"ברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל,

כדכתיב: והביאו את כל אחיכם מכל הגוים (ישעיה ס"ו, כ')

ותהיה המלכות ההיא נמשכת ואינה פוסקת לעולם."

(רבי עזרא בן שלמה, בפירוש לשיר השירים ח', י"ג, אלטונא תקכד,

מובא בהגדת פסח ארצישראלית של הרב מנחם מנדל כשר, פרק אתחלתא דגאולה)

 

 "אמר: "וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב... וישראל עשה חיל" (במדבר כ"ד, י"ז-י"ח),

פירוש: "שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם - דרך טבע"

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר כ"ט, ט"ו, מובא בהגדת פסח ארצישראלית, שם)

"כתיב: "ואם לא יגאל באלה ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו (ויקרא כ"ה, נ"ד),

ואם לא יגאל ב"אלה", "המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'),

מכל מקום, לא אניחם בגלות, אלא "ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו".

על מה אנו נגאלין בלא קיום המצות? שהרי מכל מקום קיימו דיבור

"לא יהיה לך אלהים אחרים" (שמות, כ', ג')."

(רבותינו בעלי התוספות, סוף פרשת בהר, מובא בהגדת פסח ארצישראלית, שם).

 "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו"

(מסכת שבת דף ק"ה, עמוד ב')

 

"אמר ריש לקיש: שבעה רקיעים הם, ואלו הם:

וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות...

ערבות - שבו צדק ומשפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה,

ונשמתן של צדיקים...

שנאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א כ"ה, כ"ט)

(לפי מסכת שבת דף י"ב, עמוד א')

 

 

בין הגדה של פסח להגדה של עצמאות

אסא כשר

א

"החג העברי הגדול". מילים אלה קידמו את פניו של יום העצמאות הראשון, בנאומו של יו"ר "כנסת ישראל הראשונה המתכנסת ביום השנה הראשון לעצמאות ישראל לקבל את פני החג העברי היקר".

תיאורים כאלה, של "החג העברי החדש", באו בדבריו של יוסף שפרינצק, מפני שהם היטיבו לתאר את יום העצמאות, כפי שהצטייר בעיני הבריות, באותם ימים. שתי מילים משותפות לכל הביטויים הללו. שתיהן עמוקות ומרתקות, אבל דומה שברבות הימים פג טעמן.

מילה אחת, "העברי", נעלמה מלשון הבריות מפני שטעמה כמו התפצל לכמה טעמים נבדלים, "היהודי", "הישראלי" וכיוצא באלה. משתקף בכך תהליך היסטורי חשוב ומעניין, אבל לא כאן המקום לעסוק בזה.

המילה האחרת, "החג", עדיין מופיעה בלשון הבריות בהקשר של יום העצמאות, אלא שהיא באה לא כתיאור חי ומדויק, אלא כמליצה קפואה. בדרך כלל, יום העצמאות מתנהל כיום חופשה, שיש בו בילוי או מנוחה, ברוח שגרתית, יותר מאשר כיום חג, שיש בו שמחה או פעילות, ברוח מיוחדת. משתקף בכך תהליך תרבותי חשוב ומעניין, וכאן המקום לעסוק בזה.

מובן מאליו, כי לא כל יום מיוחד הוא בגדר חג. יום הזיכרון אינו יום חג. אולם פחות מובן מאליו, כי ייתכן יום מיוחד שיש בו יותר שמחה מעצבות ובכל זאת אין הוא בגדר חג. כזה הוא יום י"ח באייר, המכונה "ל"ג בעומר". מסורת אחת מוצאת בו את תחילתו של המרד הגדול, מסורת שניה מוצאת בו את סופה של המגיפה הגדולה, מסורת שלישית מוצאת בו את רבי שמעון בר יוחאי, כל נאמני המסורות עוברים בו מימים של סממני אבלות ליום של שמחות, ובכל זאת אין הוא בגדר חג¹.

מדינת ישראל כוננה את יום העצמאות כיום חג. זו לשון החוק, משנת תש"ט: "הכנסת מכריזה בזה על יום ה' באייר כעל יום העצמאות שיוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". לא קשה להבין מדוע ראו זאת לנכון חברי הכנסת הראשונה לציין את יום ההכרזה על הקמת המדינה כיום חג. בעולם של כל אחד מהם, יום העצמאות ציין את המעבר ההיסטורי מן המצב של עם תחת שלטון זר, בין אם בגלות ובין אם בארץ ישראל, למצב של עם "העומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", בלשון "מגילת העצמאות". חשיבותו של המעבר הזה כה עמוקה, כה כוללת, כה מטלטלת, עד שמן הראוי לציין אותו במתכונת של חג.

