וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ...

וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן

וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶין עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם...

 וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ

 בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ, לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד.

וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים

וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד. (שמות כח)

 

 

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה?

לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין...

חושן מכפר על הדינין, שנאמר: (שמות כח) ועשית חושן משפט.

(בבלי זבחים פח ע"ב)

 

חשן משפט - שמכפר על קלקול הדין. דבר אחר: 'משפט', שמברר דבריו והבטחתו אמת.

(רש"י שמות כח, טו)

 

חרב בא לעולם על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה.

(משנה אבות ה, ח)

'ועשית חשן משפט מעשה חושב': לא הזכיר בכל הבגדים 'מעשה חֹשב' כי אם באפוד וחושן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עוון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחושן הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין, כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין כך היה נראה בעיני, מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם? על-כן היה החשן נתון על לב אהרן , כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר 'מעשה חשב כמעשה אפוד' תלה ענין החֹשב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה זרה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז) 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה'.

(כלי יקר שמות כ"ח)

 

 

מאורים ותֻמים לאורות ותום

דליה מרקס

העובדה שלבריאת האדם מיוחדים בספר בראשית פסוקים מעטים כל כך, בולטת על רקע הנפח הטקסטואלי הגדול כל כך שתופסת בה בניית המשכן. ציווי האל למשה, הוראות משה לעם ותיאור הבניה, ובכלל זה תיאור בגדי הכהנים ובגדי הכהן הגדול משתרעים על פני יריעה טקסטואלית נרחבת מאד.

המסורת עומדת על "שמונה הבגדים" של הכהן הגדול. מדוע דווקא שמונה? אולי כי המספר שמונה מייצג במסורת היהודית את מה שמעבר לטבע - הוא הראשון שמעבר לשבעת ימי השבוע, שבעת ימי בריאת העולם. ואם שבע מסמל את הטבע, אזי שמונה מסמל את הקדושה שמעבר לעולם הטבעי. כניסת התינוק הזכר בבריתו של אברהם חלה ביום השמיני לחייו והדבר מסמל, אם נשתמש במונחיו של לוי-שטראוס, את המעבר מן הטבע אל התרבות היהודית. נס פך השמן (ובעקבותיו חג החנוכה) נמשך שמונה ימים, ראשית קריאתה של התורה, המתנה המופלאה שקדמה לבריאת העולם מצוינת ביום השמיני לחג הסוכות. אף בהפטרתנו רמוז חלקו המיוחד של המספר שמונה (יחזקאל מג, 26). שמונה הוא גם מספר בגדי הכהן הגדול, אלה מסמלים את מעמדו ותפקידו, והם מסמלים את הקפיצה מן העולם הטבעי אל העולם הרוחני.

פרשת תצוה מביאה את הציווי להכין את בגדי הכהן הגדול: החשן, האפוד, המעיל, הכתונת, המצנפת, האבנט, המכנסים והציץ. בשורות הבאות, נתמקד בפריט הלבוש החידתי ביותר והמובן אולי פחות, שאינו נמנה על שמונת הבגדים אבל הוא חלק מלבושו של הכהן הגדול, האורים והתֻמים: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'" (שמות כח, 30).

בעוד שהתורה מביאה תיאור מפורט של הוראות בניית כל מלאכות המשכן, לא נאמר דבר על אופן הכנתם של האורים והתומים. זאת ועוד, כל חפצי המשכן נמנים בלשון סתמית (ארון, שולן, מנורה וכו'), ואילו במקרה דנן נוקטת התורה בלשון מיודעת "אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים". אכן, חידה גדולה עומדת בפני מי שמבקש להתחקות אחריהם ולברר מה היו האורים והתֻמים, כיצד נראו, ממה היו עשוים, מה הייתה הפונקציה המדויקת שלהם...

משמם של האורים והתֻמים ניכר שהיה בהם ממד של כפילות¹ אשר הובן בדרכים שונות: היו שהציעו שהאורים והתֻמים באו לקבוע אם אדם אומר אמת, האם הוא "ארור" או "תם". בתלמוד הבבלי נאמר: "למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים - שמאירין את דבריהן, תֻמים - שמשלימין את דבריהן" (יומא עג, ע"ב) ורש"י מפרש את הסיפא: "אין גזירתן חוזרת", היינו הם מתקיימים תמיד. הירושלמי מסכים לגבי פירוש האורים, אבל לגבי התֻמים נאמר בו: "ותומים? - שהן מתימין  (=מיישרים) לפניהם את הדרך, שבעת שהיו ישראל תמימין היו מכוונין להן את הדרך" (יומא לח, ע"ב). לפי פירוש זה, האורים והתֻמים אינם בבחינת אורקל גרידא אלא מוליכים את האדם בדרך שבה הוא מבקש להילך ממילא. בוולגטה, התרגום הלטיני למקרא, מתורגם המונח: Lux et Veritas (=בהירות ואמת). מילים אלה חקוקות על סמלה של אוניברסיטת ייל בארה"ב.

