וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

 וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ

 וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. (בראשית כה, כב-כג)

 

 

שני גוים - מריבה או הפרייה הדדית?

וטעם שני גוים בבטנך - הודיע לה שלא תפחד, כי בעבור שהיתה מעוברת תאומים הוא הריצוץ הזה בבטנה, כי דרך נשים לה. ויתכן שיאמר עוד כי בעבור היותם שני גוים שונאים ונלחמים זה בזה, עשו בתחלת יצירתם מריבה רמז למה שיהיה ביניהם בסוף, ועתה ינוחו ותמצא מנוח והשקט לנפשה.

(רמב"ן בראשית כה, כג)

 

'ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך' - אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי 'גוים' אלא 'גֵיים' (גאים), זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

(בבלי עבודה זרה יא ע"א)

 

ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה באדם, משעת פקידה או משעת יצירה?

אמר לו: משעת יצירה.

אמר לו: אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת? אלא, משעת פקידה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר (איוב י') 'ופקדתך שמרה רוחי'.

ואמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה?

אמר לו: משעת יצירה.

אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה.

אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר (בראשית ד') לפתח חטאת רבץ.

 (בבלי סנהדרין צא ע"ב)

 

 

 "ויתרֹצצו הבנים בקרבָּה"

חיים רובינשטיין

האם יכולים שני אופיים להתרוצץ בקרבו של אדם כשהם אוחזים זה בעקבו של זה? האם הסתירה הפנימית אינה חלק מכל אישיות? האין כל אדם חש כי "שני לאֻמים ממעַיך יפרדו", כל אחד מושך לכיוונו הוא? הסתירות הפנימיות הם חלק מההוויה האנושית. התחושה של מאבק בתוך נפשו של האדם הינה מעשה של יום יום. החוויה כי יש לנפש יותר מרצון אחד וכי רצונות אלו סותרים זה את זה אינה נדירה. לעיתים הם קרויים ה"יצר הרע" ו"היצר הטוב" ולעיתים "הפן הגברי" ו"הפן הנשי" וכל כותב אוחז בדימויים שלו.

הפן האחד "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה"(בראשית כ"ה, כ"ז), ובהמשך "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו" (בראשית כ"ה, כ"ח) כדי להבליט את המימד הגברי, והפן השני "אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" ובהמשך "וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כ"ה, כ"ז-כ"ח) במימד הנשי. הפן הזכרי, הצייד, הלוחם, ההרפתקן, הקשה, דמוני ושעיר, איש החוץ מול הפן הנקבי הרך, החלק, האינטלקטואל, הלמדן, איש הפנים. שתי מהויות מאוחדות באחד.

שני פנים לאדם, באישיות אחת בולט פן אחד ובאישיות אחרת, הפן השני שולט. שני פנים לאדם, במצבים נדרשים בולט המימד הלוחם, ובמצבים אחרים המימד הרך, המכיל. ההתנהגויות הסותרות הנצפות לעיתים, הן ביטוי לניצחונו הרגעי של זה על זה. ימים, שהמלחמה הפנימית שוקטת, וימים שהיא סוערת. סוחפת. לא יודעת שבעה. "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ".

הפן העֵשָוִי, בולט בנטיות התאוותנות: לצוד, לטרוף, לבלוע, לאכול: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (שם, שם, ל'). זהו האופי המופיע במריבות, במלחמות, במאבקים - הוא היודע לחתור להישג, להתעלם מהכאב, לחבוט ולהיאבק. בעשותו זאת המוזות נאלמות, האדם אינו קשוב, הוא מרוכז בשאיפה לנצח. האדרנלין זורם וריכוז הסוכר בדם עולה.

הפן היַעֲקבִי מתאפיין ביצירה, בפעילות אינטרוברטית,בקשב. "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (שם, שם, כ"ט). הוא הפן הכותב שירה, פרוזה, מוזיקה. המאזין ומקשיב. הפן האמנותי, הרגיש, העדין, המתחשב. המסייע לחלשים. התומך והמסייע. המבין. הפן האינטלקטואלי, הלומד, החושב.

שני פנים לאדם. שניהם מבטאים צדדים אחרים של אישיותו, המסוכסכים זה בזה. תאומים לא זהים. שונים בביטוי החיצוני, מנוגדים במהות ומשלימים זה את זה. ממקור אחד יצאו, האחד עוקב אחר חברו. האדם השלם הוא מזיגה של עשו ויעקב.

