בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים

כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. (ויקרא כג, מב)

 

 

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו משל: למה הדבר דומה - לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.

(משנה סוכה ב , ט)

 

איבעיא להו (נשאלה ללומדים שאלה): מי שפך למי? תא שמע,דתניא (בוא ושמע מה ששנינו בברייתא): שפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו: אי אפשי בשימושך (אינני רצה שתשמש אותי).

 (בבלי סוכה כט, ע"א)

 

מי שפך למי? עבד לרבו והכי קאמר: משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו עובדו כהוגן, כך בידוע שאין ישראל עובדין כשורה, או דלמא הכי קאמר: ושפך לו רבו קיתון על פניו לומר 'צא מלפני דאי אפשי בשמושך' וירידת גשמים היא שפיכת קיתון, ומכל מקום סימן קללה הוא.

 ומיהו פירושא דמתניתין מיבעיא לן (נשאלת השאלה) שפיכת הקיתון מאי היא - ישיבת הסוכה או ירידת גשמים?

(רש"י שם, שם)

 

 

 

ושמחת בחגיך - ולשמחה מה זו עושה? - בין קהלת לחג הסוכות

מנחם קליין

הקשר בין חג הסוכות למגילת קהלת אותה נוהגים לקרוא בחג זה נראה תמוה. חג הסוכות הוא 'זמן שמחתנו' ואילו מגילת קהלת מבטאת ייאוש, פסימיות וספקנות עמוקה. חג הסוכות הוא חג שיש בו אהבת חיים גדולה, פרץ של ויטאליות לאחר הימים הנוראים שנועדו לכפות משטר ומשמעת מלמעלה, ולעודד אותנו לבחור בחיים. תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה של המוות. לעומת זאת במגילת קהלת נאמר 'שנאתי את החיים' (פרק ב' פסוק י'ז). המגילה מדגישה את ההבל שבמציאות חיינו ואת המוות, הכיליון הסופי, שממתין בסופו של מפעל אנושי ובסופם של החיים. החיים כאשליה של מציאות לעומת המוות והחידלון שהם המציאות האמיתית.

הסתירות אינן רק נחלת המפגש של המגילה עם חג הסוכות והימים הנוראים, אלא הן בנויות אל תוך המגילה עצמה. יש

בספר הזה דברים קשים. מהם שיאמר במקומות רבים דבר, ויאמר הפך הדבר. ובעבור זה אמרו חכמי ישראל ז"ל : ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה. אמר: טוב כעס משחוק, והפך זה - כי כעס בחיק כסילים ינוח. וכן, כי ברוב חכמה רוב כעס, והפך זה - והסר כעס מלבך. וכן: טוב אשר יפה לאכול ולשתות, והפך זה - טוב ללכת אל בית אבל. וכן: ושבחתי אני את השמחה, והפך זה - ולשמחה מה זו עושה. וכן: כי מה יותר לחכם מן הכסיל, והפך- שיש יתרון לחכמה. וכן: ושבח אני את המתים, והפך זה - כי לכלב חי הוא טוב. וכן: כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, והפך - כי עת לכל חפץ. וכן: וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, והפך - יש רשע מאריך ברעתו. וכן: אשר יהיה טוב ליראי האלוהים, והפך - יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. והמחפש היטב ימצא עוד כאלה בספר (אבן עזרא על פרק ז' פסוק ג').

האם ראוי להחשיב ספר זה בין כתבי הקודש "וידוע כי הקל שבחכמים לא יחבר ספר ויסתיר (= יסתור) דבריו בספרו" שואל אבן עזרא בעקבות חז"ל.

