וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת

וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי

 וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי. (בראשית כז, א)

 

 

כהות עיניו של יצחק: גורל, עונש, ברכה?

'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו', דבר אחר: 'מראות' - מכח אותה ראיה, שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, הה"ד (ישעיה לג) 'הן אראלם צעקו חוצה וגו'', ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו הה"ד 'ויהי כי זקן יצחק וגו''. ד"א: 'מראות' - מכח אותה הראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, תלה עיניו במרום והביט בשכינה, מושלים אותו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון, אמר: אם הורגו אני עכשיו, מכריע אני את אוהבי, אלא גוזרני שיסתמו חלונותיו, כך בשעה שהעקיד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה, אמר הקב"ה: אם הורגו אני עכשיו, אני מכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ויהי כי זקן יצחק וגו'.

(בראשית רבה סה, י )

 

'ויהי כי זקן יצחק' - ר' יצחק פתח: (ישעיה ה) 'מצדיקי רשע עקב שחד' - כל מי שנוטל שוחד ומצדיק את הרשע בעקב וצדקת צדיקים יסורו ממנו, 'וצדקת צדיקים' זה משה, 'יסורו ממנו' זה יצחק, על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו - 'ויהי כי זקן יצחק וגו'.

(בראשית רבה סה, ה)

 

רבי חנינא בר פפא פתח: (תהלים מ) 'רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך וגו'.

אמר רבי חנינא: כל פעולות ומחשבות שפעלת אלינו בשבילנו, למה כהו עיניו של יצחק? כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות - 'ויהי כי זקן יצחק'.

(בראשית רבה סה, ח)

 

ואמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: (בראשית כ') 'הנה הוא לך כסות עינים', אמר לה: הואיל וכיסית ממני ולא גילית שהוא אישך וגרמת אלי הצער הזה, יהי רצון שיהו לך בני כסויי עינים; ונתקיים בזרעה, דכתיב: (בראשית כ"ז) 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות'.

 (בבלי בבא קמא צג ע"א)

 

 

ברכה הבאה בעבירה

דניאל רורליך

סיפור הברכה שלקח יעקב מעשו במירמה - "בחוכמה" לפי תרגום אונקלוס - הוא אחד הסיפורים המרתקים ביותר שבספר בראשית, אך הוא סיפור סתום. לא המניעים סתומים הם: רצונו של יצחק לברך את בכורו, שאיפתה של רבקה להחיל את ברכה על יעקב דווקא, השלמתו המהוססת של יעקב עם תוכניתה, זעזועו וכאבו של עשו - כל אלה ברורים ומובנים.

מה שאינה מובנת היא התוצאה, כפי שמציג אותה הפסוק המכריע בסיפור (בראשית כז, לג): "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד, וַיֹּאמֶר: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ, גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה"!

הרמב"ן היטיב להצביע על הקושיה העצומה שבפסוק: "אין זו דרך החרד חרדה גדולה עד מאד, וצועק 'מי הוא אשר רימני', לברך אותו - שישלים צעקתו לאמר מיד 'גם ברוך יהיה' - אבל היה ראוי שיקללהו"!

אכן, איך אפשר להבין את השינוי הפתאומי בדעתו של יצחק? והרמב"ן הוסיף קושיה על קושיה: "ועוד כי היה עשו צועק עליו לאמר 'ולמה תברכהו עתה אבי?'!" איך ניתן להסביר את הכניעה שבה עשו מקבל את שינוי דעתו של אביו? איך אפשר לבטוח בכנותו של אב המשנה את דעתו בקלות בלתי נסבלת שכזאת?

הרמב"ן גם הציע תשובה לשאלותיו הנוקבות: "טעמו 'וגם ברוך יהיה' - 'על כרחי, אי אפשר לי להעביר [את] הברכה ממנו'; כי מאז שבירך אותו, ידע ברוח הקודש שחלה ברכתו עליו..." בכך הצטרף הרמב"ן, כמו פרשנים אחרים, לרש"י בהערתו, המבוססת על בראשית רבה: "שלא תאמר: 'אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות', לכך הסכים וברכו מדעתו". אך קשה ליישב תשובה זו הן עם פשוטו של מקרא והן עם המוסר.