האדם השלם הוא האיזון המתבקש בין הקיצוניות. לא יעקב המתחזה ולא עשו המתוסכל. האדם השלם הוא הפתרון לסכסוך. הוא היודע להילחם בעת צורך ולבסס את ההקשבה כאורח חיים. שט בין חלקי נפשו ומעביר את הדגש על פי הצורך. עשו הוא אמוציונאלי, האדם השלם מצנן אותו ב'יעקביותו'. ליעקב, איש תם, יושב אהלים, נוספת האסרטיביות ה'עֵשָוִית', הלימוד הוא חריף יותר, חותר יותר לאמת, פותח מחלוקות. האוהל ובית המדרש הופך לזירת קרבות אינטלקטואלית בעזרת התבלין העֵשָוִי.

באדם השלם יעקב משלים את עשו. יעקב אינו בורח מעשיו, יעקב אינו משלה אדם. עשו אינו מתוסכל. הם הינג והיאנג, שני הכרובים, יכין ובועז, האורים והתומים. "וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָה"ּ (שם, שם, כ"ו). תאומים, זה בעקבו של זה, מלווים האחד את השני כל העת: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי, אִם-נוֹעָדוּ" (עמוס, ג', ג').

מול הייחוד, התאפיינו בני האדם בזוגיות. הזוגיות מדגישה את הרב-ממדיות של המציאות. לשם ההליכה בתלם, מפעילים כוחות מימין ומשמאל. סכום הווקטורים הוא האמצע. כוח המונע בכיוון אחד עלול לסטות עם ההתקדמות. סטייה זעירה בכל עת, המצטברת להחמצה בסוף הדרך. השניים, מאזנים זה את זה, מתקנים טעויות. המציאות ששרדה את המבול, זוגות זוגות עשויה. כך בחיי האדם , כך בפנימיותו.

ולכך מכוונים דברי קהלת:

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם. וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד-הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק (קהלת, ד', ט'-י"ב).

חיים רובינשטיין, נשמה מפוצלת.

 

המקדש השלישי ייבנה רק מתוך שלו.

ובבאר השלישי לא רבו עליה, כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח שנאמר בו: (ישעיה ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", כי אך שלום ואמת יהיה בימיו, על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצוייה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד, צר להם המקום ולא יסבלם, אשר בעונינו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו, ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל אע"פ שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מ"מ רחבת ידים להם ואין צר להם... שבזמן מציאת השלום, "ופרינו בארץ", כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

("כלי יקר" בראשית כ"ו, כ"ב)

הקונפליקט המוסרי של יעקב

"וילך ויקח ויבא לאמו": (בראשית כ"ז,י"ד) - אנוס וכפוף ובוכה.

(בראשית רבה, פרשה סה)

 

אפשר דרש "וילך, ויקח, ויבא" - וַי על שלושה דברים אלה.

(פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

 

'הקול קול יעקב': אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב,

'והידים ידי עשו': אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו.

(בבלי גיטין דף נז, ע"ב)

 

האם עשו התחפש ליעקב או להיפך? הטעות אפשרית לשני הכוונים

'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו דאם-כן, היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב ומצד הידים שזה ודאי עשו וזה דבר נמנע, שאם הוא יעקב אינו עשו ואם הוא עשו אינו יעקב, אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב, ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות, או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו, ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו *ואמו שפירושו או אמו, כך אמר או הידים דומין לידי עשו.

(כלי יקר בראשית כז, כב)

 

רבקה היא "אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה להזכירנו שוב אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה את יעקב. ואף כי מנעה מעשו להפיק זממו - מה ראתה התורה להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים דברי בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה בהבריחה את מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח את אחיו במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא תשכל שניהם יום אחד.

(מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 202)

 

ריבוי הפנים של עשו

שמו עשו, שהיה עשוי ונגמר, עשו - בגימטריא שלום, שאלמלא שמו שהוא שלום, היה מחריב העולם, דבר אחר: עשו 'ע' שו' - שוא זה השלים לע' אומות שבראתי בעולמי.

(בעל הטורים בראשית כה, כה)

 

'שלום': בגימטריא עשו, הוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום גוי.