זו אינה שאלה על פסוק זה או אחר, אלא שאלה עקרונית. התשובה עליה קובעת את הכיוון הפרשני של הספר כולו. אפשרות אחת היא להניח שהסתירות הן לכאורה בלבד. זו גישת חז"ל והפרשנים הקלאסיים שדרשו את קהלת באופן שיעלה בקנה אחד עם אמיתות ספרי המקרא האחרים. גם אבן עזרא תומך בגישה זו. "ידענו שאין בדבריו הֵפך רק הם כולם נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת" (שם). לא יתכן לדעתו של אבן עזרא ששלמה המלך, החכם מכל אדם, יעשה טעות שהקל בחכמים יימנע ממנה. אנו צריכים לשנות את דעתנו על הספר. אבן עזרא שולל את גישתו של אחד הפרשנים, הוא אינו נוקב בשמו, שהציע פתרון אחר לסתירות הרבות שבקהלת. על פי פרשן זה הסתירות נובעות מהעובדה שהספר לא נכתב בידי מחבר אחד אלא בידי מחברים רבים, תלמידי שלמה. המילה קהלת מעידה על אוסף של הגיגים מאת אנשים שונים. "תלמידיו (=של קהלת) חיברו הספר וכל אחד אמר כפי מחשבתו" (שם). אבן עזרא שולל גישה זאת על סמך הפסוקים המעידים שאדם אחד כתב את הספר ולא רק ציטט מדבריהם של מחברים רבים.

הרב יואל בן נון מסכם את הגישות הפרשניות לספר (במאמרו בתוך http://www.ykd.co.il/hebrew/shiurim/rav_yoel/kohelt.htm). הוא מעיר כי גישת חז"ל ואבן עזרא אונסת את פשט הכתובים, אבל שומרת על אחידות עולם האמונה של המקרא. הפסוק "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כול האדם" שהציבור חוזר ואומר בסיום המגילה היא המיישר הגדול, המוטו שמנקה את הספקות ואת הכפירה ומאיר את דרך האמונה והמצוות.

הגישה הביקורתית הופכת את הגישה המסורתית על פניה ואומרת שהמסר של הספר הוא חתרני. במקורה זו יצירה אופוזיציונית לאמונה המקראית. אבל היא תוקנה בידי עורכי הקנון המקראי כדי שתתאים לתנ"ך. התיקון לא נעשה על ידי מחיקה אלא על ידי הוספת פסוקים ברוח האמונה המקובלת כך שהם יסתרו את הפסוקים החתרניים. בדרך זו ניטל מהספר המבנה האחיד שלו ולא מדובר על מחבר אחד של הספר. הגישה הביקורתית מעדיפה כמובן את המסר החתרני על פני מה שהיא מזהה כתיקון בידי העורך. שתי הגישות, זו המסורתית וזו הביקורתית, מחפשות מבנה אחד ומורידות מערכו של הקול האחר שבספר. לעומת זאת סבור הרב בן נון שאין להמעיט בערכו של קול זה. אבל הוא לא מוכן להרחיק לכת ולתת לגיטימציה מלאה לקול האחר, הספקני והחתרני. הפרשנות שהוא מציע בנויה על ההנחה שיש לספר מבנה מתוכנן ומגמתי של ויכוח בין קולות שונים שמשמיע מחבר אחד בעל מגמה אחת. קהלת היא חידה שנושאת את פתרונה בתוכה, ניגודים הבאים לגרות את הספקנות ולאשש ולתמוך באמונה. המסרים החתרניים על פי פרשנותו של בן נון הם אינסטרומנטאליים הן למסר האמוני של קהלת והן למבנה האחיד שלו. הם יוצרים ספקנות, הם חלק מהשאלה אך לא חלק מהתשובה.

יואל בן נון לא מוכן לקבל את פרשנותו של מרדכי זר-כבוד (במבוא לדעת מקרא עמ' 39-33). יואל בן נון הבחין יפה במגמה שזר כבוד היטיב להסוותה בשפתו הזהירה כנראה משום שפרוש דעת מקרא הוא אורתודוכסי במוצהר. על פי זר כבוד, הטון הדומיננטי במגילה הוא קולו של המאמין ולכן היא נכנסה לכתבי הקודש. אבל הספקנות של קהלת אינה אינסטרומנטאלית אלא מהותית. הדעות החתרניות אינן באות לשרת את האמונה, אלא עומדות בזכות עצמן מול האמונה ומתריסות נגדה. בני האדם עושי רע והאלוהים מחריש. החוכמה אינה מֵגֵנה מפני פגעים הבאים מידי שמים ומפני הרוע האנושי. השאלה אינה משרתת את התשובה, אלא עומדת בזכות עצמה וחותרת תחת הוודאות של התשובה.