בחייו של יהודי שהיה עד למעבר הזה, ועוד יותר מזה בחייו של יהודי שהיה שותף לחתירה המאומצת אל המעבר הזה, יום העצמאות הוא חג טבעי. הוא מוצא בתוך עצמו את שמחת העצמאות, מפני שכאילו הוא עצמו "יצא ממצרים". אני זוכר את עצמי, עד שמיעה קטן, לשידור של טכס ההכרזה על הקמת המדינה. אני זוכר את שירת "התקווה" שעלתה מן הרדיו שלנו, לראשונה במדינת ישראל. עד היום, כל פעם שאני שר את ההמנון או שומע אותו מוּשר בטקס, אני זוכר את השירה העצמאית הראשונה שלו והתרגשות אוחזת בי.

כך בחייו של יהודי שהיה עד לכינון העצמאות המדינית של העם היהודי. כך בחייו של מי שבאותה שעה היה ילד קטן, כמוני. ומה בחייו של מי שנולד כאן באותה שעה? ומה בחייו של מי שנולד כאן עשר שנים אחר כך, או עשרים שנה יותר מאוחר או בשנת היובל של המדינה? לכאורה, בלבבות שלהם לא יכול להדהד באופן טבעי, כמו מעצמו, הקול המרגש של כינון העצמאות, שהרי הם נולדו לתוך העצמאות, גדלו כילדי העצמאות, עמדו על דעתם כבנים ובנות של "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"². העצמאות היא תבנית נוף מולדתם, כינון העצמאות הוא להם סיפור מבית אבא ואמא או דף בספר ההיסטוריה. ומשום כך, בעולמם, יום העצמאות יכול להיות יום של חגיגות, אבל לא יכול להיות יום חג של ממש.

ובכל זאת, מי שעולמו התרבותי עומד גם על המסורת היהודית יתבונן בתמיהה גדולה בהתנוונות המהירה של תפיסת יום העצמאות "כחג המדינה". מנקודת המבט של המסורת הזאת, יציאת מצרים היתה מאורע אחד, קדמון, אבל תמיד בליל שבת אנחנו מוצאים "זכר ליציאת מצרים", בלשון הקידוש, ותמיד בליל הסדר אנחנו לומדים, כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", בלשון ההגדה.

ההגדה של פסח מזמינה אותנו, גם אלפים בשנים לאחר יציאת מצרים, לשחזר לעצמנו את יציאת מצרים. לכאורה, אפשר לצאת ידי החובה הזאת בניסיון להזדהות עם יוצאי מצרים הקדמונים, אבותינו ואמהותינו, כמות שהיו, אולם במקום להביא את עצמנו אל יציאת מצרים, דומה שמוטב לנו להביא את יציאת מצרים אל עצמנו. כדי "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אדם מוכרח לסמן לעצמו את "מצרים" שלו בהווה ולקחת על עצמו לצאת ממנה בעתיד. לטעמי, "מצרים" זו עבודה זרה, במובן הרחב ביותר והעמוק ביותר של הביטוי, אבל לא אאריך בזה כאן³.

יום העצמאות יכול היה להישאר חג של ממש, לדורות, אילו נוצרה מסורת דומה, ברוח מקבילה: "בכל שנה ושנה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה בישראל ביום הקמתה". מסורת כזו, אילו התפתחה באופן טבעי, היתה יוצרת את הדרכים בהן אדם ממלא את החובה הזאת, לראות את עצמו כאילו הוא היה בישראל ביום הקמתה. בנקודת המוצא ניתן היה להשתמש ברעיון המוכר מנוסח אחר של ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"⁴. וכיצד הוא ממלא את חובתו "להראות את עצמו"? התשובה התמציתית שהמסורת היהודית מזמנת לנו היא: בטקס ובטקסט. אין חג בלא מנהגים טקסיים משלו ואין חג בלא קריאת טקסטים משלו. ודוק: לא בטקס של כהן גדול מדובר, אלא בטקס שכל אדם אמור לקחת בו חלק, ולא בטקסט של שירת הלוויים בבית המקדש מדובר, אלא בטקסט שכל אדם אמור להשמיע, עם שאר המסובים. כך חג הפסח, כך חג הסוכות, במסורת היהודית. כך יכול להיות חג העצמאות.