(בעל הטורים במדבר ו , כו)

 

...אולם הרבה יותר עמוק הוא ההסבר שנותן 'בעל הטורים' במקום השני בו הוא אומר "שלום בגימטריא עשו..." וכאמור מדובר כאן בברכת כוהנים, משמע - ברכת השלום לישראל איננה שלמה, כל עוד לא יהיה שלום גם עם עשו.

ניתן לומר כי בתולדות הגימטריא של עשו היא שלום כדי לרסן את עשו, ואילו בברכת הכוהנים הגימטריא של עשו היא שלום, כיד שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום, וכי לא יהיה לישראל שלום, כל עוד לא יכון שלום בין יעקב לבין עשו.

(מתוך שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י.ליבוביץ ז"ל, עמ' 110)

 

"ועל חרבך תחיה" : קללה, ברכה או הכרח

ועל חרבך תחיה: בשכר שלקחת תליך וקשתך במצותי. 'ואת אחיך תעבד': אמר עשו - מאחר ששמתו גביר לי, הוא ינהוג בי מנהג בזיון אמר אביו 'ועל חרבך תחיה' - תשמישך יהיה בחרב ואין זה מנהג בזיון. אמר עשו: אף על פי כן, בתשמיש חרב יטריחני יותר מדאי. אמר לו 'ואת אחיך תעבד' - בתשמיש זה וירחם עליך.

(חזקוני בראשית כז, מ)

 

וטעם ועל חרבך תחיה, כמו בחרבך, וכן 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' (דברים ח ג), בלחם, ואין הברכה שתהיה מחייתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב, ועל כן אמר 'ואת אחיך תעבוד', שלא תתגבר עליו, והוא יגבר עליך.

(רמב"ן בראשית כז, מ)

 

"מיהו עשו? מיהו אדום?" - הזהירות שיש לנקוט בפרשנות הווה ע"פ העבר

...וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היתה תחת יד יהודה, וכן כתוב "ויפשע אדום מתחת יד יהודה" (מלכים ב ח, כ"ב) גם יואב הכרית כל זָכָר באדום (מלכים א יא, טז). ובעבור שהיה תחת יד יהודה, שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים "ערו ערו עד היסוד בה" (תהילים קט"ז, ז) ויותר היה קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם ["והחרפה שהיו האדומיים מחרפים את ישראל יום שנלכדה ירושלים ונשרף ההיכל על ידי הכשדים, היתה קשה לישראל יותר מצרתו" - אבן עזרא על הפסוק בתהילים קטז, ז). וכן טעם "שישי ושמחי בת בת אדום" (איכה ד, כא) , גם כן "אל תשמח לבני יהודה" (עובדיה א, יב) גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ואומה (נוסח אחר, כנראה מקורי : ורומא) שהגלתנו הוא מזרע כתים וכן אמר המתרגם "וצים מיד כתים" [אונקלוס: "וסיען יצטרחן מרומאי"], והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פירשנו בספר דניאל "והיו אנשים מתי מספר" - שהאמינו באמונה חדשה [הנצרות], וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחדש כל הדת ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומים מעטים, גם כן יקראו היום אנשי מצרים וארץ עילם ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט.

(אבן עזרא בראשית כז, מ)

 

על מה כעס עשו; על הפסד ברכתו של יעקב או על ברכתו?

'וישטם עשו את יעקב על הברכה' - יש מפרשים ד'על הברכה' לא קאי אברכה דיעקב, אלא קאי הוא אברכה דעשו שברכו אביו 'על חרבך תחיה', ובה היה בטוח. והכי קאמר: 'וישטם עשו את יעקב על בטחון הברכה דעל חרבך תחיה וגו'.

(חזקוני בראשית כז , מא)

 

חז"ל אינם מהססים לבקר את מעשי האבות לצורך הפקת לקח מוסרי

'ויהי בערב ...'' - כל הלילה היה משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה' אמר לה: 'ברתיה דרמאה (=בת הרמאי) למה רמית אותי?'

אמרה לו: ואת לא רימית באביך, כשהיה אומר לך 'האתה זה בני עשו'? והיית אומר 'אנכי עשו בכורך' (בראשית כז יט) ואת אומר למה רימיתני?! אביך לא אמר 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך' (שם שם לה)?!

 (מדרש אגדת בראשית פרק מט)