וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר

מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה

יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה

וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ

וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. (שמות כה; לא, לז)

 

 

והאיר על עבר פניה - עשה ששת הנרות שבראשי הקנים, היוצאים מצדיה, מסובים כלפי האמצעי, כדי שיהיו הנרות כשתדליקם מאירים אל עבר פניה, מוסב אורם אל צד פני הקנה האמצעי, שהוא גוף המנורה.

(רש"י שמות כה, לז)

 

...ועוד ציווה לתת שם את המנורה, שהסכימו כולם שהיא מורה על אור ההשכלה והדעת, וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק על ידי הופעת אלהים בנבואה, והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכוח התבונה, שזה ההבדל בין חכמה ובין בינה, וחכמת התורה לא נמצא בעולם המלאכים, שהרי ביקשו את התורה ולא ניתנה להם, אבל נמצא בהם שכל ותבונה שהטבע טבע בם בטבעם, והם המשפיעים שכל ותבונה ממין זה על האדם... ופרי התבונה הזאת הם שבע החכמות שהמציאו בני אדם משכלם, ולעומת זה היה במנורה שמורה על אור השכל שבעה קנים שכולם פונים אל הנר האמצעי שהיא החכמה האלהית...

(פירוש המלבי"ם - רמזי המשכן שמות כה, לז)

 

 

קיטונו של אלוהים

נַחֵם אילן

עד כמה אפשר וראוי לדייק בהשוואת המשל לנמשלו? עד כמה מתבקשת השוואה צמודה ודקדקנית ביניהם? היכן טמון המסר העמוק - בשווה או בשונה ביניהם? היכן ביטא הדרשן, או מְמַשֵּל המשל, את רעיונו באופן ממוקד יותר, במשל או בנמשל? שאלות אלה ואחרות מתעוררות כל אימת שרעיון אינו מובע באופן ישיר, אלא "מולבש" במשל ובנמשל. הפתיחתא במדרש רבה לפרשת 'תרומה' מזמנת גירוי חריף לליבון השאלות הללו.

במסגרת הדיון בפסוק 'ויקחו לי תרומה' (שמות כה, ב) בא במדרש:

...ויש לך מִקָּח, שמי שֶמְּכָרוֹ נמכר עמו?!

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'.

משל למלך שהיתה לו בת יחידה.

בא אחד מן המלכים ונטלה.

ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו.

אמר לו: בתי שנתתי לך, יחידית היא.

לפרוש ממנה איני יכול; לומר לך 'אל תִּטְלָהּ' איני יכול, לפי שהיא אשתך.

אלא זו טובה עֲשֵה לי - שכל מקום שאתה הולך,

קיטון אחד עֲשֵה לי, שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה איני יכול; לומר לכם 'אל תטלוה' איני יכול.

אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו,

שנאמר 'ועשו לי מקדש' (שמות כה, ח). (פרשה לג, א, עמ' 89 במהדורת מירקין)

כבר בעיון ראשון אפשר לזהות את הנמשלים: אלוהים - האב, התורה - הבת=הכלה וישראל - החתן. ואם כן,

א.      יש קשר 'גנטי' בין הקב"ה לתורה. התורה מוצגת כתולדה ישירה של האל, ויש ביניהם זיקת אב - בת. התורה היא אפוא ישות עצמאית. בלשון ימינו אפשר לומר שיש לה אישיות וקיום עצמאיים.

ב.      בין ישראל לתורה יש גם קשר ארוטי, כזיקת איש לרעייתו. גם בדימוי הזה מובלעת ההנחה שכל אחד משני השותפים הללו הוא בעל קיום עצמאי ואישיות אוטונומית. החיים המשותפים הם פרי החלטה רצונית, ואינם מבטלים את ייחודם ואת קיומם העצמאי.

ג.        לפחות לכאורה יש לתורה מעמד וערך, טעם וקיום בקרב ישראל, אף בלא נוכחותו של אלוהים, שהרי אפשר שלא יהיה קיטון לאב, ובכל מקרה הקיטון הוא רק נספח לבית.

