וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ? עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ.

וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ...

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן: מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ. וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר: שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי... (אסתר ה, ג –ז)

 

 

'ויאמר לה המלך לאסתר המלכה: מה בקשתך? עד חצי המלכות ותעש'. - חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש.

'יבא המלך והמן... אל המשתה'. - תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?

רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר (תהלים ס"ט) 'יהי שלחנם לפניהם לפח'.

רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי כ"ה) 'אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו''.

רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד.

רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.

רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.

רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס.

רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא.

(בבלי מגילה טו, ע"ב)

 

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיהו ס"ה) 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט') 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'.

 (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב , יח)

 

 

נר התמיד

בנימין סלנט

פרשתנו נפתחת בציווי על נר התמיד. נר התמיד נזכר רק פעם אחת נוספת בספר ויקרא (פר' אמור כד'-ג').

במקורות נקרא נר התמיד, הנר המערבי והנר האמצעי, שהוא גוף המנורה. כך מבאר זאת רש"י:

הקנה האמצעי שלה העולה באמצע הירך זקוף כלפי מעלה ועליו נר האמצעי עשוי כמין בזך, ליצוק השמן לתוכו ולתת הפתילה (פר' תרומה כה' לא).

על מיקומו של נר התמיד אומר רש"י: "אל מול פני המנורה אל מול הנר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של המנורה" (בהעלותך ה'-ב'). בשמ"א מופיע הביטוי "ונר אלוקים טרם יכבה". רד"ק מסביר שמדובר בנר המערבי, ושטרם יכבה משמעו בעלות השחר... ואכן גם הרמב"ן מתבטא כך:

"אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאים מן השביעי ועליהם נר אלוקים" (תרומה כ"ה לב).

 

מה קרוי תמיד?

המילה "תמיד" במקרא אין פירושה בהכרח באופן רציף ללא הפסקה, אלא הכוונה לנוהל של קבע.

רש"י בפרשתנו מבאר:

להעלות נר תמיד מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. תמיד: כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום...

בנוסף לדברים אלו יש לומר, אמנם המנורה דלקה מערב עד בוקר, אולם הנר המערבי, נר התמיד דלק גם מבוקר עד ערב. הגמרא במסכת שבת כ"ב: מסבירה, "מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים". רש"י מסביר: "מסיים: הטבת הנרות, שדלק כל היום, שממנו מדליק את המנורה בין הערביים". שטיינזלץ מבאר: "הנר המערבי היה ממשיך לבעור כל היממה בעוד שאר הנרות דלקו רק בלילה". פירוט נוסף יש במשנה (תמיד פ"ו,א). שם נכנס גורם תמידי נוסף: אש התמיד.

לאחר התיאור שלעיל מוסיפה המשנה "מְצַאוֹ שְכַבַה, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה". זו היתה אש התמיד על המזבח. תיאור דומה יש אצל יוסף ב"מ בספרו "נגד אפיון" בתארו את המזבח והמנורה במקדש, הוא כותב:

"ועל ידם נמצאה אש התמיד שלא תכבה לילה ויום" (מאמר ראשון כ"ב).

 

מה מסמלת המנורה הנר והאור?

שאלה חשובה זו מעוררים רבים מן המפרשים, האם תפקיד המנורה היה טכני בלבד, כלומר להאיר בחשיכה? מכך, שנר התמיד דלק גם ביום, ניתן לומר שאכן היתה משמעות נוספת, משמעות סמלית. המנורה בכללותה והאור שהפיצה ייצגו מעין נופך רוחני, מטפיזי. אפשר ללמוד זאת ממספר הפסוקים הרב שיש בתנ"ך. שני פסוקים במשלי, ממשילים את הנר לתורה ולחיים. "כי נר מצווה ותורה אור" (ו'-כ"ג) "נר ה' נשמת אדם" (כ'- כז'). פסוק ערכי נוסף יש בתהילים: "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" (קיט- קה). פסוקים אלו ועוד רבים אחרים, חוזרים ונשנים במדרשים רבים ומביעים את הסמליות הרבה שיש באור ובמנורה.

