וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת

(שמות כח, לא)

 

 

 

מעיל האפוד - שלובש עליו את האפוד. כליל תכלת. כולה תכלת, ונראה בעיני לפי שהיא נראית תחת האפוד והחשן שבאים לזכרון וגם התכלת שדומה לרקיע הרי הוא לזכרון, כמו שכתבו רבותינו אצל תכלת שבציצית, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, לפיכך הוא תכלת כולו ולא ארגמן ולא תולעת השני.

(רשב"ם שם, שם)

 

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת כי תכלת דומה לים וע"י התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לח י-יא) 'ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים', ואומר 'עד פה תבא ולא תוסיף וגו''. וכך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח כמו שכתבו רז"ל (ערכין טו ע"ב) ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחת של עצם ואחת של בשר ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ד' רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים, והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזהו טעם התכלת שדומה לים, כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה.

 (כלי יקר שם, שם)

 

 

הדלקת הנרות כתמצית המשכן

רונן אחיטוב

שני תפקידים למשכן העדות: הראשון הוא היותו עדות להשראת השכינה בישראל, כאמור "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), והשני הוא היותו מקום לפולחן הקב"ה בידי אדם, כאמור "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה" (דברים יב, ה). לפי התפקיד הראשון מוקד המשכן הוא בכפורת שבקודש הקדשים, ואילו לפי התפקיד השני מוקד המשכן הוא במזבח שבחצרו.

פרשת תצווה, השניה מבין פרשיות המשכן, נפתחת במצוות הדלקת הנרות במנורה (שמות כז, כ-כא). מצווה זו הופיעה כבר בפרשת תרומה (שמות כה, לז). עיון זה יוקדש למקומה המיוחד של מצוות ההדלקה, לאור ההקשרים השונים בהם היא מופיעה.

לצורך הפשטות, נעיין כאן רק בשתי הפרשות תרומה-תצווה, אך מן הראוי לציין כי המצווה מופיעה בשלושה מקומות נוספים בתורה: בפרשת פקודי (שמות מ, כה), בפרשת אמור (ויקרא כד, א-ד) ובפרשת בהעלותך (במדבר ח, א-ד).

בפרשת תרומה קשורה המצווה למנורה, ולכן היא מופיעה לצד שאר המצוות הקשורות לכלי המשכן: הנחת לוחות הברית בארון ולחם הפנים על השולחן. לאחר שמסיימת התורה את תיאור המשכן וכליו היא חוזרת למצוות הדלקת הנרות שהזכירה כבר, ובה נפתחת פרשתנו.

בסופה של הפרשה שלנו מופיעות שתי עבודות קבועות נוספות: קרבן התמיד והקטרת הקטורת. גם כאן אין אחידות: הקטורת מוצמדת למזבח המיוחד לה, ואילו עולת התמיד מופיעה בנפרד מהמזבח שתואר בפרשת תרומה.

כל אחת משלוש המצוות הללו שונה מחברותיה: הדלקת הנרות מופיעה פעמיים בשתי הפרשות, קרבן התמיד מופרד מהמזבח שתיאורו נמסר בסוף פרשת תרומה, והקטורת מופיעה יחד עם המזבח המיוחד לה.

וכך יש להסביר את הדברים: קרבן התמיד מופיע כמצווה עצמאית בלבד, ולכן הוא אינו קשור למצוות הקמת המזבח (וראו משנה עדויות ח, ו: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּקְרִיבִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּיִת"). הקטורת, לעומתו, היא ההצדקה לקיום המזבח שלה, ולכן מופיעה מצוות מזבח הקטורת עם מצוות ההקטרה. ואילו מצוות הדלקת הנרות מופיעה הן כהמשך למצוות המנורה (בפרשת תרומה) הן כמצווה עצמאית (אצלנו).

כאמור לעיל, בפרשת תרומה הופיעו עוד כמה טעמים לכלי המשכן: לאחר תיאור הארון מופיעה המצווה להניח בו את לוחות העדות; לאחר תיאור הכפורת מופיעה ההבטחה שממנה יתגלה הקב"ה למשה; ולאחר תיאור השולחן מופיעה המצווה להניח עליו את לחם הפנים. אך בפרשתנו אין התורה חוזרת אל שלושת הכלים הללו, אלא להדלקת הנרות בלבד.

ההסבר לכך הוא, שבניגוד לפרשת תרומה שבמוקדה עמד המשכן ותפקידו כעדות להשראת השכינה בישראל, במוקד פרשתנו עומדת עבודת הכהנים במשכן. הדלקת הנרות, הקרבת התמיד והקטרת הקטורת הן עבודות יומיומיות ואפרוריות, המוטלות על הכהנים. ואכן, הכהנים הם העומדים במרכז פרשתנו, בה מוקדש פרק אחד לבגדיהם ואחר לטקס חניכתם.

הבחנות אלו מסבירות גם מדוע מופיעה מצוות הדלקת הנרות לפני תיאור בגדי הכהונה, ולא אחריהם כמו שתי חברותיה. הנרות הם גם עדות להשראת שכינה וגם מצווה מעשית לכהנים. בכך מייצגת המנורה לבדה את שני תפקידיו של המשכן, כמקום לשכינת הקב"ה וכמקום לפולחנו.