קשה ליישב את התשובה עם פשוטו של מקרא משום שתוכנה של הברכה אינו רוחני אלא גשמי, כפי שציינה נחמה ליבוביץ בספרה עיונים חדשים בספר בראשית: "שובע, שומן, כלכלה בריאה ודשנה, שפע נכסים, שלטון וכוח - כל זה מיועד לעשו". אם כן, מה מיועד ליעקב? לו מיועד "היעוד האברהמי", היינו הברכה שבה בירך יצחק את יעקב ביודעין ובפה מלא ביציאת הבן לפדן ארם (שם כח, ג-ד): "ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלהים לאברהם". כך שאלמלא המירמה, דווקא לא היה יעקב נוטל את הברכה המיועדת לעשו.

ועל כך קשה ליישב את התשובה של הרמב"ן ושל רש"י ואחרים גם עם המוסר. הרי לא מדובר במעשה קונדס של ילד וגם לא בחוצפה ישראלית חביבה; מדובר במשהו חמור הרבה יותר, משהו בכיוון "הרצחת וגם ירשת". לא יתכן שהתורה מציינת לשבח ברכה הבאה בעבירה! ולכן המילים "גם ברוך יהיה" עדיין סתומות.

נצא ונלמד על מעשה הגיבעונים בכיבוש הארץ (יהושע ט, ג-כ). "'וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי. וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה'." מה עשו הכנענים יושבי גיבעון? מרוב פחד מצבאו של יהושע, הם התחפשו בבגדים ונעליים בלויים ואמרו ליהושע, "מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו..." בני ישראל, המצווים על השמדת הכנענים, כרתו ברית עם הגיבעונים על סמך הצהרה זו, וכעבור שלושה ימים גילו שרומו.

 "וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים. וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם". שבועה שנשבעת בשם ה', ואפילו עקב מירמה, אין להחזיר. עד כדי כך חמור הוא הדיבר השלישי - האיסור לשאת את שם ה' לשווא - שבימי המלך דויד, בא רעב על הארץ שלוש שנים כעונש על שהמלך שאול הפר את הברית עם הגיבעונים והרג בהם (שמואל ב', כא, א-ב).

על רקע סיפור הגיבעונים, יש לתת את הדעת על כך שהמילים "גם ברוך יהיה" מעידות על אמונתו העמוקה של יצחק שאת הברכה שבירך בשם האלוהים אין להחזיר, כי אין לשאת את שם ה' לשווא. (ורמז לדבר יש באסתר ח,ח.) כניעתו של עשו מעידה בדומה על הכרתו את אמונת אביו, ואילו דבריה של רבקה אל יעקב (בראשית כז,ז) מעידים על כך שגם היא ידעה על אמונתו זו של יצחק וניצלה אותה.

ובכן הסיפור מלמד אותנו על הדיבר השלישי דרך הדוגמה האישית של יצחק. תוקף הדיבר לא פג וחומרתו לא פחתה בזמננו, והאיסור אינו חל רק על שמות ה' במובנם הקונקרטי בלבד; וגם מי שמקפיד לכתוב ה' או אפילו ד' ולא את השם המפורש, יכול לעבור על דיבר זה.

המחנה הדתי-לאומי שרוי כיום בחשבון נפש בעקבות הנסיגה מעזה. רצוננו ליישב כל שטח בארץ ישראל מובן; אך היכן האנשים האמיצים העורכים חשבון נפש על העלאתם את מצוות יישוב הארץ למצווה השקולה כנגד כל המצוות ודוחה מצוות אחרות, גם כשהיא כרוכה בעוול והשפלה, עקירת עצים והרס בתים המוניים, ושפיכות דמים בלתי פוסקת?

הרי לגבי מצוות יישוב הארץ יש דעות ושיטות לכאן ולכאן, אך האיסור לשפוך דמים עולה על כולן. הלהט הלאומי של המלך שאול, "בקנאתו לבני ישראל ויהודה", הביא אותו לשפוך דמם של הגיבעונים. בהפרת הברית אתם הוא נשא את שם ה' לשווא ואף חילל את ה' (רמב"ם, הלכות מלכים ו, ה) וגם בטענה כי האל רוצה שניישב כל שטח בארץ ישראל, בלי להתחשב בשום דבר אחר, יש משום נשיאת שם ה' לשווא וחילול ה'.

דר' דניאל רורליך הוא פיסיקאי

 

 

מעשי אבות סימן או דוגמה לבנים?