ד.      המשכן - וכעבור שנים המקדש - אינם צורך האדם אלא צורך של האל, והוא מחווה של האדם כלפי 'חולשתו' של האל!

ה.      ממילא, המשכן (ואחר כך המקדש) אינו חלק מהותי, ובוודאי לא מרכזי, ביחסים שבין ישראל לתורה. הוא ביטוי לנוכחות קרובה אך נפרדת של האב-האל.

האמנם לכל אלה כיוון הדרשן וממשיל המשל? ספק רב בדבר. אפשר, כמובן, לטעון, שיש להתייחס אל הדרשה הזאת כאל כל יצירה ספרותית אחרת, שמשעה שיצאה מתחת קולמוסו של מחברה ונעשתה נחלת הרבים יכול כל אחד למצוא בה פנים, ושוב אין ליצירה מובן אחד שהוא 'אמיתי' יותר מאחרים. ברוח זו אפשר להמשיך ולטעון שלא תמיד אכן מודע הכותב למלוא המשמעויות העמוקות החבויות ביצירתו. יתירה מזו, דווקא המסרים הפנימיים והעמוקים סמויים לעתים מתודעת הכותב, כעין 'ליבא לפומא לא גלי'.

לצד אחר, יכולה להיות מידה של אי נחת מן המסקנות שנימנו לעיל. האם היא בשל המסקנות, או שמא בשל המסיק? לשון אחר: האמנם הפגם, השיבוש, העיוות או ההטייה, הם במסקנות ובדרכי ההיסק, או אולי בעולמו הרוחני של המסיק, הקורא או המאזין? אניח לפי שעה לשאלה זו.

המשל ממלא יותר מתפקיד אחד בידי המשתמש בו; אציין שניים הנראים בעיני הבסיסיים ביותר.

א.      המשל הוא אמצעי לפישוט, להמחשה ולסיבור האוזן. במצב זה יש בנמשל יותר מאשר במשל, והשוואה מדוקדקת מדי תרדד ותפגע בנמשל. העיקר נעוץ ברעיון ולא בפרטים.

ב.      המשל הוא אמצעי להבעה רמוזה ומוסווית של דעות, שהמְמַשֵּל נרתע מלהביען במפורש ובמישרין. הסיבה לכך יכולה להיות שהרעיון מורכב, מופשט או טעון מדי. כשאלה הם פני הדברים, יש במשל יותר ממה שנדמה בקריאה ראשונה. המשל מספק 'קצה חבל', שהקורא או המאזין מוזמנים לרוץ בעקבותיו עד למקום שבו הם יחליטו לעצור. משל כזה מאפשר להציץ אל עולמו הפנימי של בעל המשל; זו הצצה לא פשוטה ולא ישירה, ובדיוק בזה עיקר ערכה.

המשל שהבאתי בראשית הדברים יכול להתפרש בשלוש מגמות לפחות:

א.      הוא בא לפשֵט ולהמחיש את החיוניות של המשכן ואת הזיקה הבלתי אמצעית בין האל לתורה.

ב.      הוא בא להזהיר מפני ייחוס משמעות מופרזת למשכן, למקדש ולעצמים פולחניים בכלל. במבט לאחור ברור שזו סכנה ממשית בחיים הדתיים, ופולחן המתים וקבריהם - הפורח באחרונה - יוכיח.

ג.        הוא יכול לעורר למחשבה על האפשרות למצוא בתורה משמעות גם אם אלוהים אינו נוכח ואולי אפילו נעדר מעולמו של ה'בעל'. לכאורה זו אפשרות מופרכת על פניה, שהרי דבר האל ומעשיו ניכרים ומהדהדים מכל עמוד בתורה. ובכן מה? אציע בזהירות שלדעת בעל המשל, יש אפשרות לזיקת גומלין הדדית, שיוויונית, בין ישראל לתורה, גם אם אלוהים אינו נוכח. אף פירוש זה דומני שנתמך בידי ההיסטוריה. צדק, שיוויון, רגישות לזכויות החלש, התחשבות במניע בעת ביצוע עבירה, ובעיקר תודעת האחריות הנתבעת מכל בוגר ובוגרת - כל אלה הם ערכים שנעשו מכבר נחלת חברות רבות שאינן נמנות עִם העם היהודי, אך המקרא משמש להן תשתית מעצבת לגיבוש תפיסתן עולמן.