ומה כל זה קשור אלינו, שאין לנו לא משכן ולא מקדש, לא מזבח ולא ארון?

ובכן, מנורה יש לנו. בשני מקומות בחיינו בוערת המנורה:

הראשון הוא בסמל המדינה, בו היא מסמלת את ההמשכיות שלנו כעם ואת הרצף ההיסטורי מימי המקדש השני, שבו עוצבה המנורה סופית ובחורבנו הונצחה בשער טיטוס - עד ימינו, כאשר היא ניצבת בגבעת רם מול הכנסת.

השני הוא בבתינו הפרטיים, שבהם אנו מדליקים בחג החנוכה את מנורת החג, ואין לנו רשות להשתמש בנרותיה, שהרי דינם כדין קרבנות.

האם ניתן לראות בשני שימושים אלו של המנורה בחיינו את המשכם של תפקידי המקדש העתיקים, ואת הקשרים שבינינו לבין הקב"ה?

רונן אחיטוב ממצפה נטופה - מורה ודרשן

 

 

אמר משה: רבוני, משבעים אומות אין את מצוני על אחת מהם אלא על ישראל: 'כי תשא את ראש בני ישראל', 'ואל בני ישראל תאמר', 'ואל בני ישראל תדבר', 'צו את בני ישראל', 'דבר אל בני ישראל', 'ואתה תצוה את בני ישראל' - כל מה שאתה מצויני על בני ישראל?!

אמר לו: לפי שהם חביבין עלי מכל האומות והם סגולתי ובהם חשקתי ובהם בחרתי, שנאמר 'ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה'.

(תנחומא כי תשא פרק ח)

 

מדרש תנחומא מסמיך זו מול זו את הפתיחה 'ואתה תצוה את בני ישראל', לראשיתה של סדרת "כי-תשא" הבאה לאחריה ופותחת ב'כי תשא את ראש בני ישראל'.

עניין "עמם סגולה" הריהו דבר עמוק, וככל דבר עמוק יכול הוא להיות גם פח ומכשול, אולם במדרש זה מוסבר מהי סגולת עם-ישראל, ואין מדובר בתכונה מיוחדת הטבועה אך ורק בעם-ישראל, ואשר בגללה יש להם מעמד של עדיפות על אומות העולם.

עדיפותם של ישראל איננה נובעת משום טבעם, אלא משום המשימה המוטלת עליהם, וסגולתם היא בכך שהם נצטוו לעבוד את ה'. משמע, שאם אין הם מקיימים משימה וצו זה המוטלים עליהם, בטלה סגולתם, ודבר זה לא נאמר רק לשעתו בסדרות: תצווה" או "כי-תשא", אלא אמוּר לכל הדורו והזמנים.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 189)

 

 

"להעלֹת נר תמיד"

לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא, ע"א) , הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד עצמו ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.

 (הרש"ר הירש שמות כז, כא)

 

זה שאמר הכתוב (תהלים יח) 'כי אתה תאיר נרי' - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לנו אתה אומר שנאיר לפניך אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך, דכתיב (דניאל ב) 'ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר אל 'מול פני המנורה' הוי 'כי אתה תאיר נרי'?!

 אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם, למה? לעלות אתכם בפני האומות שיהיו אומרים 'ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל העולם'.

משל למה הדבר דומה? לפיקח וסומא שהיו מהלכין בדרך, אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי.

 אמר לו הסומא: בטובתך כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית, אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר הדלק לי את הנר הזה והאיר לי?!

אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך, לכך אמרתי לך 'האיר לי', כך הפקח זה הקב"ה שנאמר (זכריה ד) 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' והסומא אלו ישראל, שנאמר (ישעיה נט) 'נגששה כעורים קיר' היה הקב"ה מנהיגן ומאיר להם, שנא' (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם' - כיון שעמד המשכן, קרא הקב"ה למשה ואמר לו: 'תאירו לי' שנא' 'בהעלותך את הנרות' - בשביל לעלות לכם.

(במדבר רבה טו, ה)

 

כוונת המשל חוזרת על היחס בין האדם המאמין לבין אלוהיו. הפיקח מסמל כמובן את הקב"ה והסומא את ישראל, והאדם המאמין מצֻווה לשרת כביכול את אלוהים ולהאיר לפניו, כדי לחנך עצמו לתודעה שהוא איננו כפוי טובה על כל החסדים והטובות בהם הוא זוכה.

אדם העושה לחברו חסד, מן הראוי שיעשה זאת באופן שחברו יחשוב שהדבר מגיע לו בזכות ולא בחסד, משום התכונה האנושית הקשה להחזיק טובה לאחרים.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 387)

 

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהם.

