וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים ד, מד)

 

 

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' .

זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה.

והיינו דאמר רבא: דאומן לה (עוסק בה ואוהב אותה) - סמא דחייא; דלא אומן לה - סמא דמותא.

אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי, כתיב (תהלים יט) 'פקודי ה' ישרים משמחי לב' וכתיב (תהלים יח) 'אמרת ה' צרופה'; זכה - משמחתו, לא זכה - צורפתו.

ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא; זכה - צורפתו לחיים, לא זכה - צורפתו למיתה.

 (בבלי יומא עב ע"ב)

 

דרשו ביומא (עב, ע"ב): 'אם זכה, נעשית לו סם חיים; לא זכה, נעשית לו סם המוות', והיינו דאמר רבא: 'דאומן לה וכו'...', והנה 'לא זכה' אי אפשר לפרש היינו שלמד לקנטר, דאם כן לא שייך לשון 'לא זכה', שהרי זה רשע גמור דמקנטר בתגא דמלכא (בכתר המלך), אלא לא זכה ללמוד לשמה, והכי מוכרח עוד באותה סוגיא, דאי זכה, נעשית לו זר; לא זכה - זרה הימנו, פירש רש"י: 'משתכחת ממנו', דזה בוודאי אפילו בלא לשמה לבד כמשמעו, וגם כאן משמעו בזה המאמר, ואם כן קשה טובא (הרבה): הלא הללומד שלא לשמה, אינו סם המוות חס ושלום, ואדרבה: 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה', וגם לשון 'דאומן לה' אינו מובן כל כך על הלימוד... דלא מיירי (שאין מדובר) בלימוד מה שכבר מקובל, אלא 'אשר שם משה' - לחדש הלכות, שזהו חלקו של משה ביחוד, ובגלל זה כתוב בלשון 'שם', דזה הדרך הנעלה הוא כ'סם' , ואם לא זכה לחדש 'לשמה', אלא מטה הדין לפי רצונו, היינו 'שלא לשמה', נעשית לו סם המוות, שהרי מטה ההוראה לדעתו ולרצונו, וזהו 'דלא אומן לה', שעובד ומחדש אבל אינו מכוון לאמת והוא פושע בדבר, משום כך היא 'סמא דמותא'.

(העמק דבר דברים ד, מד))

 

 

'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'

פנחס לייזר

באחד מספריו כתב אדם ברוך ז"ל שכאשר למד בישיבת 'חברון' ורקד בהלהבות בהקפות של שמחת תורה, ניגש אליו ראש הישיבה, טפח על שכמו ואמר לו: בחורצ'יק, בשביל מה שלמדת - רקדת מספיק.

דומני שמפגש זה בין 'שמחת תורה', שהאפיל בארץ ישראל על 'שמיני עצרת', הקשור למנהג הבבלי של קריאת התורה במחזור חד-שנתי, ושהפך להיות חג עממי עם ריקודים והתרת הרסן בעניינים שונים, לבין תוכן הפרשה הנקראת באותו יום מבטא את הדיאלקטיקה הפרדוכסלית הזאת.

אמנם בחו"ל נשמרת ההפרדה בין החג המקורי, המעוגן היטב במקרא ובספרות חז"ל, שהוא 'שמיני עצרת', לבין שמחת תורה שנחוג כ'יום טוב שני של גלויות', אך בארץ ישראל, מלבד במפטיר ובתפילות העמידה של אותו יום, אין זכר ל'שמיני עצרת'; כל עם ישראל חוגג את שמחת תורה.

ביום זה, גם כאשר החג אינו חל בשבת, אנו קוראים את 'וזאת הברכה', שהיא כדיוע הפרשה האחרונה בתורה.