לדברי רש"י, על הפסוק שצוטט לעיל, האורים והתֻמים הם "כתב שם המפורש, שהיה  (הכהן הגדול) נותנו בתוך כפלי החושן". היה מי שהשווה את האורים והתֻמים למעין סוללות שהפיחו את רוח הקודש באבני החושן. בלעדיהם, היה החושן קישוט נאה ותו לא. הכהן היה שואל שאלה כלשהי ואבני החושן, שעל כל אחת מהן היה חקוק שם אחד השבטים, היו זוהרות בזו אחר זו בסדר מסוים שבאמצעותו היה אפשר להפיק תשובה.²

כנגד אדם בשם רבי אברהם³ שהציע שהאורים והתֻמים "הם מעשה אומן כסף וזהב" וסבר: "שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל ולא אמר כלום", קובע הרמב"ן: "כי לא היו מעשה אומן, ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל. אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים" (שם). אבן עזרא מתייחס לאורים והתֻמים באופן מרומז, וכדרכו מגלה אך טפח באומרו שמדובר ב"סוד עמוק" שאין לגלותו ברבים.

החידתיות של האורים והתֻמים הקסימה מיסטיקנים, הוגים וסופרים לאורך הדורות והם נדרשו להם בהקשרים רבים. האורים והתֻמים שיחקו, למשל, תפקיד חשוב בספרו של פאולו קואלו, "האלכימאי" (1988). היו אף שהעידו בעצמם שהשתמשו כביכול באורים ותֻמים לצורך כתיבת דברים ברוח הקודש. כך ג'וזף סמית' ג'וניור מייסד הכת המורמונית. ועוד ועוד.

הבאנו כאן כמה דרכי פירוש והבנה לתפקידם של האורים והתֻמים ללא יומרה להבין ולו במעט את המנגנון החידתי שלהם ושל אופן השימוש בהם. לא נחקור במופלא מאיתנו אבל ננסה להעלות כמה מחשבות על הפונקציה של האורים והתֻמים.

השימוש בכלים כמו האורים והתֻמים בא לענות על הרצון לקבל תשובה ישירה וברורה מן הקדוש ברוך הוא על שאלות מטרידות ומציקות בעולם מבלבל ולא ברור. הוא בא לענות על מצוקה אנשית קבועה במנגנון המאפשר לדעת בבהירות מהו רצון האל. דבר העשוי להיות מנחם ומרגיע לנפש המתלבטת. אבל ידיעה ברורה ומוחלטת מהו הנכון והטוב אינה תמיד אפשרית ובוודאי אינה יכולה להיות פרי של פעולה מכאנית זו או אחרת. המענה המנחם של האורים והתֻמים בטל כשם שמבחן הסוטה בטל. טבעם של בני האדם שהספקות שלהם עשוים להמשיך ולקנן בהם ולהציק להם. לא תשובות מוחלטות יתירו את הספקות, אלא החלטה מודעת לבחור בַּטוב, על אף הספקות.

השימוש באורים ובתֻמים חדל אי שם בימי הבית הראשון⁴ וזו הייתה אם כן, פרקטיקה זמנית ומקומית, שסימלה סוג של יחסים בין ישראל ובין אביהם שבשמים. נוכל לראות בה שלב אחד מבין חמישה שלבים המאפיינים את יחסי העם ואלהיו:

את השלב הראשון מאפיין קשר ישיר ובלתי אמצעי של אבות העם ואימותיו עם הקב"ה, אלה פנו אל האל בצר להם, ללא תיווך וללא ריטואל של קבע. בשלב השני, הקשר בין האל ועמו נחווה בעיקר באמצעות אותות מוחשיים כמו עמוד הענן ועמוד האש, הקולות במעמד הר סיני, ובכלל זה האורים והתֻמים, שהיו דרך לתקשר עם האל ולהבין את דברו. בעוד שמשה זכה להתגלות ישירה של האל, יהושע נזקק ל"משפט האורים" כדי לקבל את דבר האל (במדבר כז, 21). בשלב השלישי, נמסר דבר האל לעמו באמצעות הנביאים, אותם אנשי חזון בעלי רוח כבירה שהעבירו לבני האדם את דבר האל. לא עוד תשובות של מעין אורקל, אלא דברי מוסר עמוקים וחריפים הרלבנטיים עד ימינו.

