זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן.

וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן

 וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ.

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת

 וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (ויקרא יד, ב-ד)

 

 

העץ שהכין המן למרדכי היה ארז

אמרו חכמים: העץ של ארז היה שהשליך המן גורלות - השליך על הגפן ולא עלה בידו, אמר נמשלו ישראל לגפן, שנאמר 'גפן ממצרים תסיע'; השליך על הזית ולא עלה שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'זית רענן יפה פרי תאר', השליך על התפוח ולא עלה בידו שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך', השליך על הרימון ולא עלה בידו שנמשלו ישראל בו, שנאמר 'הנצו הרמונים', 'כפלח הרמון'; השליך על התמרה ולא עלה בידו שבה נמשלו חנניה מישאל ועזריה, שנאמר 'אמרתי אעלה בתמר'; והשליך על האגוז ולא עלה בידו שבו נמשלו כנסת ישראל, שנאמר 'אל גנת אגוז ירדתי'; השליך על ההדס ועל הערבה ועל האתרוג ולא עלו בידו שהם פרקליטין לישראל ומבקשים עליהם רחמים, שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון וגו''; השליך על הקנה, אמר ליה הקב"ה: שוטה, נמשלו ישראל לקנה שהוא עומד במים והולך על כל רוח ורוח, אף על פי שהמים קשים הקנה עומד במקומו, ולא נמשל לארז שהרוח שוברתו, ועובדי אלילים נמשלו בו, שנאמר 'הנה אשור ארז בלבנון', ובישראל כתיב 'כקנה אשר ינוד במים', הנה הארז מוכן לך מששת ימי בראשית 'על העץ אשר הכין לו' .

 (ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד)

 

טְהֹרוֹת - פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול.

וְעֵץ אֶרֶז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח.

וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב - מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.

(רש"י ויקרא יד, ד)

 

 

הישן יתחדש והחדש יתקדש¹

דליה מרקס

הן פרשות השבוע שלנו, הן פרשות השחיתות והשוחד הצצות חדשות לבקרים במדינתנו, דורשות מאתנו לעסוק בנגעים, נגעים הפושים בבית האומה ובגופהּ. אולי דווקא עכשיו יש מקום לתת את הדעת גם על ההישגים שלנו.

גם בימים לא פשוטים אלה, דומה שהכל יסכימו, שבתחום אחד, לא רק שהצלחתהּ של הציונות אינה מוטלת בספק, אלא שהשגיה עלו על כל הציפיות. כוונתי כמובן היא לתחיית השפה העברית כלשון דיבור וכשפת חיים. בני תרבויות אחרות ניסו, בעקבות מחיי העברית, לחדש את לשונותיהן העתיקות והעלו חרס בידם. על כן, רבים מתייחסים לתחיית העברית כאל תופעה נִסית.

הפרשות שאותן אנו קוראים היום, מאפשרות לנו להציץ על אחד ממנגנוני חידוש העברית המרכזיים - שילוב מחודש של משקלים ושורשים הקיימים בשפה, לצורך הבעת משמעות חדשה. הבה נבחן כמה דוגמאות לכך:

בדיון על הנגעים והדרך לטיהורם, נמנים בפרשת תזריע שמות של מחלות, נגעים ומצבים גופניים: בַּהֶרֶת (יג, 4), צָרֶבֶת (יג, 23), סַפַּחַת (יג, 2), צָרַעַת (יג, 3), קָרַחַת (יג, 42), גַּבַּחַת (שם). משקלן של תיבות אלה זהה םַםֶםֶת, בחלק מהמקרים חל במילים שינוי קל בגלל עיצור גרוני.

העברית המדוברת שהתעוררה לחיים בשלהי המאה הי"ט, זקקה מילים חדשות שיתארו מחלות חדשות. הרב אהרן מאיר מזי"א, רופא עיניים ופרדסן ועמד בראש ועד הלשון (שֶלימים הפך לאקדמיה ללשון העברית) משנת 1926 ועד מותו בשנת 1930, חיבר ספר מונחים לרפואה ולמדעי הטבע.