כאן המקום להיזכר בשאלת הבן, שברקע הקטע "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", והיא אחד מיסודות העיצוב של ההגדה כולה: "כי ישאלך בנך, מחר, לאמר: מה העדות והחקים והמשפטים"⁵. בפסח, התשובה מחכה לנו מן המוכן בהגדה. ואילו יום העצמאות היה חג של ממש, היתה התשובה צריכה לחכות לנו מן המוכן גם היא: כזה וכזה הוא טעם הטקס, שכל אחד אמור לקחת בו חלק, כזו וכזו היא משמעות הטקסט, שכל אחד אמור להשמיע.

חלק מן התשובה האפשרית מובן מאליו. כשם שליל הסדר מביע את חשיבותה של יציאת מצרים ואת משמעותה, כדי שהאדם יכבד את מה שיש לו חשיבות כזו ויעצב את חייו לאור מה שיש לו משמעות כזו, כך חג העצמאות יכול להביע את חשיבותה של העצמאות המדינית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ואת משמעותה, כדי לכבד את מה שיש לו חשיבות כזו ולעצב את חייו לאור מה שיש לו משמעות כזו.

חלק אחר של התשובה האפשרית, שהוא יפה במיוחד לדורותינו, אינו מובן מאליו.

אנחנו נוהגים לומר על מדינת ישראל שהוקמה ביום ה' באייר תש"ח. כך, השם המדויק של "מגילת העצמאות" הוא "הכרזה על הקמת מדינת ישראל". באותו יום הוקמה מדינת ישראל כישות מדינית ומשפטית, אולם תהליך ההקמה של המדינה, במלוא המובן של הביטוי ההיסטורי הזה, החל באותו יום ולא תם עד עצם היום הזה. עוד לא סיימנו להקים את המדינה. לא סיימנו להוציא את העם היהודי מן הגלות, לא סיימנו להוציא את הגלות מן העם היהודי, לא סיימנו את כינון היחסים הפנימיים של המדינה, בכלל זה זהותה וחוקתה, לא סיימנו את כינון היחסים החיצוניים של המדינה, בפרט בינינו לבין העם השכן. ומכיוון שכך, עדיין כל אחד מאתנו יכול לקחת חלק בתהליך ההיסטורי של הקמת המדינה. עדיין יכול כל אחד מאתנו לשאת באחריות לחלק מן התהליך המפעים הזה. גם את זה יכול חג העצמאות להביע, בטקס ובטקסט.

            

ב

מעט לפני יום ההולדת הראשון של מדינת ישראל, דנה הכנסת, ביוזמת ממשלת ישראל הראשונה, בהצעת "חוק יום הקוממיות". שר החינוך והתרבות הראשון, ח"כ זלמן שז"ר, לימים הנשיא השלישי, הציע שיום העצמאות ייקבע לפי התאריך העברי. ח"כ פרופ' בן-ציון דינור, לימים שר החינוך והתרבות בארבע ממשלות, הציג ארבע יסודות של כל חג בישראל: הזיכרון ההיסטורי, "האידיאה" (הרעיון), הסמל ו"האורגניות", שהיא הקשר הטבעי בינו לבין אותו זיכרון היסטורי ואותו רעיון.

הזיכרון ההיסטורי, כך הציע דינור, יהיה זיכרון הניצחון במלחמת העצמאות, הרעיון יהיה זה של הריבונות והסמל יהיה דגל המדינה. אפשר להרהר בפרטי ההצעות הללו, אולם כאן נעסוק רק ביסוד הרביעי, "האורגניות", במובן הרחב של הזיקה אל ההיסטוריה, כפי שמתבטא במהלכה רעיון העצמאות המדינית, "להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", גם בתקופות הכסוף והמאמץ וגם בתקופות ההקמה וההתקדמות.

לטעמי, יש רק דרך אחת לעצב את יום העצמאות, כחג של ממש, המשתלב באופן טבעי בתוך ההיסטוריה של העם היהודי, כעם ה"עומד ברשות עצמו", בכל ממד חשוב של קיומו. זוהי דרך הטקס והטקסט שיהיו בעלי זיקה מובהקת להגדה של פסח, המוכרת מליל הסדר. שלושה יתרונות ניתן למנות ברעיון של יצירת "הגדת העצמאות", במתכונת שיש בה דמיון מובהק לזו של ההגדה של פסח. ראשית, למרות שכל נוסח כזה של הגדה ליום העצמאות יכלול, מטבע הדברים, חידושים משמעותיים בחלקים מרכזיים של תוכנו, הוא יהיה, מיד עם כינונו, גם בעל שורשים היסטוריים עמוקים, בשל הדמיון המובהק להגדה של פסח. הגדה ליום העצמאות תהיה טקסט חדש בעל שורשים עתיקים ולא יהיה בכך פרדוכס כלשהו, אלא דווקא הישג תרבותי מיוחד. שנית, מרכיב טבעי של הדמיון בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בהקשר השימוש בטקסט: כשם שההגדה של פסח היא טקסט המכונן טקס, כך הגדה דומה ליום העצמאות תוכל להיות טקסט המיועד לטקס, אם במתכונת של ליל הסדר ואם במתכונת אחרת, במוצאי יום העצמאות, לדוגמה. שלישית, מרכיב טבעי של השוני בין ההגדה של פסח לבין הגדה סבירה ליום העצמאות יהיה בתכונות מרכזיות של הטקסט: בעוד ההגדה המסורתית של פסח מאירה פנים לחידושים, אולם רק אם הם פירושים של עצמה או דרשות הנאמרות בשוליה, הרי הגדה מוצלחת ליום העצמאות תוכל להאיר פנים לחידושים, אפילו מדי שנה בשנה, ובלבד שיבואו בנוסף לדברים הנאמרים בה שוב ושוב, מדי שנה בשנה, כראוי לטקסט שנועד לחיות בתוך מסורת.