רש"ר הירש מונה למעלה מ-30 פסוקים המבטאים רעיונות רוחניים נשגבים הקשורים למנורה ומרחיב במאמר ארוך על המנורה בפירושו לפר' תרומה ולפר' תצוה.

נחמה ליבוביץ¹, מקדישה מקום נרחב לנושא המנורה בפר' תרומה (שמות) בפר' תצוה וגם בפר' בהעלותך (במדבר). הרמב"ם, שבדרך כלל נמנע מלעסוק בטעמי פרטי המצוה או בסמלים, נותן כאן ביטוי נעלה לנר התמיד:

ואחר הושמה מנורה לפניו לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו נר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה (מו"נ, ג'-מה')

רש"י, בצטטו ממדרש תו"כ מעלה את נר התמיד לדרגה גבוהה יותר: "ורבותינו דרשו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" (ויקרא פר' אמור כד'- ג).

כאמור, רש"ר הירש עוסק בפירוט רב בכל נושא המנורה ומשמעות האור שבה וכך הוא אומר: "אמור מעתה שהמנורה מייצגת את הרוח והדעת" (פר' תרומה עמ' שכב). הירש מדבר על המנורה והנרות כמייצגות תנועה של השתלמות, התפתחות וצמיחה. והאור מייצג את יסוד הרוח, הדעת והחכמה.

 

אילן בדמותה של מנורה

פרשנים ומדרשים מדמים את המנורה לצמח ולאילן, ולכאורה הרעיון מובן, לאור תיאור חלקי המנורה: גביעיה כפתוריה ופרחיה... וכך רש"ר הירש מבטא זאת: "הרי זה אילן בדמותה של מנורת זהב טהור" (שם, שכה).

ואכן קיימת הערכה שצורת המנורה לקוחה מן הצומח. בתמונה זו רואים דוגמה להתפתחות דומה. בחפירות בי"כ עתיק בסארדיס (אסיה הקטנה) הצמח משמאל למנורה אמור להיות לולב... התמונה מובאת במאמר של יגאל שילה².

באנציקלופדיה של החי והצומח בא"י (עורך, עזריה אלון) בערך מרווה, נאמר: "השם העברי קדום ומופיע בתלמוד, במינים אחדים (בארץ כ- 22 מינים) במיוחד במרוות יהודה ומרוות ירושלים מסתעפים לפעמים ענפי התפרחת בצורה הדומה מאד למנורת המקדש. לכן, יש הרואים בצורת המרווה את מקור ההשראה לעיצובה של המנורה ודורשים את השם מרווה כאילו נגזר מן השם מוריה הוא שם הר בית ה'"³.

דברים דומים מתארים דר' אפרים וחנה הראובני ז"ל שחקרו את הנושא. על כך ר' המאמר של נגה הראובני : "מנורה ומוריה - אור ובְשׂמים"⁴.

הירש במאמרו הנ"ל מרבה לתאר גם את הנר האמצעי הוא נר התמיד כנר המאחד את כל הנרות, ויתרה מזאת, הוא מוסיף: "מכאן שהנר האמצעי אינו רק התכלית המאחדת, אלא בו בזמן גם נקודת המוצא המשותפת לכל הנרות, כולם יוצאים מתוכו וכולם שואפים לעברו"... בהמשך מדמה הירש את נר התמיד לשאיפת ההתקרבות אל ה' ואומר: "שאיפה זו קבועה בלב ישראל כאש תמיד שלא תכבה"...

ונסיים בקטע מדרשי: "'ואתה תצוה, אמרו ישראל, ריבונו של עולם, באורך נראה אור, ואתה מצוה שנדליק לפניך נרות?... אמר הקב"ה: לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חיבתכם לפני" (תנחומא, תצוה ד').

1. עיונים בספר שמותבמדבר, הוצאות המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה .

2. יגאל שילה, "גלילי ספרי תורה ולוח המנורה מסארדיס", ידיעות וחקירת א"י ועתיקותיה, ירושלים תשכ"ו.