 (שמות כט, מו)

 

לשכני בתוכם. פרש"י על מנת לשכון בתוכם. והרמב"ן והראב"ע פירשו 'כדי לשכון בתוכם'. וכיב"ז מתפרש המקרא בפ' ציצית 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים'. ולשני הפירושים קשה, דאם כן היה ראוי לכתוב 'לשכון בתוכם'. אלא 'לשכני' משמע שהיה משכני במצרים בתוכם. כענין שאמרו בספרי ס"פ מסעי ובכ"מ גלו למצרים שכינה עמהם. וזה גרם שהוציאם ממצרים. וזהו מאמר הכתוב שיבינו כי אני ה' אלהיהם אשר וגו' לשכני בתוכם. בשביל שהיה משכני בתוכם.

(העמק דבר שם, שם)

 

כוונת הנצי"ב ברורה עד מאד, והוא מתכוון להוציא מלבם של כל אלה החשובים כי מלאכת המשכן בשמעותה החומרית, היא-היא המשכינ שכינה בעם ישראל.

שלא כדרך המפרשים האחרים הסוברים כי על ישראל מוטלת החובה להשכין את ה' בקרבם באמצעות עשיית המשכן, שהוא כאמור הסמל של עבודת ה', ציג לפנינו הנצי"ב גישה שונה לחלוטין, ומדבריו ניתן להבין כי השכינה בישראל איננה מותנית כלל במקום ואף לא במשכן או במקדש, אלא באשר העם בגלותו במצרים עמד באמונתו, וכפי שניסחו זאת חז"ל במאמרם " שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא שינו את מלבושם, ולא גילו את מסתריהם", כלומר הם שמרו על המסורת שירשו מאבותיהם אברהם יצחק ועקב, שזוהי משמעות שיכון שכינה בישראל, לכך זכו שיצאו ממצרים. כיוצא בזה זכו ישראל להקמת המשכן לא כדי שה' ישכון בתוכם, אלא משום שה' יתברך שכן בישראל בגלותם, והם שנועדו להיות משכן לשכינה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 185)

 

 

בגדי הקודש "לכבוד ולתפארת" או "לקדשו ולכהנו לי"?

"ואתה תדבר אל חכמי לב": ובגלל זה נצטווה בזה משה בעצמו שידבר אל כל חכמי לב, ולא בצלאל שזה הפרט אינו נוגע לחכמות המלאכה אלא לחכמת המוסר.

("העמק דבר" לשמות כ"ח, ג)

 

כתיב (שמות כח, ב) 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' - מלאתִים היה לו לומר! אלא, הכי פירושו: תדבר אל המתחכמים, לב אהרן אולי ילבש הבגדים להנאתו בשביל שהן לכבוד ולתפארת, על כן תודיעם אשר מלאתיו את אהרן רוח חכמה ועשו בגדי קדש לאהרן, שכוונתי לקדשו ולכהנו לי, לא להנאתו ולא למענו, והמופת על זה ממה שהעיד עליו הכתוב (שמות ד יד) 'וראך ושמח בלבו' ולא היה מתקנא בו, זה סימן שאינו רוצה בגדולה וכבוד. וזה שאמרו חכמים (שבת קל"ט ע"א) בזכות 'וראך ושמח בלבו', שזה סימן שאינו רוצה בכבוד לעצמו, זכה לחשן על לבו (שמות כח כט), שלא לבשו להנאתו בשביל כבוד ותפארת, כי אם לקיים מצות ה'. וזה שנאמר 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ' ולא נתקנא אהרן במשה...

(רב טוב דף סח, ע"א)

 

לכבוד - "כבוד" אינו אלא "כבֵד" במשמעות רוחנית, בו מתבטא התוכן הרוחני והמוסרי שבתכונות המהות. בבגדי הכהונה תתבטא אפוא משמעות הכהונה. "כבוד" מציין את עצם תכונת הבגדים.

ולתפארת - בו בזמן צריכים הבגדים להיות עשויים כך, שהם מוסיפים "תפארת" לכהן.

"פאר" קרוב ל"באר", "בהר", "בחר" ויסוד כולם: להבהיק.

"לתפארת" - מכאן הדרישה, שהבגדים לא רק יסמלו את תוכנה הרוחני של הכהונה ("לכבוד") אלא יצטיינו בהידור צורתם ויהיו קישוט לכהן. המושג המתבטא על ידי "כבוד" מקבל על ידי "תפארת" את ההערכה הראויה לו.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

מדרשי צפון

מפרי עטו של רונן אחיטוב

וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה (כט, לח)

ובמקום אחר הוא אומר "זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימם..." (במדבר כח ג). כאן 'תעשה' וכאן 'תקריבו'. כיצד יתישבו שני כתובים הללו?

אמרו צדוקים: יחיד מתנדב תמיד, שנאמר תעשה, ואם לא התנדב קרבים משל ציבור, שנאמר תקריבו.

אמרו להם פרושים: לא כי, אלא אין תמידים אלא מתרומת הלשכה, וציבור שוקלים לה שקליהם בכל שנה, ועל המזבח עושה אותן הכהן, נמצאו קרבים בציבור ונעשים ביחיד. ואין הקב"ה רוצה אלא בקרבנם של ציבור ובתפילתם.

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.