מאז שנותיה הראשונות של המדינה נעשו ניסיונות אחדים לעצב את דמותו של יום העצמאות. חלקם צלחו, בהם הטקס בהר הרצל, הפותח את היום, וטקס הענקת פרסי ישראל, הנועל אותו. חלקם לא צלחו. מעניינים יותר מכל הם הניסיונות לחבר הגדה ליום העצמאות. לא מעטות הן הגדות ליום העצמאות, אבל גם אינן רבות מספור. ברשותי עשרות הגדות כאלה והדעת נותנת שלא כולן התגלגלו לידי. כשלעצמי, מצאתי עניין בכל אחת ואחת מהן. בהזדמנות קודמת ערכתי אוסף של דוגמאות מתוכן⁶ ובהזדמנות אחרת אשוב וארחיב עליהן את הדיבור, בתיאור ובהערכה. כאן, אני מבקש להזכיר שתי הגדות מיוחדות במינן. אחת מהן, בעברית, לא פורסמה מעולם. האחרת, המציגה את עצמה כמבוססת על קודמתה, הופיעה רק באנגלית, בארה"ב. לטעמי, כל אחת מהן היא מרתקת וגם הצירוף שלהן הוא מאלף.

המדובר בשתי הגדות ליום העצמאות שנכתבו בהקשר דתי מובהק. זהו היבט נדיר שלהן, בעולם ההגדות ליום העצמאות. כל הגדה ליום העצמאות מגלה זיקה ברורה להגדה של פסח, אם בארבע כוסות, אם בארבע קושיות של "מה נשתנה", אם בארבעה בנים וכן בכל כיוצא באלה. נדירות הן הגדות ליום העצמאות שנכתבו בידי אישיות רבנית מובהקת, לשם קהל דתי, הבא לציין את יום העצמאות כחג בעל תוכן דתי, לא נופך ולא צביון, אלא משמעות.

ראשונה הגיעה לידי "הגדה ליום העצמאות", שיצאה לאור בארה"ב, בשנת 1978, מטעם "המועצה המייעצת הרבנית" של "המגבית היהודית המאוחדת" (UJA). היא מיועדת ל"סדר של משפחה, בית כנסת או קהילה, לכבוד יום העצמאות של ישראל". את ההקדמה הראשונה כתב הרב יוסף לוקשטיין, יו"ר המועצה, מראשי הרבנים האורתודוכסיים בארה"ב ולימים הנגיד של אוניברסיטת בר-אילן. לפי ההקדמה, הרב לוקשטיין הוא שהגה את רעיון הכתיבה של הגדה זו והעלה אותו בפני הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן. בנקודה זו ציפתה לי הפתעה. הרעיון "זכה לעניין מיידי" של הרב גורן ואפילו לשיתוף פעולה מעשי. הגדה זו "מבוססת על טקסט שחובר בידי הרב שלמה גורן". יתר על כן, בהגדה מופיעה גם הקדמה של הרב גורן עצמו (באנגלית).

הנוסח של ההגדה הוא מרתק. יש בו, לדוגמה, חידוש ברוח המנהג העתיק של "כוס חמישי", אותו הכרתי מבית אבא, שמעון כשר, ומבית סבא, הרב מנחם מנדל כשר⁷. ועוד יש בו, לדוגמה נוספת, חידוש של "מנהג קדמון, התקנת מגילת מזרח", על כותל הפונה לירושלים. מגילה צבעונית מצורפת להגדה ועליה פסוק מעוטר: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט, עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער"⁸. במקום אחר אתאר את ההגדה הזאת במלואה.