כידוע לכולנו, מספרת לנו התורה בכמה משפטים על מות משה רבנו(דברים פרק לד, ה-יב) :

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

משה, עבד ה', הנביא אשר זכה לקרבה הגדולה ביותר לקב"ה, מת 'על פי ה'', למרות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו; לא היתה שום סיבה 'רפואית' המסבירה את מותו, אלא הוא מת רק משום שכך גזר האל על כל בני אנוש. ידועים המדרשים המתארים את הדיאלוג בין משה לבין ה', המבטאים את אי רצונו למות, ולא רק את רצונו להיכנס לארץ ישראל, ולכן מות משה 'על פי ה' , ככל האדם, הופך את 'איש האלהים' לדמות אנושית ולא למלאך או לחלק מהאלוהות.

יתרה מזו: אין למשה רבנו, גדול הנביאים קבר! מקום קבורתו לא נודע; תארו לעצמכם איזה פולחן היה מתקיים ליד קברו ואכן, פרשנים שונים (חזקוני ורבי יצחק שמואל רג'יו) התייחסו לדבר, וכך כותב רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון איטליה - מאה 19):

לא ידע איש את קבֻרתו - הנה זה עניין נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאפשר, בארץ מואב בגיא מול בית פעור, ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו, ועשה זה כדי שלא יטעו הדורות הבאים ויעבוד אותו לאלוה, מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה.

מגמה זו, לא להפוך את קברי הצדיקים למקום פולחן, באה לידי ביטוי גם בתלמוד הירושלמי   (שקלים פרק ב דף מז טור א /ה"ה ): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן'.

וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות אבל פרק ד הלכה ד)

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ועל מילות הסיום של התורה ' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל', כותב רש"י (בעקבות הספרי והגמרא במסכת שבת):

'לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת - יישר כחך ששברת'

לכאורה, מות המנהיג האולטימיבי הוא סיפור עצוב, ואז לשמחה 'מה זה עושה?' - דווקא לקרוא את הסיפור הזה כסיום הקריאה באותו חג המכונה 'שמחת תורה'. תמהני!

דומני שדווקא התבוננות בפרשה הקצרה הזו מלמדת אותנו לא מעט על השמחה הפרדוכסלית הראויה ליום זה:

בפסוק ח' נאמר: 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה'. כלומר, אבלו של משהו הוא האבל הנורמטיבי על כל אדם ויש לו גבול: שלושים.

הגבלה זו, בנוסף לדברים הנוספים אליהם התייחסנו מבליטה את אנושיותו של משה, למרות היותו גדול הנביאים. ואולי זה מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו, אפילו אם אינו יכול להתעלות לדרגתו של משה רבנו, יכול, בדרכו, בהיותו אדם, להתעלות לרמה רוחנית; הדבר אינו שמור ל'מלאכים'.

העדרות הקבר מלמדת אותנו על מרכזיות המורשת הרוחנית, דהיינו, מעשיו של האדם בחייו, הם הזיכרון הראוי להישמר, ולכן אין קדושה בקברו של משה לא בקברו של אף אדם.

ולבסוף, כדבריו הברורים של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש 'משך חכמה':

כל הקדושות: ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם... כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה... כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר. (משך חכמה שמות לב, יט)

וישעיהו ליבוביץ מרחיב עקרון זה לגבי כל תופעה בחיינו אותה אנו נוטים "לקדש":

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה. (מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

ואולי דווקא הידיעה כי מה שנשאר לנו, זה 'תורת משה', שהיא תורת חיים, הניתנת להידרש בכל דור ודור, ומצווה עלינו לבחור בחיים, ולא בפולחן מתים, קברים, או חפצים אחרים, יכולה להוות מקור לשמחה אמיתית ומשמעותית.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

"ישכֹן לבטח... ובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית, ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שבית-המקדש בהר הבית הוא בתחום נחלת שבט בנימין - ואם בית-המקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו. אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדוש ברוך הוא הוא הנצח. משמע, שמשכן ה' הוא נצחי - והרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה, שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 140-141)

 

לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

(דברים לד, יא-יב)

 

'לוחות מעשה אלהים' יהיו עובדי כוכבים משתמשים בהם לכך שברם - ראה שבחו של משה; אהרן ושבעים זקנים אחוזים בידיו של משה ולא יכלו לו, ולא אלו בלבד אלא אף רצונו של הקב"ה היה שלא ישברם שנאמר (דברים לד) 'לכל האותות והמופתים' אמר לו הקב"ה: יהא שלום באותו היד, שנאמר (שם) 'ולכל היד החזקה'.

