אדם, תורה ונשמה

התורה, האדם חיבורם הוא נר אלוהים בארץ - התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים, והאדם בשני חלקיו (גוף ונשמה) אבוקה שואבת אורו; גוו - פתילה נפתלת, ונשמתו - שמן זית זך. בהסכמתם ובהיצמדם, יתמלא הבית כולו אורה.

(מתוך פירוש המלבי"ם שמות כא, כ)

 

"להעלֹת נר תמיד"

לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והאו מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא, ע"א), הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד עצמו ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.

(הרש"ר הירש על שמות כז, כא)

 

 

פעמון וניגון

 

ג'ורג' סברן

 

 

"וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב. פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת" (שמות כח, לג-לה)

בסוף ההוראות למעיל האֵפוד של אהרן מופיע תיאור קצר של מערכת הפעמונים, הנראית לכאורה כקישוט דקורטיבי שולי בתוך המכלול המפואר של בגדי הכהונה. לכל פריט ופריט של בגדי השרד, יש משמעות סמלית וטכסית, שרובם באים לידי ביטוי מפורש בתוך הפרק. כך, למשל, חושן המשפט מיועד לשמש "לזכרון לפני ה' תמיד" (כח, כט) ותפקידו של ציץ הזהב הוא "לרצון להם לפני ה'" (כח, לח) - הם מהווים תזכורת לפני הקב"ה על קירבתו לבני ישראל בזמן עשיית מלאכת הקודש על ידי אהרן. נוכחות הפעמונים נחשבת לחיוני לעבודת הכהן במשכן, שהרי בלעדיהם קיים איום מפורש של מוות. אך מעבר לכך אין הסבר לתפקידם.

 

למי מצלצלים הפעמונים הללו?

לאלהי ישראל? לבני ישראל? לאהרן עצמו? העיון בשאלה זו מעלה אספקטים חשובים של מצבו של האדם בשעת התפילה לפני האלהים.

בעיני רש"י, איום המוות חל לא רק על הפעמונים בלבד, אלא על מכלול בגדי השרד:

"הא אם ייכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו, חייב מיתה בידי שמים."

טענה זו מחוזקת על ידי אזהרה דומה על לבישת מכנסי הבד (כח, מג), והיא אמורה ללמֵד על הכלל. רש"י מוציא את הפסוק מידי פשוטו כדי להאיר עיקרון בסיסי - שלמות הכהן. כמו שהכהן חייב להיות מושלם בגופו, בלי מום גופני כלשהו (ויקרא כא), כך לבושו צריך להיות מושלם בכל פרטיו ואבזריו.

הכלל הזה נעלה בפני עצמו, אך נראה שתחביר הפסוק מדגיש שאיום המוות קשור באופן ספציפי לקולם של הפעמונים. היות וכל פעולה ופעולה במשכן מכוונת כלפי האלהים, סביר להניח גם פה שהצלצול מיועד לקב"ה, כפי שמסביר רמב"ן:

"לכן אמר כי ציוה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ייכנס לפני אדוניו כאילו ברשות, כי הבא בהיכל  מלך פתאום, חייב מיתה כטכסיסי המלכות, כעניין אחשוורוש."

לפי פירושו, צלצול הפעמונים הוא סימן לקב"ה שהכהן רוצה להתקרב כדי לשרתו, וכעבד נאמן וצייתני הוא מבקש רשות לפני כניסתו, שמא השעה אינה ראויה או המלך אינו חפץ בנוכחותו.

אולם גם פה ההסבר אינו מתאים למציאות במשכן, בה הכהן אינו מתבקש לבקש רשות לפני כניסתו. ואם כך היה, יש לצפות לתפילה או לבקשת רשות במילים, ולא בדרך עקיפה כמו צלצול פעמון. אם כן, אולי יש לחפש את המושא של "ונשמע קולו" בין הנוכחים, בני בשר ודם. ברוח זו אברבנאל מציע שהקול נשמע על ידי העם מחוץ למשכן, כדי לבשרו על מצב הכהן בתוכו:

"ואפשר לומר שהיה השמעת קול הפעמונים כדי שידעו מבחוץ כי הכהן חי, כי אילו היה מת לא היו נשמעים, וזה שאמר 'ונשמע קולו...ולא ימות'. כמו שאמרו חז"ל, שאם היתה אמונה רעה בליבם היו מתים בהכנסם למקדש, וכאשר לא היו שומעים את פסיעותיהם היו יודעים שהוא בחטאו מת."

היתה סכנה גדולה בהתקרבות אל הקודש, כמו שתואר בסיפור מותם של נדב ואביהו )ויקרא י, א) ובהוראות לפירוק המשכן על ידי הלויים (במדבר ד). היות והכהן היה הנציג של כל בני ישראל בהיכנסו למשכן, דאגה כזאת משקפת פחד אמיתי של הקהל, ויציאתו בלי פגע היתה סיבה לרווחה (יומא ז,ד(.