כדי לקרוא שם למחלות שאינן מוזכרות במקורות העברית הקלאסיים, השתמשו מזי"א ומחדשים אחרים אחריו, במשקל המחלות המקראי םַםֶםֶת, שדוגמות רבות לו מצויות בפרשותינו, תוך שהוא מצרף לו שורשים חדשים. וכך המחלה שגורמת לאדמומיות העור נקראת מעתה אַדֶּמֶת (Rubella), המחלה שגורמת לגוֹן צהבהב בעיניים (ומיד נגיע לצבעים המתחדשים בעברית) נקראה צַהֶבֶת (Hepatitis), מצב רפואי הגורם להצטברות לא תקינה של נוזלים בגוף כונה מעתה בַּצֶקֶת (Edema). המחלה הנגיפית שתוקפת כלבים משוטטים, נקראה מעתה כַּלֶּבֶת (Rabies). כשמשתעלים יש לבדוק אם לא לקינו בשַעֶלֶת (Pertussis), אם יש חום ונזלת, יש לבדוק אם אין לנו שַפַּעַת (Influenza) ואילו התסמונת שעשוים ללקות בה המגביהים טוס בשל שינויי השעות היא יַעֶפֶת (Jet-lag), אין צורך לומר, שזו אחת מהמילים החדשות יחסית שחידשה האקדמיה ללשון.

לעתים לקח למילה זמן להתאזרח ולהתרווח בשפה והיו לא מעט מילים שכלל לא נקלטו. לדוגמה, אליעזר בן יהודה, גדול מחדשי העברית, כינה את המחלה הקשה ,Tuberculosis שבה לקה אף הוא, בשם "גניחת הדם", אלא שבעברית נקלט בסופו של דבר השם - שַחֶפֶת, שבא במשקל המחלות הרגיל ושמקורו מקראי.

עדות לחיותה של העברית היא החידוש של מחלות חברתיות לפי המשקל הקדום, למשל: סַחֶבֶת; ה"מחלה" שלוקים בה לפעמים קצינים צעירים סַגֶּמֶ"ת; רבים מנואמינו חולים באופן כרוני בדַבֶּרֶת (שלא נאמר: בַּרְבֶּרֶת).

עד כאן על מחלות. שנהיה בריאים!

ועתה למשקל אחר ששכיח בפרשותינו ושזכה לחיים חדשים בתקופת תחיית העברית, משקל הצבעים. המקרא מונה שמות רבים לגוני אדום (ארגוָן, ארגמן, שני, פואה ועוד), אבל בולט בו חסרונם של צבעים רבים. למשל, צבע השמים והים. חיסרון זה הביא את אחד מהבלשנים האירופאיים בן המאה הי"ט לתהות האם בני העמים השֵמיִּם הקדומים כלל לא ראו את ה"צבעים הזוהרים".

לתיקונו של חסר זה קם הסופר, המחנך וההיסטוריון הרב זאב יעבץ (1924-1847), שהיה חבר בוועד הלשון והשתמש במשקל הרווח לצבעים במקרא םָםֹם, המרבים להופיע בפרשותינו בתיאור של צבעי נגעים ומחלות: צָהֹב (יג, 30) ושָחֹר (יג, 31) ובמקומות אחרים במקרא גם אָדֹם (בראשית כה, 30) ויָרֹק (איוב לט, 8). יעבץ הוסיף באמצעות משקל זה שמות לשני צבעים, שלאחר שנים רבות, יסמנו את מִנעד השיח הפוליטי בישראל: כָּתֹם וכָחֹל.