(שמות רבה פרשה מו)

 

 

 

הדרן לשנה ה-11

בשבת בראשית תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו, מכיוון שידענו שגיליונות רבים מופצים בבתי הכנסת מדי שבוע. חלקם הביאו מדבריהם של רבנים ידועי שם ובעלי השפעה בציבור הדתי. רובם הדגישו- ולעתים גם על ידי הבעת עמדה פוליטית ברורה בסוגיות השנויות במחלוקת והצגתה כ"דעת תורה" - את חשיבותה של מצוות יישוב ארץ ישראל ולעתים גם נוצר הרושם שמצווה זו הוצגה כ"שקולה כנגד כל המצוות" ולכן גם דוחה כל שיקול ערכי תורני אחר.

חשבנו בתחילת דרכנו - ואנו חושבים כך ביתר שאת היום - שחשוב להשמיע בציבור קול אחר, קול מורכב יותר, קול שהוא, על פי תפיסתנו, קולה האותנטי של הציונות הדתית, הרואה את תורתנו כ"תורת חיים".

בראשית הדרך, לא היה לנו ברור איך גיליון המשמיע מסר שונה יתקבל בקרב הציבור הדתי-לאומי.

הביקוש הרב לגיליונות, בארץ ובחו"ל, התגובות שאנו מקבלים מקוראינו, גם מאלה שאינם מסכימים עם חלק מהמסרים שאנו מעבירים, חיזקו את תחושותינו, שדווקא בעת הזאת, כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בעם, יש מקום לקיים את הדיון מתוך כבוד הדדי ומתוך הכרה ש"שבעים פנים לתורה" ולכן, יש מקום למחלוקת לשם שמים גם בסוגיות עקרוניות, כל עוד מסכימים לקיים את הדיון מתוך הקשבה לעמדות השונות ומתוך קבלת ההכרעה הדמוקרטית בסוגיות מדיניות.

בעת הזאת, כאשר החברה הישראלית מתמודדת עם שאלות קשות הדורשות לעתים הכרעות קשות, חשוב לנו להמשיך בהדגשת הערכים התורניים הנראים לנו חשובים לא פחות ממצוות יישוב כל חלקי ארץ ישראל. חשוב לנו להזכיר לכולנו שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים, שאנו מחויבים לשמור על זכויות הגר, שהתורה היא תורת חיים, ולכן יש לעשות הכל כדי למנוע שפיכות דמים ושחברה צודקת, בה יש התייחסות מחייבת לצורכי החלשים בחברה, היא מאבני היסוד של חברה יהודית תורנית, ורדיפה אחרי השלום גם היא ערך דתי חשוב.

יכולנו לעמוד במשימה זאת ונשתדל אי"ה להמשיך במשימה זו בעזרתכם.

עם סיום מחזור זה ופתיחת שנה חדשה, אני רוצה להודות למרים פיין, האחראית על הפצת הגיליון בארץ ובעולם ועל גיוס הכספים, לדני לזר, הדואג במסירות ובנאמנות לעריכה הגרפית ולמהדורת האינטרנט, למתרגם החפץ בעילום שמו, למאיירים הקבועים שלו דוב אברמסון והרי לנגבהיים על המדרש החזותי המאיר את גיליונותינו, לגרפוס פרינט בירושלים על עבודת הדפוס, לכל הכותבים, התורמים, והקוראים המאפשרים את קיומו של "שבת שלום".

חזק חזק ונתחזק

פנחס לייזר, עורך