3. כרך 11 עמ' 71 הוצאה לאור של משרד הביטחון.

4. מתוך חוברת: נגה הראובני ,סמל המדינה שורשיו בטבע הארץ ומורשת ישראל, הוצאת נאות קדומים 1988.

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד

 

 

מוקדש לזכרו של אבי מורי

הרב שלמה זלמן בק ע"ה

שנולד לפני מאה שנה,

בתענית אסתר תרס"ו.

הנאמנות קודמת ליופי

מרדכי בק

מאז גן העדן, העדיפו בני האדם את הכיסוי על הגילוי והחשיפה, וכך מספרת לנו התורה: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן... וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא". (בראשית ג, ח-י)

גם במגילת אסתר, מהווים גילוי וכיסוי נושא בולט ויש רמזים לרוב לעירום וללבוש, במישור המוחשי וגם המטאפורי. תופעה זו נוגעת ללב במיוחד בנוגע לשתי גיבורות הסיפור; אסתר וושתי.

סירובה של ושתי להופיע בפני בעלה אחשורוש "כטוב לב המלך ביין" כדי "להראות העמים והשרים את יפיה", גורם לגירושיה ולנישולה מהמלכות. אך, ניתן להבחין בהקבלה מעניינת במהלך סיפורה של אסתר.

לאחר שמרדכי שיכנע את אסתר להיכנס לארמון המלך ולהשתתף בתחרות היופי שהובילה להמלכתה, נאלץ מרדכי להוכיח אותה (אסתר ד, יג-יד): "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים". והוא מזהיר אותה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".

איך ניתן להסביר את הנימה הכועסת בקשר שהצטייר עד כה כקרוב ואינטימי? איך הגיעה אסתר, שכוכבה (כפי שמרמז שמה בפרסית) דרך וזהר, לדילמה כה קשה המאתגרת את נאמנותה למשפחתה ולעמה?

דומני שמדובר במתח פנימי אצל אסתר; עד כה, היא היתה אישה צעירה נאמנה ומסורה, ובלשון המגילה: "וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ".

וכעת, באופן פתאומי, משהו השתנה ומרדכי נאלץ לנזוף בה.

פמיניסטיות יהודיות גילו עניין מיוחד ביחסים מורכבים אלו. נעמי היימן ב"נשים במקרא ובמדרש" מבליטה את ההקבלות בין אסתר לושתי. לעומתה, הני וונקרט ב-"איזו לילית?" מוצאת קווי דמיון בולטים בין אסתר, ושתי ואשתו המיתולוגית הראשונה של אדם, לילית. שני סיפורים אלו, כותבת דר' וונקרט, מבטאים את אותו חלום גברי...המחבר הגברי של הסיפור חולם על שתי נשותיו: האישה שאין הוא יכול לחיות אתה - לילית-ושתי; האישה השווה לו, בטוחה בעצמה, ישרה, היודעת את ערכה לעומת אסתר-חוה השולטת בו בערמה, המנצלת את גאוותו ואת צרכי השליטה והעליונות שלו. "האישה השחצנית מגורשת והאישה המאמצת עמדה כנועה תופסת את מקומה". בדומה לקודמתה, אסתר הגיעה למעמדה בזכות יופייה. שתיהן מתוארות כ"טובות מראה. המלך אחשורוש,השיכור למחצה,רואה ביופי החיצוני את התכונה החשובה ביותר למי שתהיה המלכה.

המטפלת היוגניאנית פוללי יונג-אייזנדרט, בספרה "נשים ותשוקה" מסיקה מקשר עם מטופלות ששאיפת הנשים להיות יפות ונחשקות קשורה לתפיסת נשיות המוכתבת להן על ידי חברה פטריארכלית. יופייה של האישה היא כוחה, אך היא גם מלכודת.

