ"ה) והשני, אולי שחור שיער וחיוור פנים.

שתי דמויות. שני "אחרים". ניגודים. יריבים. פרשת הדינמיקה של גישור. לא פישור. התהליך המורכב של היריבות, ההתנגשות, הניתוק והנישוק. מעגל אפשרי של ריקוד בין שונאים-אוהבים.

בתוך מחול השדים, קשה להבחין בשרשים המקוריים של העוינות. ישראל מחד ואדום מאידך, יעקב ועשיו, שסע בין עולמות, חוצה אלפי שנים ואוקיינוס בינם. יעקב ועשו אחים. זה בעקבו של זה. שניהם יוצאים מרחם אחד, תאומים. תומִם - לומר לך שמשהו פגום בתאומות זו. למרות הדמיון הגנטי, למרות הזהות ברגע הלידה - שונים הם. אחים ושונים. ההבדלים החיצוניים מהותיים. שני עולמות. שתי תרבויות.

רבדים עמוקים יותר, מסתתרים מתחת לפני השטח (תודות לאור בני, שהאיר נקודה זו בלימודנו.). הקנאה שבין האחים יושבת על נתק בין ההורים. עומק הסדק חוצה דורות.ידו של יצחק אינה אחוזה בזו של רבקה. השונות שבינם מודגשת בכל התיאורים של קרבתם-ריחוקם. הפגישה הראשונה בין הילדה שנלקחה מבית אביה, דודו, על ידי עבדם, אליעזר, לבין בין בן האדון מתוארת כמערכת היחסים סבילה: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס: שומה כי הצעיף הזה שמקורו בפדן ארם, חוצץ תמיד בין יצחק לרעייתו. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא (כ"ו, ז). נדמה כי מילת האהבה, וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחק אחרי אמו (כ"ד, ס"ז), הנאמרת באותה נשימה יחד עם הנחמה אחר אמו, מאירה את טיב היחסים הקרירים שבינם מראשיתם. המתח שבין יצחק הפסיבי לבין רעייתו רבקה, הפעילה, מוקרן ליחסים שבין הבנים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב (כ"ה,כ"ח).

יצחק, הגבר הדומם, מעדיף את האחד, החזק, בעל הכריזמה, היוצא בכל בוקר לעבודת יומו, למאבק המתמיד של האדם בעולם הטורף שסביבו. רבקה, האם, אוהדת את בנה הענוג, הרך.

הסדרה עטויה ביחסים מתוחים. בכמעין הד לסיפור הראשי, מובאים תיאורי המשנה. כעסו של אבימלך. מָה זאת עָשיתָ לָנו. הריב עם הרועים. מורת הרוח ליצחק ורבקה מנישואי עשו. החיים מרובדים בהזדמנויות לחיכוכים. מרוצפים באי-הסכמות.

ביסוד כל ריב, קשר עז בין הצדדים. רשף השנאה היא ביטוי של עוצמת היחסים. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו. הקשר השלילי כבול בכבלים של נורמות, דעות קדומות, מנהגים ותרבויות, המחזקים אותו ומעבים את קטביותו. נדרש היפוך בכדי לעשות שונא לאוהב. היפוך ולא חיבור. נדרשת הסרת המסווה והמחיצות בכדי ליצור יכולת חיים משותפים בין שני ניגודים. לכאורה.

למעשה נדרש ניתוק בכדי לבצע את ההיפוך. וליתר דיוק: זיהוי, הפרדה, התרחקות, היפוך וחיבור מחדש.

הזיהוי. ההכרה בחיצוניותה של השונות, נערך ביוזמתה של רבקה, אם הבנים. היא מאירה את עיני יצחק הכהות, ומבהירה לו באכזריות כי אין ערובה לחושיו בזיהוי האמת. החיצוניות מטעה. הישענותו על סימנים מוכרים אינה מספקת לבחון לבבות. ובהכירו את צדקתה הוא נחרד. חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד (כ"ז, ל"ג) התובנה על קוטן מידת ידיעתו את בניו הכתה בו לפתע. התחושה העזה של ההחמצה אפפה אותו. הסדר וההיררכיה המוכרים נמוגו. מי קיבל את הברכה הראויה? למי הבכורה?

מי הוא ה"אחר", הזר ומי הוא ה"דומה", הקרוב? הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. שוב אין המעטים החיצוניים; אדרת השיער, הקול, הריח, הבגדים מציינים את הצד ה"נכון", ה"צודק" של המחלוקת. העולם הפשוט, המחולק בין הצדדים, היטשטש. לפתע ברור השלב הבא הנדרש. התרחקות. ריכוך הגורמים התומכים בסכסוך. הכנה למטמורפוזה המתבקשת. התכוננות להיפוך.