משעה שראיתי על שער ההגדה שמדובר בהגדה המבוססת על נוסח עברי שכתב הרב גורן, ניסיתי למצוא את המקור העברי. בני משפחתו ותלמידיו לא הכירו הגדה ליום העצמאות שחיבר הרב גורן. גם כשהניחו לי לחפש אותה בארכיונו, לא מצאתי דבר. לבסוף, לאחר יגיעות רבות, מצאו בני המשפחה את הנוסח המבוקש, "הגדת ליל חג העצמאות / לשנת השלושים למדינת ישראל", שכתב הרב גורן. "יעודה", כך כתב בהקדמה הקצרה, "לתת לחג העצמאות מימד רוחני-לאומי ולשבצו בהליכי חזון הגאולה של העם היהודי, וברציפות ההסטורית שלו. ומטרתה המעשית - לקבוע מסגרת משפחתית אחידה לחג העצמאות, שעד כה לא זכה לגבש צביון, צורה ותוכן בעלי משמעות דתית, הסטורית ורוחנית". נוסח "הגדת ליל חג העצמאות" גם הוא מרתק ואף מפתיע, בהשוואה לנוסח ההגדה ליום העצמאות באנגלית. ניתוח מדוקדק נמצא בהכנה ועתיד להתפרסם⁹.

הרב הראשי לישראל, שלמה גורן, והרב פרופ' יוסף לוקשטיין, סללו סעיפים בדרך לעיצוב יום העצמאות, ברוח המסורת היהודית. בעיני רוחם הם ראו בקצה הנכסף של הדרך "מסגרת משפחתית אחידה ליום העצמאות". היום, דומה שאין מנוס משינוי התמונה של הקצה הנכסף של הדרך. לא מסגרת אחידה לכל המשפחות, אלא מסורת שמורה בכל משפחה בפני עצמה. לא אותו טקסט בכל משפחה, אלא טקסט משפחתי הנשמר במסורת משפחתית, טקסט שיש בו דמיון מובהק, כזה או אחר, להגדה של פסח, מצד אחד, אבל יש בו גם הרבה מן החידוש וגם לא מעט מן הגמישות, המאפשרת לחדש עוד ועוד, בגוף הטקסט ולאו דווקא בשוליים שלו, מצד שני. המראה של מאות ואלפים של הגדות שונות ליום העצמאות יהיה לא רק מרהיב ומלהיב, אלא גם פתח להתרעננות מתמדת, רעיונית ומעשית כאחד.

1. את הביטוי "חג ל"ג בעומר" לא מצאתי בשום מקור שיש לו ערך תרבותי, מלבד כמה שירים לילדים בגיל הרך: "קשתנו על שכמנו" של לוין קיפניס (משנת 1921), הכולל את השורה "חג ל"ג בעומר לנו / שמחה לבת ולבן", וכן "קץ וחשת" של אורה מורג (משנת 1979), הנפתח במילים "בחג ל"ג בעומר / אמר לי תומר".

2. בנוסח המקורי של "תקותינו" של אימבר, "התקוה הנושנה" היא "משוב [מאוחר יותר: לשוב] לארץ אבותינו / לעיר בה דוד חנה". לא קשה לעמוד על ההבדל המכריע, בין להיות בארץ אבותינו לבין להיות עם חפשי בארצנו.

3. הארכתי בזה בספרי יהדות ואלילות, משרד הביטחון – הוצאה לאור, תל-אביב 2004.

4. כך בהגדות מתימן ובכמה דפוסים ישנים. ראו הגדה שלמה של (סבי) הרב מנחם מנדל כשר, מכון תורה שלמה, ירושלים תשכ"א, סד.

5. דברים ו, כ.

6. בין הגדה לעצמאות, פרקים בתולדות הרעיון של "הגדה ליום העצמאות", מהדורה פרטית, רמת-גן 2000.

7. ראו הגדה שלמה (הערה 4 לעיל), קסא-קעח.

8. ישעיה סב, א.

9. אני מודה לבתו של הרב גורן ולבנו, על טרחתם ועל הרשות שנתנו לי לפרסם את ההגדה. אני אסיר תודה גם לידידי אלי הר טוב על עזרתו הרבה בעניין זה.

פרופ' אסא כשר מופקד על הקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ באוניברסיטת תל-אביב. לא מזמן הופיע הספר 17 שיחות עם אסא כשר, מאת ורד לוי-ברזילי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, אור יהודה 2005.

 

 

 

 

 

 

י הי לבי תמים

ה עבר עיני מראות שוא

ו אשא כפי

ר אה כי פקודיך אהבתי

ז את היתה לי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.