אחיינו של הרב יעבץ, דוד ילין (1941-1864), שאף הוא היה ממחדשי הלשון, כתב על כך:

בשיחי את דודי הרה"ג החוקר הנפלא הרב זאב יעבץ נ"י אמר לי כי אומר הוא למלא את מחסור שפתנו בדבר שמות שני הצבעים צבע התכלת וצבע חלמון ביצה, כי לפי דעתו כחול הוא הצבע הראשון לפי שמצאנו במדרש רבה אומר על הספיר כי הוא "שחור הדומה לכחול",² והנה הספיר הוא תכלת עמוקה ואין צבע הקרוב לשחור כי את הצבע הזה וכֶתֶם שמצאנו במקרא³ נראה לו כי השתמשו בו על צבע הזהב ולא על עצם הזהב... והנה מצאתי סמך לדבריו בשפה הערבית, כי בה יאמר כֻּחְל לשמים הטהורים מכל ענן אשר אז רק צבע תכלת להם, וכתם בהתפעל פירושו בערבית: היה מראה כעין החלמון ומעתה נוכל לאמר כחול כתום על משקל אדום ירוק.⁴

באותו אופן חודש צבע הסיגלית (בארמית: סיגלא) וכונה מעתה בשם סָגֹל, צבע האֵפֶר בשם אָפֹר, וצבע הוֶרד בשם וָרֹד.

חמדה, אשתו של אליעזר בן יהודה, שהייתה גם מבקרת אופנה (מילה עברית שהיא בעצמה חידשה), כתבה ברשימה על אירוע חברתי שהתקיים בשנת 1900: "הנשים בבגדי צבעונין, לבן, ורֹד ותכלת, בפרחים על חזותיהן",⁵ ובכך סייעה להתאזרחותו של שם הצבע החביב כל כך על בנות ציון הצעירות דהאידנא.

בפרשת תזריע אנו מוצאים עוד משקל של צבעים: יְרַקְרַק⁶ ואֲדַמְדָּם. מחדשי העברית התלבטו האם מדובר במשקל שמציין הדגשה, כלומר, גוון חזק יותר מהרגיל או דווקא גוון עדין יותר, והכריעו שמדובר באפשרות השניה. כך יצרו את השמות: צְהַבְהַב, וְרַדְרַד וכו' אבל גם מילים מקטינות אחרות, כמו כְּלַבְלַב.

"צא מן התֵּבה" - אומר הקב"ה לנח (בראשית ח, 16). עתים יש לצאת מן התיבה, מן המילה כדי למצוא פיתרון יצירתי. ראינו כאן כיצד מילים מקראיות שימשו מקור השראה ליצירת שמות מחלות ושמות צבעים, שלא היו קיימים בעברית הקלאסית, ואשר להן הייתה העברית החדשה זקוקה.

חז"ל הבינו את המילה "מצורע" כמכילה את המלים "מוציא [שם] רע" ומכאן הסיקו שהצרעת היא מחלה הנגרמת מנגעים חברתיים כלשון הרע.⁷ כאן הדגמנו הוצאת שמות חדשים וטובים, שמות שמדגימים בריאות ושופי של חברה.

אחד מהעקרונות המנחים של מחדשי הלשון הקלאסיים היה, אם נחזור ללשונו של הראי"ה קוק "הישן יתחדש והחדש יתקדש", עדיף חידוש שהוא בבחינת יציקת צוף חדש לקנקנים ישנים. דהיינו צירופים חדשים, שמעניקים משמעויות חדשות למשקלים קיימים ושורשים הקיימים כבר בעברית, כפי שראינו בדוגמות לעיל של חידושי שמות מחלות, מאשר יצירה של יש מאין.

החיבור למסורת הלשון הקדומה עשוי להוות דגם לרציפות תרבותית של מסורת מתחדשת. מי ייתן ונדע להוציא שמות טובים מלשוננו העתיקה והחיה. מי ייתן וימתקו השמות שבפינו ובלבבנו וינחו אותנו ואת מנהיגנו לבחור בַּטוב ולעשות טוב.

[1] הראי"ה קוק                                                         

2 במדבר רבה ב, ז.

3 לדוגמה: איכה ד, 1.