מעבר לויכוח איזו אסטרטגיה פרשנית הולמת יותר את הטכסט, הדרך שזר כבוד הצביע עליה בהיסוס תואמת יותר את המציאות האנושית. קהלת מתאר את ההוויה האנושית מלאת הסתירות.

נחזור לפתיחת דברינו על הסתירה שבין חג הסוכות למגילת קהלת. הסתירה היא לב העניין ולא דבר שיש ליישרו. החיבור הסותר בין סוכות לקהלת הוא המסר. ואת הסתירה אפשר למצוא גם בחג הסוכות עצמו. חג הסוכות מצביע על הכיוון האחר, על האלטרנטיבה, ונותן לה מקום לגיטימי. דווקא כאשר האדם עוזב את בית הקיץ ומכנס את יבולו, אנו מצווים לעבור מבית הקבע המוצק לבית הארעי. דווקא כאשר מתחילה שנה ושגרת הזמן מיוסדת מחדש - הימים הנוראים כמסמנים את סדר חברתי, משטר ומשמעת (מלכויות, דין, שכר ועונש) ואת משטר הזמן (שנה, חודש, יום) - בא סוכות והופך את הסדר, מסמן את הכיוון האחר שגם הוא חלק מההוויה.

דר' מנחם קליין, חבר מערכת שבת שלום, מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.

 

 

ענני הכבוד מצביעים על תלותו של האדם בחסדי ה' ומעודדים ענוה

'בסכת תשבו שבעת ימים' כנגד ענני הכבוד.

'כל האזרח בישראל ישבו בסכת' לגר אינו צריך להזהיר שהרי אין לו בית אחרת, אבל האזרחים והמיושבים בישראל אעפ"י שיש להם בתים ופלטרין גדולים, ישבו הם בסוכות. חג זה נקבע בזמן אסיפת גורן ויקב פן ירום לבבם על בתיהם שהם מלאים כל טוב ויאמרו 'ידינו עשתה לנו את כל החיל הזה', ומתוך שישבו בסוכה, יתנו שבח והודיה למי שנתן להם נחלה ובתים מלאים כל טוב.

(חזקוני ויקרא כג, מב)

 

מה טוב לאדם?

האנטיתזה בין השאלה שחוזרת ונשנית - מה טוב לאדם, ולא נמצא שום דבר שהוא טוב לאדם - ובין אותו פסוק אחרון, שבו לא נאמר מה טוב לאדם, אלא מהו כל האדם, ז.א. מהי המשמעות שיש לקיום האנושי בעולם ששום דבר איננו טוב לאדם - האנטיתזה הזאת מוכיחה, שאותו פסוק אחרון איננו תוספת של יהודי ירא-שמים שנבהל מפני הספקנות והפירה שבדברי המחבר, אלא להפך: הפסוק הזה מבטא את עיקר כוונתו של המחבר. קֹהלת אינו אומר "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא בצורה בולטת ומופגנת הוא אומר: "כי-זה כל האדם". זוהי ראיית האמונה וראיית עבודת אלהים כערכים כשלעצמם, לא כאמצעים להפיק מהם תועלת.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 137)

 

"ולא ידע איש את קבורתו"

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

(רלב"ג על דברים ל"ד, ו)

 

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש (=מצבת זיכרון) על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(רמב"ם הלכות אבל ד , ד)

 

"שישו ושמחו בשמחת תורה" - על ההבדל בין ששון לשמחה

שמחה היא בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם, וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלמות פעולתו, כמאמר "שמחים בצאתם וששים בבואם". כאשר יצאו להאיר על הארץ ישמחו, ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישישו... ואם כן, למה אומרים בשמחת תורה "שישו" ואלחר מכן "שמחו"? לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה, שמסיימים אז התורה ומתחילים תיכף בראשית, לכן אומרים "שישו" על הסיום ו"שמחו" על ההתחלה.