אנחנו הולכים בעקבות רבותינו ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה ציוותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: "בא אחיך במרמה". רבי חנינא אומר, ביחס למאורעות הפרק הזה: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב 'כשמע עשו את דברי אביו, ויזעק זעקה', והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד' (אסתר ד, א), וכן הוא אומר במדרש תנחומא (מהדורת בובר, תולדות כד): 'ג' דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. אך אם עיון מושב ושקט יביאנו לכלל מסקנה, בה תפוג הרבה ממרירותו של מאורע זה, הרי לא נכבוש אותה בלבנו, רק בשל חשש שניראה כסניגורים ומלמדי זכות. עוד יוותר הרבה המחוסר הצדקה, בפרט כאשר הוא נמדד באמת מידתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד "ישורון", המצווה להשיג את כל מטרותיה רק בדרך "ישרה", שחובתה להתרחק מכל עקמומיות למען כל מטרה.

(הרש"ר הירש בראשית כו, א)

 

'עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי'.

(בראשית כו, ה)

 

משמרת הוא הכלל, ולכן מועמד ב'זקף קטן', ואחר כך פירט ואמר 'מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי'. והנה כל מה שחייב האדם לשמור מפאת רצון המצווה, לפי שיש יראת רוממותו על פניו, כמשמרת האב על הבן יקרא 'מצוה', ואם זה יהיה מחמת יראת העונש כמשמרת האדון על העבד יקרא 'חוקה', ואם מצד הטובה שיש בו לעושה כמשמרת המורה על תלמידו יקרא 'תורה', והנה כל פקודיש ה' הם מצד האמת מצוות, חוקות ותורות, כי יבוא בהם החיוב לאדם לשמרם משלושת הפינות הללו יחד, ואחר כך ירמוז הפסוק אל כל מצוות התורה בכלל על דרך שאמרו חז"ל: קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה. ועל דרך הפשט תאמר שיהי משמרתי, אמונת האלוהות שהאמין בשם המיוחד ושמר משמרת זו בלבו וחלק בה על עובדי עבודה זהר וקרא בשם השם להשיב רבים לעבודתו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, שם, שם)

 

האם עשו התחפש ליעקב או להיפך? הטעות אפשרית לשני הכוונים

'הקול קול יעקב והידים ידי עשו': לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו דאם-כן, היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב ומצד הידים שזה ודאי עשו וזה דבר נמנע, שאם הוא יעקב אינו עשו ואם הוא עשו אינו יעקב, אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב, ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו ומתנכר לדבר בלשון תחנונים, לומר שהוא הגון לקבל הברכות, או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב ומתנכר בעשותו ידיו שעירות, כדי שאחשוב שזה עשו, ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו ואמו שפירושו או אמו, כך אמר או הידים דומין לידי עשו.

(כלי יקר בראשית כז, כב)

 

גורלו וייעודו של עם ישראל בעמים ובעולם

ר' ברכיה פתח: (שיר ז) 'שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך'; ארבעה פעמים כתיב שובי כנגד ארבע מלכיות שישראל נכנסין לתוכן לשלום ויוצאין בשלום; השולמית - אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאהל לאהל; השולמית - אומה שהכהנים משימין לה שלום בכל יום, שנאמר (במדבר ו) 'ושמו את שמי' וכתיב 'וישם לך שלום', השולמית -ראשית כו, א ק ת כל מטרותיה רק בדרך א נמדד באמת מידתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד בוש אותה בלבנו, רק בשל חשש שניראה כסניגורים ומל אומה ששלום העולמים דר בתוכה, שנאמר (שמות כח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'; השולמית - אומה שאני עתיד ליתן בה שלום, שנאמר (ויקרא כו) 'ונתתי שלום בארץ', השולמית - אומה שאני עתיד לנטות אליה שלום, ככתוב (ישעיה סו) 'כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

ר' שמואל בר תנחום ור' חנא בשם ר' אידי: אומה שעשת שלום ביני ובין עולמי, שאלולי היא, הייתי מחריב את עולמי. ר' הונא בשם ר' אחא פתח (תהלים עה) 'נמוגים ארץ וכל יושביה' ככתוב (שמות טו) 'נמוגו כל יושבי כנען' אנכי תכנתי אנכי כיון שקיבלו עליהם אנכי ה' אלהיך תכנתי עמודיה סלה ונתבשם העולם. ר' אלעזר בן מרון אומר: אומה שהיא משלמת אישטטיונו (=קיומו) של עולם הן הן בעולם הזה הן הן בעולם הבא. רבי לוי אמר: אומה שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה; הגשמים אינם יורדין אלא בזכותה, הטללים אינם יורדין אלא בזכותה, שנאמר 'ויתן לך האלהים מטל השמים' לך בזכותך ובך הדבר תלוי.

(בראשית רבה סו, ב)