הסכסוך לא יכול להיפתר בדור הנוכחי. רבדיו העמוקים חיים ומשפיעים על השסע. הדיאלוג המורכב בין שני הבנים באמצעות אביהם ואמם, המתווכים האינטרסנטים, מסתיים בכישלון. בהגברת האיבה.בהגבהת החומות. וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב ... וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי/ (כ"ז מ"א).

למחלוקת אין פתרון חיצוני. כפוי. בשלב הביניים של הסכסוך יש צורך בהפרדה. יעקב בורח, מתרחק ממקור האיום. הולך למשפחת אמו ועשו הולך למשפחת אביו. איש לשבטו. שני עמים ממעייך ייפרדו. המרחק, ההתרחקות מהגירויים הבסיסיים יתרמו לתהליך. יסייעו לשלב הבא. יפנו את השטח לעבודה האמיתית הפנימית. לתהליך הטרנספורמציה.

יש צורך בהתמודדויות רבות, פנימיות, בכדי לחצות את התהום המפרידה. אין אנו יודעים את אשר עבר על עשו. הסדרה הבאה מתרכזת ביעקב. הוא האספקלריה להבין את התהליך המקביל העובר על שניהם.

התרחקותו של יעקב, התבגרותו, עבדותו ונישואיו יחד עם הפיכתו לאב מאפשרים לו להתמודד עם השדים שבקרבו. להיאבק בדמונים הפנימיים. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. היאבקות המשנה אותו פיזית ורוחנית. שינוי מהותי. מעוקב לשרה-אל. מנער הנמשך אחר אחיו החזק לאישיות עצמאית המתמודדת. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

התגברותו של יעקב על רוחות הרפאים שלו המופיעים באישון הלילה, חציית היבוק הפרטי שלו, הכינה אותו להתמודד עם דעותיו הקדומות, עם השונה, האחר, עם עשו אחיו. הפכוהו לאדם אחר, מוכן יותר, ישראל.

הבריחה, הגלות, העבודה הקשה, וההתמודדות העצמית הביאו את יעקב למקום בו יכול היה לפגוש את עשו לחבקו ולנשקו. חיבור זה הוא ביטוי להשלמה הדדית. לפשרה. להפשרת המתחים. הוא חיבוק לפרידה. פרידה לשלום. זה נסע שעירה וזה לסוכות. הם השלימו זה עם קיומו של זה. אנשים אחים. שכנים רחוקים.

יש סמליות במקום אליו מגיע ישראל בסוף דרכו. סוכות. אולי סוכת שלום, כגימטרייא של שמו של עשו, לומר לך כי "דהוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום עובדי כוכבים" (בעל הטורים, ד"ה 'וישם לך שלום'. במדבר, ו', כ"ו)

חיים רובינשטיין, עסוק בחינוך.

 

 

המקדש השלישי ייבנה רק מתוך שלום

ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח שנאמר בו: (ישעיה ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", כי אך שלום ואמת יהיה בימיו, על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד, צר להם המקום

ולא יסבלם, אשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו, ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם... שבזמן מציאת השלום, "ופרינו בארץ", כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

("כלי יקר" בראשית,כ"ו, כ"ב)

 

החרב גורמת לחורבן

ואני אומר כי טעם המצוה ("אם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה"), בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך, והנה עשו "אשר שנאו השם " (מלאכי א, ג) הוא היורש החרב, שאמר לו: " ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה'': וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית, כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן, הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה, ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת, וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה, והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה, ומפורש בזה: " לא תניף עליהן ברזל" (דברים כז,ה)

(רמב"ן שמות כ, כב)

 

'ועל חרבך תחיה' - לפי אומנותו שהיה איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כוחו גדול על החורבן והחרב ועל כן זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא הכוח הממית מיוחסת לו החרב מן העולם. ומן הטעם הזה מנעה התורה החרב והברזל במשכן ובמקדש, במשכן כתיב (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו', לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם. 'ואת אחיך תעבוד' - כשיעקב ראוי, והיה כאשר תריד. כשאינו ראוי, ופרקת עולו מעל צוארך. וזה כוונת אונקלוס שתרגם 'כד יעברון בנוהי על פתגמי אורייתא'.

(רבינו בחיי בראשית כז , מ)

 

ברכת ה' אינה עוברת בירושה אלא תלויה במעשי האדם

ה' בירך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם לאלוהים וישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו הארץ ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכוח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות אברהם בירך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בנין בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך בזה מאת ה'.

(מלבי"ם כ"ז, א)