(מובא ב"טעמי המנהגים ומקורי הדינים" בשם הגר"א)

 

הדרן לשנה העשירית

כשיצאנו לדרך עם הגיליון הראשון של "שבת שלום" (פרשת בראשית תשנ"ח), לא ידענו איך יתקבלו הגיליונות שלנו בציבור. לרוב, יש בדברים שאנו מפרסמים הסתכלות אחרת על סדר העדיפויות הערכי הרווח בציבור הדתי-לאומי. גם בחירת המקורות והפרשנות מושפעת במודע מעמדה זו ומגמתנו היתה והינה להדגיש את המקורות העוסקים בהיבטים שונים של מחויבתנו התורנית והמוסרית לכבד כל אדם שנברא בצלם, לרדוף שלום וצדק. אנו שמחים שדברינו, שלעתים עוררו התנגדות, מאפשרים שיח ציבורי המתמודד עם שאלות נוקבות אלו. מסיבה זו, אנו שמחים לפרסם תגובות של קוראים המביעים לעתים דעה מנוגדת למסרינו, כל עוד הדברים מנוסחים בצורה מכבדת.

בעתות מלחמה וגם בתקופה בה יש אי הסכמה בסוגיות שונות, חשוב לנו שהשיח הציבורי יוכל להתנהל מתוך אווירה של כבוד ואנחנו מקווים שבמרוצת השנים, גם היתה לנו תרומה לויכוח "לשם שמים" המכבד את האחר ואינו מזלזל בו.

אנו מברכים על הופעתם של גיליונות אחרים המופצים בתדירות כזו או אחרת. גיליונות אלו אינם מבטאים בהכרח הסכמה מלאה עם מכלול המסרים והעמדות שלנו, אך יחד עם זאת, הרוח החיובית והמקבלת הנושבת מדפים אלו מעודדת ואנו תפילה שהמחלוקת גם בסוגיות רעיוניות עקרוניות תוכל להתנהל מתוך סובלנות והקשבה.

אני רוצה להודות לשותפתי במערכת, מרים פיין, המלווה את מפעל "שבת שלום" מראשיתו והדואגת לגיוס הכספים ולהפצת הגיליונות בארץ ובעולם בנאמנות, במסירות וביעילות.

כמו-כן, אני מודה לחברנו דני לזר, איש קבוצת סעד, שעושה את מלאכת העריכה הגרפית ועריכת המהדורה האלקטרונית בנאמנות, במסירות ובהתנדבות.

גם למתרגמנו המסור החפץ בעילום שמו מגיע "יישר כוח" על עבודתו המאפשרת להביא את דברינו לקוראים רבים דוברי אנגלית בכל העולם.

כמו-כן, יבואו על הברכה כל חברינו וחברותינו שכתבו והופכים את "שבת שלום" לגיליון מעניין ומעורר מחשבה.

תודתנו נתונה גם לצוות "גרפוס-פרינט" המופקד מראשית הדרך על הדפסת הגיליון והעושה זאת במסירות ובאדיבות.

וכמובן, לכל התורמים המאפשרים את המשך קיום מפעלנו, אנו רואים בכם שותפים נאמנים וחשובים למאמצינו.

ואחרונים חביבים, קוראינו הנאמנים המחזקים אותנו והמעודדים אותנו בכל עת.

ואי"ה, בעוד ימים מספר, נפתח את השנה האחת-עשרה ונתחיל, בעזרת ה' ובעזרתכם "מבראשית".

חזק חזק ונתחזק.

פנחס לייזר - עורך