מעבר לחרדה לגורלו של הכהן, חזקוני מדגיש את חלקו של העם בזמן שאהרן נכנס לשרת בקודש, בהסבר שלו לצלצול הפעמונים:

"כדי שידעו זמן העבודה, ובכך יכוונו לבם לאביהם שבשמים."

למרות שהכהן עשה את מעשי הפולחן במשכן בבידוד פיזי משאר העם, בני ישראל בכל זאת השתתפו במעשיו בהזדהות פנימית עם הכהן. הם היו ערים לעבודת הקודש של הכהן, במיוחד למעשים שהוא ביצע פעמיים ביום, בהיכנסו אל המשכן בלבוש מלא להדליק את מנורת הזהב ולהקטיר את הקטורת. לאור השתתפות זו של בני ישראל בעבודת הכהן, אפשר לראות את צלצול הפעמונים כקריאה לתפילה, וכאמצעים להתמקדות תשומת לבו של העם במלאכת הכהן במשכן ובמשמעותה. אמנם האלהים היה המען העיקרי של מעשי הפולחן, אך העם לא היה אדיש למתרחש בתוכו, למרות שמעשה הכהן לא היה גלוי לעיניהם. צלצול הפעמונים היה מחדד את תודעתם של בני ישראל, והיה מעודד את הזדהותם עם הנעשה במשכן.

ר' יעקב צבי מקלנבורג, בפירושו "הכתב והקבלה", מרחיק לכת בכיוון הזה, אך הוא מציע שהביטוי "ונשמע בקולו" קשור לכהן עצמו:

"לדעתי מצות הפעמונים דומה למצות הציצית. שם המצוה היא למזכרת על המצוות על ידי חוש הראייה, וכאן המצוה היא למזכרת על המצוות על ידי חוש השמיעה...כי על ידי שמיעת קול הפעמונים שבמעיל, יתעורר לתת דעתו ולבו לפני מי הוא מתלבש בבגדים אלו...ולתכלית מה הוא לבדו מצויין בבגדים כאלה. בזה יתאים כל מחשבותיו ורעיונותיו לעבודת המלך העליון יתברך. ולא בלבד בהיותו בקדש לעבודה, כי גם בצאתו מן הקדש אל ביתו ובקרב חוצות, יצלצלו הפעמונים בקול לאזניו להזכירו...ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה', ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע..."

           

 

ומה לנו ולצלילי הפעמונים הללו, ללא משכן, ללא כהן גדול וללא בגדי השרד?

 

הרי אדם מישראל המתפלל לפני אלהיו הוא חלק מממלכת הכהנים, הבא לשרת בקודש ב'מקדש מעט' שלו. והצליל שמלווה את עבודת הקודש שלו הוא הניגון. לאור דברי רש"י ניתן לראות את הניגון הזה כדבר המשלים את תפילתו המילולית, כשהתפילה 'לבושה' בניגון, ובלעדיו תפילתו אינה שלמה. או, בעקבות רמב"ן, הצליל הזה מכוון לאלהים כבקשה להיכנס, כצעקה לעזרה, או כשיר הלל. או שמא, בעקבות חזקוני, ניגון התפילה הוא האמצעי העיקרי של התקשרות בין המתפללים, בקוראם זה אל זה בתפילה. או אולי, בעקבות "הכתב והקבלה", הניגון מהווה דרך ריכוז למתפלל עצמו, כדי למקד את תשומת לבו ולרכז את התבוננותו. בכל הדרכים הללו, עדיין נשמע קולם של הפעמונים בתפילתנו בלבושו של הניגון..

ד"ר ג'ורג' סברן מלמד תנ"ך במכון שכטר ללימודי היהדות

 

 

 

"זכור - אל תשכח"

חכמי המדרש רואים בעמלק, אב-טיפוס של אויב החורג מכללי ההתנהגות הקרבית המקובלת, אשר ללא כל סיבה, מנצל הזדמנות הנראית לו נוחה וקלה, לפתוח במלחמה שאיננה לתפארת לוחמיה, ולבחור בטקטיקה של "לזנֵב" - ודווקא באותם חלשים, רפויים וכלתי מוגנים...

יש להדגיש כי במשמעותה הרחבה, 'המלחמה בעמלק' היא המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי של כל יצורי אנוש באשר הם בני אדם, ובעניין זה אין ישראל שונים מכל שאר אומות העולם וגויי הארצות... מכאן שאין זו מלחמת מצווה המוטלת על ישראל בלבד, אלא היא אפילו 'מלחמת ה' בעמלק', ובתור שכזאת ממהותה היא גם מלחמת נצח.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 875-877)

 

מהם זמני קריאת המגילה ולמה?

"מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, לא פחות ולא יותר...(משנה מגילה א, א)

מה שבארנו שמגילה נקראת בכל אלו הזמנים, לא נאמרו הדברים אלא בזמן שבית המקד ש קיים, והשנים כתקנן, שאין האומות גוזרים שמדות, ויכולין לקדש את החדשים ולשוח שלוחים בכל הארצות ואין בזה חשש טעות, אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה, כלומר עיניהם של עמי הארץ נשואות למקרא מגילה למנות הימנה שלושים יום לפסח, אין קורין אותה אלא בזמנה...ויש מפרשים הטעם הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה ליתן להם מעות פורים, מה שלא היה כן בזמן שבית המקדש קיים, ושהשנים כתקנם בלא יוקר ובצורת, שלא היה העניות מצוי בהם כל כך, אבל עכשיו שהעניות מצוי, אם לא יגבו אותם ביום הקריאה הרי העניים מתייאשים, והולכים להם.

(מתוך פירוש המאירי מגילה ב, א)

 

 

 

 

קוראים כותבים

 

סירוב פקודה כביטוי למחויבות דתית-מוסרית.

בעת שרותינו בשטחים, ראינו במו עינינו שצה"ל מדכא היום אוכלוסיה המונה שלושה מיליון איש, עם שלם הנתון תחת שליטתו, ללא זכויות אדם. במו עינינו ראינו שאנו עוסקים בענישה קולקטיבית אכזרית. אנו שללנו מבני-אדם זכויות בסיסיות כמו הזכות לחירות, הזכות להתפרנס, הזכות לנוע בחופשיות, ואפילו הזכות לפַנות פצוע באמבולנס. אנו אומרים: לא עוד.

הזוועה הנוראה ביותר היא הרג אנשים חפים מפשע. אנו פוגעים מדי חודש בילדים, נשים וזקנים. והכל בטעות, בלי כוונה. למשל, בשבוע שבין 19/10/01 ל - 25/10/01 , הרג צה"ל, באזור בית לחם בלבד, 15 פלשתינים, 11 מהם היו אזרחים, בהם שני קטינים ושלוש נשים. אם זאת איננה עבירה על "לא תרצח" המופיע בעשרת הדברות - אותם קראנו לפני שבועיים - אינני יודע מה זה. השרות בשטחים גורר באופן בלתי-נמנע עבירה על הציווים המופיעים בעשרת הדברות, והידרדרות מוסרית חסרת-תקדים בתולדות העם היהודי.

האיסור לפגוע ולהעניש חפים מפשע הוא מאבני היסוד של היהדות. היה זה אברהם אבינו, סרבן המצפון הראשון בעולם, שהתקומם נגד תופעה זו. כאשר א-לוהים עמד להחריב את סדום, אמר לו אברהם:

"ויגש אברהם ויאמר: …חלילה לך מעשות כדבר הזה: להמית צדיק עם רשע, והיה כַצַדיק כָּרָשע? חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית, יח, 25).

האיסור להעניש חפים מפשע, חוזר ונשנה בכל התורה כולה: כאשר שני בניו של יעקב - שמעון ולוי - בצעו טבח בשכם, כנקמה על אונס דינה, הוא קילל אותם עד סוף ימיהם. הוא אמר עליהם דברים קשים שאין כדוגמתם, וזו לשונו:

"שמעון ולוי אחים, כּלֵי חָמָס מְכֵרוֹתֵיהם…. ארור אפם כי עז, ועֶבְרָתָם כי קשתה" (בראשית, מט, 5).

הציות לחוק המדינה מעולם לא היה ערך עליון ביהדות. נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו כאב טיפוס לביקורת זועמת וחסרת-פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו כלפי אוכלוסיה חלשה וחסרת זכויות. מתריעים הם על חמס ועל עושק, על שפיכות דמים ועל קיפוח זכויות. הם לא הססו לקרוא לסרוב פקודה של השלטון, כאשר השלטון השחית את דרכו.

הדגל השחור אינו חייב להתייחס דווקא לפקודה לעשות מעשה מסויים במקום מסויים. הוא מתנוסס מעל כל פעולות צה"ל בשטחים : הטלת עונשים קולקטיביים, ענישת חפים מפשע, והריגת נשים וגברים, ילדים ותינוקות. וזו תוצאת השליטה המתמשכת על עם אחר.

חייל הנשלח לשטחים, מקבל פקודה הנשמעת בערך כך: לך תלחם באוכלוסיה אזרחית, תגזול את רכושה, תשתלט על בתיה, תרעיב את בניה, תכתר את כפריה, תמנע מאנשיה זכות תנועה, ותמרר לה את החיים עד שיסכימו שלושה מיליון איש להיות כבושים וכנועים. זוהי פקודה בלתי-מוסרית: היא מפוררת את הצבא משום שהיא פוגעת בחוסן המוסרי של צה"ל, ובצדקת דרכו.

מעל הפקודה לשרת בשטחים מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות ואי-מוסריות, הכתוב באותיות קידוש לבנה. לכן, אנחנו מתחייבים להמשיך ולשרת בצה"ל, כל עוד הוא נשאר נאמן לייעודו, אבל לא כאשר הוא מתכחש לייעודו ההיסטורי והציוני.

שמאי ליבוביץ, עו"ד