מגמה זו מצאה את ביטויה בדרשות נוספות, בלתי תלויות בדרשה הנידונה כאן, ואזכיר כאן רק אחת מהן:

ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב 'אותי עָזָבו ותורתי לא שָמָרו' (ירמיה טז, יא) - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה השאור שבה היה מחזירן למוטב. (מדרש איכה רבה, מהדורת שלמה בובר, ווילנא תרנ"ט, פתיחתא ב, עמ' 3-2; ירושלמי חגיגה, פ"א ה"ז, עו ע"ג, טור 780 במהדורת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשס"א).

מִמְצָא זה מלמד שהשקפה זו על הערך שבתורה גם בלא זיקה לאלוהים הילכה בקרב חכמים, ואינה נחלת דרשן אחד בלבד. תיעודה בקבצי מדרשים בלתי תלויים זה בזה ובתלמוד הירושלמי מעיד שעורכי החיבורים הללו סברו שאין בה שום פסול או גנאי, ומחמתם יש להשמיטה מהם.

מתברר אפוא שבמשל הזה יש כוח מפרה רב. עוצמת ההפרייה וכיווניה הם מעניינו של כל אחד בינו לבין עצמו. הוא יכול ללמד על הדרשן, השקפותיו וסגולותיו הרטוריות, ובה בעת להעיד גם על הקורא ועל תעוזתו או העדרה בבואו להתמודד עם ההרתפקה הספרותית והעיונית שמזמן המשל, ובה בעת גם עם האתגר שמזמנת התורה.

פרופ' נַחֵם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

 

 

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - 'בתוכו' לא נאמר, אלא 'בתוכם'

לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'בתוכם', להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל - כי 'היכל ה' המה'.

 (צידה לדרך מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ', עמ' 353)

 

ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

(מלבי"ם שמות כה, ח)

 

'אם בחקתי תלכו...', 'ונתתי משכני בתוככם' - אם נתבונן בפסוקים אלו, יתבררו לנו שני דברים בוודאות גמורה:

א. המשמעות של 'ושכנתי בתוכם' בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא, ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, דבר המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל.

ב. עם זאת, אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על-ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות... מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'. לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח.

(הרש"ר הירש שמות כה, ג-ח)

 

אחר שקיבלו עליהם המשפטים והתורות והיה ה' בישורון מלך, ראוי שיעשו לו מקדש כאילו מלכם שוכן בתוכם, כי יהיה סיבה חזקה לשמירת האחדות באומה והתמדת דבקותה בתורה, ואף על פי שעדיין לא נגזר עליהם להתעכב במדבר, לא רצה ה' שימתינו לעושת לו מקדש עד שיכבשו ויחלקו את הארץ ויהיה להם מקום נבחר להיות מרכז לכל הממלכה, וציווה לעושת משכן מיטלטל שגם בבואם אל הארץ יוכלו להקימו בכל מקום שירצו לפי צורך השעה, והמשכן הזה שימש שמונים שנה וארבע מאות שנה עד שנבנה הבית בימי שלמה (מלכים א ו, א) .

 (שד"ל שמות כה, א)

 

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב (ח"א דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש.

 (ספר השל"ה לרבי ישעיה הורוביץ, מסכת תענית כח)

 

דרך פשוט, כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, הרי שקבלו התורה בלב ונפש חפיצה עד שקדמו עשיה לשמיעה, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה וגו' לעשות מקדש, כדכתיב להלן (שמות כה ח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', 'בתוך לבבם היכל ה' המה' (ירמיה ז ד), וזכו לזה שיהיה לבם ברשותם...

(ייטב פנים ח"ב דף יב/ב)

 

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: השכינה נמצאת בכל מקום בו נותנים לה להיכנס...

 

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר"ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'...' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

 (כלי יקר שמות כח , לא)

 

במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית כז , מ)