4 דוד ילין, 'הצבי', יא בסיון תרמ"ז, מובא אצל ראובן סיון, "מחיי המילים", לשוננו לעם, יח (תשכ"ז), עמ' 3.

5 "השקפה", יב אייר, תר"ס. מובא אצל ראובן סיון, "מחיי המילים", לשוננו לעם, כג (תשל"ג), עמ' 209.

6 מעניין לציין שהצבע "ירקרק" שימש כנראה לציון צבע זהוב דווקא (ראו: תהלים סח, 14), ועל כן כשהמדרש גורס: "אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (ילק"ש אסתר, תתרנ"ג), אין כוונתו שהוריקו פניה מכעס או מקנאה, אלא שהייתה, בלשון העמים, בלונדית.

7 ראו לדוגמה: ויקרא רבה טז, ב – ו.

דר' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' ובאוניברסיטה העברית בירושלים

 

הרהורי עצמאות תשס"ז

מספרים שיהודי רצה לבדוק אם הוא חכם או פתי וחשב שהדרך המאימה ביותר לעשות זאת היא להפיל עצמו מכל המדרגות בביתו, ולראות אם יֵצא שלם ללא פגע או חבול, כי הרי נאמר 'שומר פתאים ה''!

ואכן, כמתוכנן, הוא הפיל עצמו מכל המדרגות בביתו ויצא חבול מכף רגל ועד ראש עם שברים בגפיים, בגולגולת ועם כאבי תופת. לאחר התאוששותו מכל הניתוחים שנאלץ לעבור, אמר למבקריו: 'ידעתי שאני חכם, אבל כל כך חכם...'

הציונות ההרצליאנית שאפה ל'נורמליזציה' של העם היהודי ואכן, במדינת ישראל הפך העם היהודי לעם 'נורמלי', אבל כל כך 'נורמלי'?! חזונו של ביאליק על 'גנב עברי' וכו' התגשם במלואו ויתכן שאף ביאליק לא היה מעלה בדעתו מציאות בה אין כמעט בעל תפקיד ציבורי שאינו נחקר על שחיתות או עבֵרה כזו או אחרת.

לפני שנים רבות הכרתי יהודי שלעת זקנה עבר לבית אבות ותיאר אותו כ'מלון בעל כוכב אחד', מכיוון שהעננים מסתירים את הכוכבים הנוספים.

דומני שהשנה 'עננים' רבים מעיבים על יכולתנו לשמוח ביום העצמאות; יצאנו חבולים ממלחמה שנוהלה כנראה בחוסר אחריות מתחילתה ועד סופה. חייהם של צעירים רבים קופחו במלחמה זו ולגמרי לא ברור מה הושג בה. הפערים בין עניים לעשירים גדלים מיום ליום. לא ברור בכלל אם יש למנהיגים תכנית או כיוון כלשהו ואולי, מרוב חקירות ועיסוק בהישרדות, הם אינם פנויים לעסוק בצרכי המדינה.

מצבים מסוג זה עלולים להביא את האדם הסביר לשאול את עצמו: 'ולשמחה מה זֹה עושה?'.

האם 'לנער הזה פיללנו'?

כאשר שאלו את פרופ' ליבוביץ' בזמנו אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה: החזרת העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" - ועל אחת כמה וכמה ל"קדושה" - הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", עמ' 378)

האם עלינו, כציונים דתיים, להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור לשמחה, על אף העננים הרבים המעיבים על הישגיה של המדינה בתחומים שונים?

אמנם, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה "ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא:

'לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה'. ולכאורה, 'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך "בשמחה" על הרעה?!

דומני שרש"י עוזר לנו להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה המובאת במשנה 'בכל לבבך - בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך". לכן, ברכה זו מכילה את המורכבות הנדרשת.

ואולי, השמחה על קיומה של מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם' על המתנה שניתנה לנו לפני 59 שנים ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה יוכלו להתממש. חג עצמאות שמח.

פנחס לייזר, עורך