במגילת אסתר, יופיה של ושתי היא הגורם לנישולה מהמלכות. בסירובה "להראות את יפיה" לבעלה ולאורחיו הנכבדים, היא מביאה לנפילתה. במגילה עצמה אין הנמקה לסירובה. אולי הרגיש מחבר המגילה שאין צורך בהסבר; יש כאן עניין של כבוד אנושי בסיסי. אמנם, חז"ל מסבירים את סירובה בכך שהיא נדרשה להתייצב עירומה לפני המלך, עם כתר לראשה בלבד.

פירוש דרשני זה של חז"ל מהדהד שוב לנושא הגילוי והכיסוי. דבר הנראה למלך כדרישה לגיטימית וטבעית של גבר - בוודאי כאשר הוא בגילופין - מאשתו, נחווה על ידי ושתי כהשפלה, מה גם שהדבר נעשה בנוכחות הנשים המשתתפות במשתה. במקום בו המלך ראה יופי, היא ראתה הפעלת כוח, הפעלה משוחתת של כוח גברי.

כאשר אסתר נדרשה על ידי מדרכי לדבר עם המלך ואף ננזפה כאשר היססה לעשות זאת, היא נאלצה לבחור בין שתי אפשרויות: לסמוך על יופיה ולמצוא חן בעיני המלך, או "לצאת מהארון" כיהודיה ולהיות תלויה בחסדי אדם שתמיכתו בהמן העידה על שנאתו לעמה. בכל מקרה, אסתר סיכנה לא רק את כתר המלכות אלא גם את חייה. ושתי העדיפה את עקרונותיה על פני שיקולים פרגמטיים. היא גם לא ביקשה תמיכה מקבוצת הנשים שהשתתפה במשתה שארגנה. אין כל ניסיון של מחאה נשית מאורגנת.

לעומתה, אסתר מבינה שיופיה הנשי איננו מספיק כדי להגן עליה לעד מפני גחמותיו של המלך השוביניסטי. היא פונה, אם כן, לקבוצת התמיכה הטבעית שלה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי".

אסתר, על ידי הצהרת נאמנותה הבלתי מעורערת לעם היהודי, מתעלה מעל זהותה האישית והפרטית כאישה ומבטיחה בכך את עתידה של אומה שלמה. יתכן כי הסתמכותה על זהות פמיניסטית באופן בלעדי היתה מביאה למחיקתה - ואף למחיקתנו - מעל פני האדמה.

מרדכי בק הוא אמן וסופר

 

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק"

בפירושו לפרשת זכור, מפרש הרש"ר הירש את המצווה למחות את זכר עמלק כמצווה שנועדה להזכיר לנו בכל עת לא לאמץ 'עמלקיות', כאשר יהיה בידינו הכוח.

דומני שלצד הצורך לא להיכשל בניצול הכוח הנמצא בידינו לפגיעה בחלשים, יש בוודאי מקום, על דרך החיוב, להשקיע מאמץ בהגנה על זכויותיהם של אלו העלולים להיפגע מניצול.

לכן, יש לברך על התעוררות חדשה בנושאים חברתיים ביזמת חוגים בציונות הדתית.

ארגון "במעגלי צדק", יוזם התו החברתי, המגן על זכויות העובדים באולמות ארועים , בבתי קפה ובמסעדות, הפועל רבות למען החדרת ערך הצדק החברתי בציבור .

"מבוי סתום" ו"מתיר אסורות" הם שני ארגונים הלוחמים ללא חת לטובת מסורבות הגט ועגונות.

אנו מברכים את "צעירי נאמני תורה ועבודה" על הפצת גיליון פרשת משפטים ועל תרומתם למאבק צודק זה של מסורבות הגט ועל החייאתו של שיח ציוני-דתי רלוונטי לחברה הישראלית כולה.

כמו-כן, קיים במסגרת בית מורשה "

עורך: אורי קראוסהר להערות, שאלות

בית המדרש למדיניות חברתית על פי התורה" בראשות הרב דר' בנימין לאו ובמסגרתו פורסם באינטרנט גיליון מעניין ביותר, העוסק בהיבטים הלכתיים שונים של צדק חברתי.

יש לברך על יזמות אלו המחזירות את עטרתה של הציונות הדתית ליושנה, ויש לקוות ש"מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך".

פנחס לייזר

עורך