אחרי תקופת הנבואה, מוסרים לנו חז"ל, שהיה שלב חדש ביחסים שבין מעלה ומטה: "תנו רבנן: משמתו חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול" (בבלי סוטה מח, ע"ב). בת הקול הייתה מעין נבואה זוטה, פחותה בערכה מנבואת הנביאים הגדולים אך הביאה לישראל את קולו של האל. היא הכריעה, לדוגמה, בוויכוח המפורסם בין בית הלל ובית שמאי (בבלי עירובין יג, ע"ב). היה זה השלב הרביעי בתולדות הקשר בין שמים ובין בני האדם. אבל בסופו של דבר, גם בת קול נדחית. בסיפור על תנורו של עכנאי שגם בה היה ניסיון הכרעה של בת קול, נאמר שר' יהושע קם ונעמד על רגליו וקרא: "לא בשמים היא - אין משגיחין בבת קול" (בבלי בבא מציעא נט, ע"ב).

ואיפה אנו עומדים היום? קשר ישיר עם הקב"ה, כדבר אדם עם חברו - אין לנו, אין אנו יכולים (ואולי אף לא רוצים) להתקשר אל האל באמצעות אותות כמו האורים והתֻמים, הנביאים הגדולים פסו מן הארץ ואפילו את קולה של בת קול קשה לנו לשמוע. בדידותו של האדם המודרני, גם בדידותו של האדם המאמין, יכולה להיות בלתי נסבלת. אנו מבקשים להיות רציונלים ומנומקים, גם אם בינינו לבין עצמנו אנו מודים שנותר מקום בנפשנו שמבקש את אותם אורים ותֻמים, תשובה ברורה, ניצחת, מוחלטת. דומה שהדבר בולט יותר דווקא בתקופות של אי ודאות ושל חרדות רבות. במקרים כאלה אנו תוהים האם האבולוציה הרוחנית שתוארה כאן עשויה ללא סייג.

אנו יודעים שאין באפשרותנו לעמוד בקשר עם הקב"ה באופן פשוט ואוטומטי ולקבל ממנו מענה בדמות אורות שנדלקים על גבי חושן. אבל אין זה אומר שאל לנו לקוות למצוא דרכים להושיט יד אל הנצחי, האלהי.

וכאן דומני שאנו מגיעים אל השלב החמישי, זה שבו הננו שרוים - אנחנו מבקשים את המגע הקליל, הרופף, הרוטט והכמעט לא מוחש שיש לנו לעתים בקדושה, בהתגלות, בקשר עם האלהים. אלה זמינים לנו, גם אם אין אנו יודעים תמיד לשים את לבנו אליהם - בהתבוננותנו בעץ מלבלב, בתינוק צוחק, בחכמתה של קשישה, ברגעי אהבה שאנו חווים, בשניות שבהן מבט פוגש מבט ומוצא בו אך תום וחברות, בהרף עין של תפילה והתכוונות, באורות הרבים ובצללים שמזמן לנו קיומנו האנושי.

אנו מכירים בחלקיות התשובות שאנו עשוים לקבל ובמעמדן הסובייקטיבי, אבל גם באלה, באורות ובתום, אנו יכולים להודות בפני עצמנו, יש מידה לא קטנה של נחמה, לו רק נדע לתת לבנו אליהם.

[1] בעניין זה ובעניינים אחרים הקשורים באורים ובתומים מרחיב ד"ר חיים רובינשטיין במאמרו בעלון "שבת שלום" לפרשת תצוה, תש"ס.

2 וראו את תיאורו המרתק של הרמב"ם בהלכות כל המקדש י, יא.

3 והדברים אינם באים בפירושו של ראב"ע שבידינו.

4 כאן ראוי להמליץ על מאמרו של אליעזר שוורץ, בעלון "שבת שלום", פרשת צו, משנת תשס"ג, הבוחן את תופעת האורים והתמים בפרספקטיבה היסטורית.

 

ד"ר דליה מרקס שוהה השנה כמרצה אורחת בברלין. שם היא מלמדת באוניברסיטת פוטסדם ובאברהם גייגר קולג'.

 

 

"להעלֹת נר תמיד"

לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא, ע"א), הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד עצמו ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.

(הרש"ר הירש על שמות כז, כא)

 

עור ואור, בגדים ותרבות: "ועשית בגדי קדש"

הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית, והיא - בהרגשתו המוסרית של האדם - מותר האדם מן הבהמה . דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש - כבוד הוא לאדם. לכוהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

...בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו אפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו: "כותנות אור" - באשר על הקב"ה נאמר (תהילים קד, ב): "עוטה אור כשלמה". (בראשית רבה, כ, כט).

(מתוך פירושו של הרב בנו יעקב על ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ' ז"ל)